שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    9 דברים שניסינו לאהוב ולא הצלחנו: כתבות רכב

    נכון, הסלוגן של המגזין הזה במשך שנים היה "כל מה שמעניין גברים", אבל קשה לי לזכור את הנקודה המדויקת בזמן שבה איבדתי עניין בכתבות רכב. זה לא קרה בן לילה. לאט ובהדרגה התהוותה בי ההבנה שלקרוא על רכב שלא יהיה לי בעתיד הקרוב — או בעתיד כלשהו — זה בזבוז של הזמן הלא ממש יקר שלי. נכון שגם את הנשים שהופיעו במגזין לא סביר שאשיג בחיי, בהנחה שיש להן ראייה תקינה וכושר שיפוט, אבל במקרה של הרכבים אני אפילו לא מפנטז.

     

    זה מרגיש לי מוזר, כי פעם החשבתי את עצמי חובב רכבים לייט. הייתי מדבר עם כל מי שמוכן לשמוע על דגמים, מתפעל מקימורים של מכוניות אירופיות וקורא מחירוני לוי יצחק בהמתנות אינסופיות במוסך — כי אחרי הכל זה מוסך, לא בית אריאלה. אני מבין שיש איזה צורך גברי להבין ברכבים קצת מעבר ל"1,600 אוטומט ארבע דלתות" — או, כמו שאשתי אומרת, "אדום" — אבל רבאק, מה לי ולכל הנתונים ויכולות התאוצה האלה, שאי אפשר ליישם בשום כביש בארץ?

     

    הקלישאה אומרת שגברים אוהבים מכוניות, וכשיש כל כך הרבה יצרניות ודגמים חדשים, יש פוטנציאל אינסופי של תוכן לעולם הרכב. למה קלישאה? כי האמת היא שבשורה התחתונה כל הכתבות האלה נשמעות אותו הדבר. הגלגלים ממשיכים להסתובב, והנה עוד 800 מילים של איזה כתב נהנתן שנוהג לו למרגלות הנופים הפראיים של הדולומיטים, בחוויה שלא מזכירה בשום צורה את הניסיון להשתלב בשני הנתיבים שהיו לפני רגע שלושה, סמוך ליציאה של קיבוץ גלויות.

     

    והג'רמי קלארקסון דמיקולו הזה חושב שהוא הראשון שמתאר קולות שבוקעים מהמנוע באמצעות דימוי מגרונם של נמרים, והוא ממשיך ומפליג בנתונים על סל"ד וקג"מ, ואז מזיין לי את המוח על אחיזת כביש ותיבה רציפה. מה אתה רוצה ממני בן אדם? החלפתי בעשור האחרון פאקינג שלושה דגמים של משפחתית יד שנייה גנרית עם יכולת האצה של תאו ביצות. קלנועיות עוקפות אותי בעליות מהצפון. אתה מדבר איתי על דיפרנציאל ומומנט? אני הרי לא אזהה מגדש טורבו גם אם הוא ידהר אליי ב־150 קמ"ש — וזה אם הוא יצליח להגיע למאה באיילון. ותכלס, אם מישהו באמת היה מתעניין בדברים האלה, הוא לא היה מחפש את זה בבלייזר, אלא קורא את המגזין ההוא, שכבר מיצינו את הירידות עליו ב־2010.

     (איור: נעה כ"ץ)
    (איור: נעה כ"ץ)
     

    כשגבר לא אוהב משהו, הוא מתחיל למצוא בו עוד דברים שלא באים לו טוב. אני, למשל, גיליתי שאני לא מסוגל לסבול יותר את הכינויים העאלק־חמודים האלה שנותנים לקטגוריות רכב: מיני קומפקטיות, מיני ואנים, ג'יפונים, שלא לדבר על קרוס אובר. לא, אני לא יודע מה זה קרוס אובר, ובשלב הזה אני כבר קצת מפחד לשאול. אני באמת מתגעגע לימים שהיה אפשר לקטלג הכל לפרייבט, ג'יפים וטנדרים. טוב נו, וג'ון דיר בשביל הקיבוצניקים. בלית ברירה אני ממשיך לזייף את זה, אבל הבלוף מתגלה בשיחות עם כאלה שכן מבינים עניין. אז אני מידרדר לנשק זול אך יעיל, שחילץ אותי מאינספור סיטואציות מביכות בחיים: הנהון מזויף בצירוף המילה "וואלה".

     

    ודבר אחרון: כבר שמונה שנים שאני מכתב פה תמונות, וסך הכל זה ג'וב מעולה. זאת אומרת, עד לקטע שמגיעה כתבת רכב. אז פעם אחר פעם נועץ בי מבט איזה גלגל בתנועה או זום אאוט של הרכב המדובר באזור כפרי או הררי או אורבני שבו, למרבה התדהמה, אין רכבים אחרים בכלל.

     

    אז בפעמיים־שלוש־חמישים ותשע הראשונות עוד אפשר לנער את התאים היצירתיים ולייצר משהו, אבל מה עושים אחרי זה? שלא לדבר על תמונת הדשבורד השחור (ספוילר: הוא תמיד שחור. עוד ספוילר: איזו תוספת מגעילה לרכב) או המושבים המרופדים שניצבים שם, מוכנים לישבן של מישהו שיכול להרשות לעצמו להוציא חצי מיליון שקל על קופסה עם גלגלים שבסוף תעמוד עם כולנו בפקקים בדרך לראשל"צ. שלום כתבות רכב ולא להתראות. חייב לזוז, אני הולך לחפש סופרפארם שאפשר להטעין בו את הרב קו.

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים