9 דברים שניסינו לאהוב ולא הצלחנו: מסיבות

באמת שניסיתי. כי הייתה תקופה שכל חבריי היו הולכים ומתלהבים, נלחמים על חינמים ומאושרים אם היו מצליחים להגניב פנימה עוד כמה מהחבר'ה בזכות הקשרים. אם כבר לשלם ארנונה בתל אביב, אז לפחות לשתות מהעיר הזאת את כל מה שאפשר, עד הסוף.

בהתחלה היו אלה מסיבות גייז צבעוניות של שמעון שירזי באומן 17 התל אביבי בסוף העשור הקודם. כמו ילדה טובה באתי עם חבר, אחרי זה עם חבר אחר. האגדות על סקס פרוע בשירותים התבררו כאמת, אבל מה שהיה אולי מסעיר לאנשים אחרים, התמצה בשבילי באסלות שבורות ובלהתפוצץ מפיפי בזמן שהדלת נעולה מבפנים ורועדת.

באותה תקופה עוד היה נהוג להשקיע בדיג'יים, והמוזיקה הייתה במרכז הבמה. הייתי בת 20 וקצת, ומאוד רציתי להשתייך. זה היה סוף עידן האקסטזי, וכולם היו יפים, נחמדים, פיס, לאב ותני לי יד, אחותי, את נראית לי מלאך, גוד בלס יו.

מאוחר יותר הגיע "החתול והכלב" עם התקרה הנמוכה, המזגנים שהופעלו חלש כך שכולנו הזענו ושתינו יותר, הפינות החשוכות והידיים הלא מוכרות שנשלחות לכל עבר. גם שם ידעתי להסתדר. להתגנב למדרגות הכי קרוב לדיג'יי, להיצמד לקיר ולקבץ את החברים סביבי. יותר הפגנתי נוכחות מאשר נהניתי, אבל מה כבר יש לעשות ביום שישי בערב? הרי כל העיר יוצאת החוצה — ואני אפילו לא בת 30.

(איור: נעה כ"ץ)

זמן קצר וכמה מועדונים אחר כך — הבלוק, ג'ימי, אריה ואחרים — החלטתי שהיחסים שלי עם חיי הלילה של תל אביב הפכו לקשר פתולוגי שצריך לסיים מהר ככל האפשר למען בריאותי הנפשית. ירדתי מהרשימות של חינמים, ככל הנראה לצמיתות. אני כבר לא מקבלת הודעות על המסיבה הכי חמה בעיר בעלות של 180 שקל לאדם (לא כולל תור וצפיפות בכניסה), לא שותה משקאות בצבע מוזר שמתחפשים למיץ תפוזים, ולא מעיפה ידיים מזיעות שאיכשהו נדבקו לי לגוף.

חיי החברה שלי הידלדלו והידרדרו למוזיאונים, להופעות לילדים טובים — כמו למשל שלום חנוך ברפת של קיבוץ חמדיה, לטיולים עם הכלב בשמורות טבע ולפיקניקים של חברים נשואים פלוס פלוס.

התברגנתי? התחרפנתי? כנראה שגם וגם. אבל נראה לי שפשוט כבר לא משקיעים במסיבות ובבליינים בשביל להחזיר להם (לנו) את חוויית השמחה הטהורה שעוד זכיתי להכיר — וכבר הספקתי לשכוח. בעצם, אולי זו פשוט הזיקנה. בכל זאת, החודש אני בת 36.