שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    9 דברים שניסינו לאהוב ולא הצלחנו: מסיבות

    באמת שניסיתי. כי הייתה תקופה שכל חבריי היו הולכים ומתלהבים, נלחמים על חינמים ומאושרים אם היו מצליחים להגניב פנימה עוד כמה מהחבר'ה בזכות הקשרים. אם כבר לשלם ארנונה בתל אביב, אז לפחות לשתות מהעיר הזאת את כל מה שאפשר, עד הסוף.

     

    בהתחלה היו אלה מסיבות גייז צבעוניות של שמעון שירזי באומן 17 התל אביבי בסוף העשור הקודם. כמו ילדה טובה באתי עם חבר, אחרי זה עם חבר אחר. האגדות על סקס פרוע בשירותים התבררו כאמת, אבל מה שהיה אולי מסעיר לאנשים אחרים, התמצה בשבילי באסלות שבורות ובלהתפוצץ מפיפי בזמן שהדלת נעולה מבפנים ורועדת.

     

    באותה תקופה עוד היה נהוג להשקיע בדיג'יים, והמוזיקה הייתה במרכז הבמה. הייתי בת 20 וקצת, ומאוד רציתי להשתייך. זה היה סוף עידן האקסטזי, וכולם היו יפים, נחמדים, פיס, לאב ותני לי יד, אחותי, את נראית לי מלאך, גוד בלס יו.

     

    מאוחר יותר הגיע "החתול והכלב" עם התקרה הנמוכה, המזגנים שהופעלו חלש כך שכולנו הזענו ושתינו יותר, הפינות החשוכות והידיים הלא מוכרות שנשלחות לכל עבר. גם שם ידעתי להסתדר. להתגנב למדרגות הכי קרוב לדיג'יי, להיצמד לקיר ולקבץ את החברים סביבי. יותר הפגנתי נוכחות מאשר נהניתי, אבל מה כבר יש לעשות ביום שישי בערב? הרי כל העיר יוצאת החוצה — ואני אפילו לא בת 30.

      (איור: נעה כ"ץ)
    (איור: נעה כ"ץ)
     

    משם זה רק הידרדר. אם ב"אומן" עוד החזקתי בילוי של שעות, בתחילת העשור זה כבר הפך למסע הישרדות והעמדת פנים. העישון הבלתי מנוצח בתוך המועדונים האלה שהפך את שערי למאפרה בתוך דקות ספורות, החדיר רעלים לריאות וחנק את גרוני; המחירים הלא שפויים שהיו אמורים להבטיח "קהל איכותי" אבל בפועל פשוט הבריחו את כל מי שיש לו שכל; האנשים — לא, בואו נודה באמת: הגברים — גסים, מסוממים, מעושנים, לבושים רע, מטרידים מינית. טוב, תקראו לי ממורמרת, אבל ממרומי גילי מותר לי לומר את האמת. את החתן שתרצי להביא לאמא לא תפגשי במועדון תל אביבי. אז אם לא בשביל הכיף ולא בשביל להכיר — למה לטרוח בכלל?

     

    זמן קצר וכמה מועדונים אחר כך — הבלוק, ג'ימי, אריה ואחרים — החלטתי שהיחסים שלי עם חיי הלילה של תל אביב הפכו לקשר פתולוגי שצריך לסיים מהר ככל האפשר למען בריאותי הנפשית. ירדתי מהרשימות של חינמים, ככל הנראה לצמיתות. אני כבר לא מקבלת הודעות על המסיבה הכי חמה בעיר בעלות של 180 שקל לאדם (לא כולל תור וצפיפות בכניסה), לא שותה משקאות בצבע מוזר שמתחפשים למיץ תפוזים, ולא מעיפה ידיים מזיעות שאיכשהו נדבקו לי לגוף.

     

    חיי החברה שלי הידלדלו והידרדרו למוזיאונים, להופעות לילדים טובים — כמו למשל שלום חנוך ברפת של קיבוץ חמדיה, לטיולים עם הכלב בשמורות טבע ולפיקניקים של חברים נשואים פלוס פלוס.

     

    התברגנתי? התחרפנתי? כנראה שגם וגם. אבל נראה לי שפשוט כבר לא משקיעים במסיבות ובבליינים בשביל להחזיר להם (לנו) את חוויית השמחה הטהורה שעוד זכיתי להכיר — וכבר הספקתי לשכוח. בעצם, אולי זו פשוט הזיקנה. בכל זאת, החודש אני בת 36.

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים