שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    9 דברים שניסינו לאהוב ולא הצלחנו: מציצות

    זה מוזר, זה לא אמין, זה מרגיש כמו טריק הפוך על הפוך כדי להשיג מלא כאלה — אבל זו האמת. בגיל 31 הגיע הזמן לצאת מהארון ולהודות: אני לא אוהב מציצות. לא במובן של למצוץ — בזה עדיין אין לי ניסיון. אני בכוונה כותב "עדיין" כי א' אני לא פוסל, וב' אני מאמין שכל בנאדם חייב להתנסות בחוויות מגוונות בחיים כדי לא למות טיפש. אז יכול להיות שיום יבוא — נגיד, כשאשב בכלא, והכינוי שלי יהיה רינה הביישנית — ואגלה שגם למצוץ אני שונא. אבל עד שאגבש דעה עמוקה בנושא אני יכול לומר בפה מלא (לא הביטוי האידיאלי בקונטקסט) שאני שונא שמוצצים לי.

     

    וזה לא שלא ניסיתי לאהוב את זה. להיות בן שלא אוהב מציצות זו כמעט נכות. זה לא משהו להתגאות בו בשיחות בנים, וזה די מוזר לנסות להתחמק מזה בזמן אקט אינטימי. אבל יש בזה מן ההיגיון. אם נלך אחורה אל טראומת הבסיס שלי ושל רוב הגברים היהודים, זה די מחריד להבין שהמין האוראלי הראשון שבוצע בנו נעשה בגיל שמונה ימים, במקום ציבורי, מול ההורים והמשפחה הקרובה — על ידי גבר מבוגר, דתי, זר ומזוקן, שניות ספורות אחרי שהוא חתך לנו את הזין. ואחרי זה עוד אנשים מחאו כפיים ואכלו בורקס פטריות! (אוקיי, בברית שלי אכלו הרינג ולשון בקר אבל לא ניטפל לקטנות).

     

    אני לא רומז שבכל פעם שאני על סף סיטואציה אוראלית עולה לי הפלאשבק של הברית מילה. אבל כן, בכל פעם שאני בסיטואציה כזו, מחשבות על סף ההפרעה הטורדנית כפייתית מציפות אותי, לא נותנות לי מנוח וגורמות לי לסבול ממה שרבים כל כך מחשיבים כדליקטס מיני.

      (איור: נעה כ"ץ)
    (איור: נעה כ"ץ)
     

    אני לא אומר שאני בכלל לא נהנה מהדבר. פיזית, להימצץ זה כיף — אני לא כזה מוזר. אני סוג של בן, נראה לי, בערך. כמו כולכם. ובכל זאת, בזמן האקט תמיד צצה המחשבה שמשהו רע עומד לקרות. מבחינת החוויה הגופנית זה מדהים ומחרמן. הבעיה היא המוח שלי שמשדר מצוקה וצורח עליי בהיסטריה, "ירמי!? מה אתה עושה?! אתה בסכנה!".

     

    אני מנסה להתעלם, אבל הוא מפעיל בתגובה את מנגנוני ההגנה הפיזיולוגיים. רטט קל, זיעה קרה ויובש בשפתיים. מה שמקנה לבת מצג שווא שלפיו אני נהנה בצורה מוגזמת ומעודד אותה להגביר את הקצב. בינתיים אני מנסה להרגיע את המוח ולומר לו, "מוח אחי, הכל סבבה, אל תוציא אותי שוב מוזר. מציצות זה כיף, זוכר?". אבל המוח ממשיך בשלו וצורח עליי, "מה יש לך? ככה אתה שם אותו בפה זר? אלוהים ישמור, מה זה הדבר הזה?! לשים את פינך, יחידך אשר אהבת, את יצחק (ככה קוראים לפין שלי, יצחק) בתוך חלל סגור וחשוך, מלא בשיניים טוחנות אימתניות שיכולות בכל רגע לנשוך, לבלוס, לנגוס ולתלוש אותו?!".

     

    בשלב הזה הפרצוף שלי מתעוות ואני בטח נראה כמו פרזנטור לשבץ. הבת מתחילה לדאוג ושואלת אם הכל בסדר, אני מנסה לענות, אבל יוצאים לי צלילים לא קוהרנטיים מהפה כי המוח ממשיך לצעוק עליי שאני מסרס אותנו, מזהיר אותי מהמבט הזה שלה בעיניים ואומר לי לנוס מהלוע האימתני. ככה שכל מה שיוצא לי מהפה זה, "אל תתלשי אותו, סבבה?".

    מזל שלפות אין שיניים.

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים