שואה שלנו

שתי ההצגות הראשונות שבהן צפיתי בפסטיבל תיאטרונטו השנה מטפלות בטראומת השואה. ב"הסלון של סבתא ורדה", שכתב דוד אוחנה, מדובר באישה בת 95, ניצולת המחנות, שמזמינה לסלון ביתה צוות צילום מ"יד ושם" כדי לתעד את זיכרונותיה. אך ורדה הזקנה מעדיפה לא לספר להם על מה שקרה לה במחנה אלא לגולל את סיפור חייה הססגוני לאחר ששרדה ועלתה לארץ, ובמיוחד לאחר שנתקלה במקרה באמריקאי צעיר שפתח בתל־אביב של שנות החמישים את חנות הקעקועים הראשונה בעיר.

השחקנית ענת עצמון מגישה את המונולוג של ורדה הזקנה בביצוע עסיסי ומשכנע של אישה פולנייה זקנה, אך שמורה היטב, הבונה יחסים מפלרטטים עם צוות הצילום הדמיוני. היא מייצרת דו־שיח חינני ומצליחה לגרום לנו להיכנס עמוק לתוך הפנטזיה שלה. עם זאת, המהפך המוזר של הסיום בהצגה שבנה הבמאי מרט פרחומובסקי מייצר תחושה של נרטיב מלאכותי הבא לעשות לנו טריק דרמטי על חשבון האמינות ההיסטורית של הסיטואציה.

"שריקה" מביאה בפנינו סיפור של שורדת שואה מסוג אחר, המסופר מנקודת המבט של הדור השני. תמי, גיבורת המונודרמה שכתב יעקב בוצ'ן, היא ציירת שבגיל 45 מגלה שלא הספיקה לחיות ושהיא בעצם ממשיכה לרצות את רוחות המתים ששלטו בחייה, ובעיקר אמה השיפוטית, שאסרה על כל סוג של הנאה מהחיים אחרי ששרדה את אושוויץ כמתרגמת במשרדו של דוקטור מנגלה.

זהו סיפור מורכב וכואב של אשמה, ריצוי וניסיון למצוא אהבה אמיתית. השחקנית הדר גלרון מצליחה להאניש את הדמות הקרועה בביצוע משחקי נוגע ללב ורגיש, שהולך למקומות העמוקים של הרגש. גם אם ישנה תחושה שהמחזה סובל מעודף מהפכים ותגליות מלודרמטיות, בזכות ביצועה הרגיש של גלרון והבימוי היצירתי של חנה וזאנה־גרינוולד ההצגה בהחלט מותירה רושם חריף ומרגש בסיום.