שתף קטע נבחר
אתם שיתפתם
    זירת הקניות

    בין מכות מצרים לשריפת כנסיות

    מדי שנה קוראים יהודים את הטקט לא פוליטיקלי-קורקט של הגדת הפסח. ברוח דומה התייחס השבוע הרב שלמה אבינר לסוגיית האש בנוטרדאם

     

    הרב שלמה אבינר (צילום: גיל יוחנן) (צילום: גיל יוחנן)
    הרב שלמה אבינר(צילום: גיל יוחנן)

    את ההגדה של פסח, במתכונתה המוכרת לבני דורנו, מתמידים היהודים לקרוא זה כאלף שנה. במנהג הזה מחזיקים כמעט כולנו, שומרי מצוות וממרים, אף כי הדבקות בו כרוכה במאמץ ניכר. הבטן הומה. המסובים מפטירים בזה אחר זה משפטים שפשר רבים מהם נשגב מבינתו של השומע הממוצע. מעטים מסוגלים להגות ולו גם פסוק שלם אחד ללא טעות. השירים מקלים במקצת, אף שהנעימות המוכרות אינן מסתדרות עם מספר ההברות ודורשות מן המזמרים יכולת לשונית אקרובטית.

     

     

    מעורפל הוא המסר הטמון בטקסט המשונה הזה. נוהגים לומר כי הוא אמצעי פדגוגי שתפקידו לעורר את התשוקה לחרות מתוך היזכרות בייסורי השעבוד. מהי חרות? לפי ההגדה אין לה קשר לחופש המחשבה אלא להפך ‑ לחיזוק דוקטרינת האמונה באלוהים והציות לו.

     

    בהגדה מדובר על שחרור מעמל פרך ובעקבותיו השתעבדות מרצון לגחמותיו של אלוהים. לא העבדים יזמו את המרד והכוח המפעיל את העלילה הוא זה שיושב בסתר השמיים ומשחק באדונים ובעבדים כמו אמן של תיאטרון בובות. המנהיג משה, המורד הגדול שדמותו הנפלאה מרתקת את הקורא בתורה, אינו נזכר בהגדה אפילו פעם אחת.

     

    אין ספק שההגדה אינה טקסט פוליטיקלי-קורקטי. המסובים מודרכים לשמוח שמחה גדולה על ייסורי המצרים. השמחה מובעת במילים ובמחוות תיאטרליות כגון קריאה נמרצת יחדיו של קיצור שמות המכות (דצ"ך עד"ש באח"ב, כפי שהנהיג רבי יהודה כדי להקל על הזיכרון) והטפת טיפות יין המזכירות דם. עמדה זו מנוגדת להוראה הנמסרת בספר משלי "בנפול אויבך אל תשמח ובכשלו אל יגל לבך", ומנוגדת למסופר במסכת סנהדרין על אלוהים הנוזף במלאכיו "מעשי ידיי טובעים בים ואתם אומרים שירה".

     

    אחד המדרשים שבהגדה מכתים ארבעה חכמים מופלגים בשמחה לאיד. פגישתם מתחילה עם שקיעת החמה ונקטעת רק כאשר תלמידיהם מסבים את תשומת לבם לכך שהגיע זמן תפילת שמע של שחרית. מי שמעולם לא עיין בהגדה יניח כי ענקי הרוח האלה הטריחו את עצמם לעיירה הנידחת כדי לדון בשאלות דחופות והרות עולם, אבל מי שנאלץ לדקלם את ההגדה מדי שנה יודע שהם התווכחו על מספר המכות שהנחית אלוהים על המצרים.

     

    הטיעונים, כגון טיעוניו של החכם יוסף הגלילי, מבוססים על פענוח רמזים בפסוקי התורה. יוסף מראה כי חרטומי מצרים הודו בכך שאת המכות חוללה "אצבע אלוהים", ואילו הישראלים התפעלו מ"יד אלוהים" שבקעה את ים סוף. אם "אצבע אלוהים" הכתה עשר פעמים, ברור ש"יד אלוהים" הנחיתה עשר כפול חמש. מתמטיקה אלמנטרית. המנצח הוא רבי עקיבא, המוכיח כי על המצרים נחתו לא פחות מ-300 מכות. כל הכבוד, עקיבא!

     

    ברוח זו, אולי גם בהשפעת החג, התבטא בשבוע שעבר שלמה אבינר, מן הרבנים המשפיעים על ציבור הסרוגים. בתשובה לשאלות הנוגעות לדלקה שאחזה בכנסיית נוטרדאם בפריז השיב כי רב חייב להיות נאמן לאמת ולכן לא יביע צער על כנסייה העולה באש, אף שהגויים עלולים לראות בכך התגרות.

     

    האם מומלץ להצית כנסיות? התשובה: יהודים פטורים מהצתת כנסיות בחו"ל אך לא בארץ. כנסיות בארץ אנחנו מצווים לשרוף, אלא שלא כדאי לקיים את המצווה הזאת, פן נאלץ לבנות את הכנסייה השרופה וזה חטא חמור יותר מהשארתה על כנה. יש לשבח את הרב על שיקול הדעת שגילה בשעת בחינתה של הסוגייה "היבטים חיוביים ושליליים במיזמי הצתת כנסיות".

     

    מועדים לשמחה, יהודים.

     

    מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים