לפי השמועה, ייתכן שרכילות היא רעיון בכלל לא רע

פנים, לילה, הסלון של סבתא, שולחן החג מקושט במפה לבנה. האווירה מתוחה אך יציבה. בני המשפחה המורחבת, על ענפיה השונים, יושבים זה לצד זה, בקומבינציות שכאילו הוגרלו על ידי שדים חומדים לצון. יש מי שמצליח להתמסר לפוזיציית המסובין ומרפרש את הסטוריז באינסטגרם כאילו מסתתר שם האפיקומן. יש מי שסופר את הדקות לאחור, עד שייגמר. אחרי ארבע כוסיות, אחת הדודות שוקלת לעשות שי חי, וכמעט מציגה מפגן כוח בסגנון "כל האמת בפנים". אבל ברגע האחרון קינוח הפרווה המפואר מוצג לראווה, והרווקים של השולחן ניצלים בנס. האירוע חלף בשלום. אבל רגע.

פנים, לילה, רכב משפחתי צפוף. אנשים שבעים בוהים איש איש מבעד לחלונו, בקול דממה דקה. עד שמישהו פותח לפתע את הפה, בלי הכנה מוקדמת, ומשליך גפרור לחבית הנפץ: "אז מה, נראה לכם שרונית בהיריון?", "הילד של עופר בקושי יכול לשבת במקום, לדעתי זה דורש אבחון", ואולי, "שמעתי שיש צרות בגן העדן של הגנדלמנים!" - והנה זה מתחיל. הסכר נפרץ. מעתה ועד לרגע הכניסה לבית, איש אינו חסין מריכולים. אז נכון שספר ויקרא מבקש "אל תלך רכיל בעמך", אבל איננו צדיקי הדור. אנחנו מבית הלל. כולנו רוצים לדעת לפעמים מי אמר מה למי. תשאלו את החברים שלנו מ-Pplus, או את אנשי הקשר בוואטסאפ שלכם בזמן סבב לחימה קייצי. משהו מדגדג על קצה הלשון. 

יש מי שמקדישים שנים מחייהם כדי לחקור את הדבר הזה בדיוק, שמועות ורכילות, והם עושים את זה באופן המוקפד ביותר שיש: בדרכה של האקדמיה. סוציולוגים, חוקרי תרבות עממית ואנתרופולוגים התגייסו כולם למטרה הנשגבת, וניסו להסביר - למה לפעמים אנחנו פשוט מוכרחים לקשקש. מה מניע אותנו, ואיך זה משרת אותנו, אם בכלל.

פרופ' עליזה שנהר מאוניברסיטת חיפה, מהחוקרות הבולטות של תחום הפולקלור בישראל, בחרה לחקור רכילויות במקום שבו הן משגשגות כחיות בר במרחבי המחיה הטבעיים שלהן - היא נסעה לקיבוצים. בספרה "מספר, סיפור, קהל" היא מציגה סיפורים שליקטה מפי קיבוצניקים בשנות ה-80, ועורכת ניתוח שלהם. לפיה, הסיפורים הללו מייצגים את "הפולקלור הקיבוצי". בעוד שלגבי מושאי הסיפורים הללו מדובר ב"רכילות מרושעת", היא מבהירה, מבחינת חוקרת הספרות העממית, זוהי יצירה פולקלוריסטית לכל דבר ועניין. מבחינת הקהילה המספרת את הסיפורים הללו, אגב, מדובר באמיתה לכל דבר ועניין.

כשמדברים על ספרות עממית, הראש נמלא בדרך כלל באגדות, מעשיות, משלים ומיתוסים, ובאוכלוסייה משונה של אבירים, דרקונים, מלחים עם כאפיות וקרפדות בעלות מבטא סקוטי. אך חוקרי פולקלור ואנתרופולוגים עוסקים זה עשרות שנים גם בתכנים מילוליים אחרים שיש בהם יסוד "עממי", כלומר - סיפורים המועברים בעל פה והופכים לנחלת הכלל, ש"המחבר" המקורי שלהם נותר אלמוני. לתוך הסל הזה, אפשר להכניס גם שמועות, אגדות אורבניות, קונספירציות ורכילות. מבחינת שנהר, ההבט העיקרי שמבדיל את סיפורי השמועה ממיתוסים על זאוס ואתנה, למשל, הוא בעיקר משך חייהם הקצר: אלו סיפורים ארעיים שצצים ושוקעים, ולא כאלה שמשתקעים היטב במסורת, ועוברים מדור לדור.  

הסיבה שהקיבוץ היווה כר פורה לשמועות, נבעה ממאפייניו בעשורים הראשונים לקיומו: מקום קטן ממדים, עם תקשורת בין-אישית הדוקה, שמתקיימת בין אנשים ממוצא דומה ובעלי חזון דומה, המבקשים לגבש דרך משותפת. "עקרונות של ערבות הדדית ועזרה הדדית נתנו לגיטימציה לתקשורת חברית כמעט טוטאלית והיוו בסיס לתביעה מכל חבר למעורבות מקסימלית, שהובנה לא אחת כזכות להתערב בכל עניין ועניין, בין כללי ובין פרטי", שנהר מסבירה. בינתיים, במהלך 70 קיומה של המדינה, היא מציינת, התמונה השתנתה, וכיום הקיבוצים פתוחים יותר לתרבות הישראלית - ולכפר הגלובלי בכלל. התהליכים האלה התרחשו במקביל להתרופפות מסוימת בדבקות באידאולוגיות הסוציאליסטיות המהפכניות. אבל בואו נחזור רגע לימי הזוהר. 

הסיפורים ששנהר מביאה ומנתחת, עוסקים כולם בסטייה כזו או אחרת מהנורמות של הקיבוץ. יש סיבה שדווקא בכך עוסקים סיפורי רכילות בקיבוצים ובכלל, המחקר מסביר. בחברה שמנסה לייצר ולשמר אופי אחיד ככל הניתן - והקיבוצים היו בדיוק כאלה - נעשה שימוש בכלים של פיקוח חברתי, המבטיחים שהפרטים יתיישרו על פי הנורמות של הקבוצה. באמצעות רכילות, סיפורי שמועה ועיצוב דעת קהל, הפיקוח החברתי מעודד את הקונפורמיזם, במקום שבו ידו של הפיקוח הפורמלי אינה משגת. 

כשמפיצים מסרים שמטרתם ליישר את התועים מן הדרך, האמת היא רק אופציה. זה נכון לגבי כל סיפור עממי באשר הוא. בעוד שבהפצת מידע רשמי - בהודעה ממשלתית למשל, או בקיבוץ - בתליית כרזה על לוח המודעות - המסרים מגיעים אל כל הנמנעים דרך אותם צינורות מקובלים, המידע הבלתי פורמלי נהנה מ"חירות יצירתית". הסיפורים עוברים מפה לאוזן, ואפילו אם צמחו מתוך גרעין של אמת, הם הולכים ומשתנים מאדם לאדם. אחר כך לכו תזכרו האם טרומפלדור באמת אמר או לא אמר "טוב למות בעד ארצנו" (ספוילר: כנראה שלא). 

אחד הסיפורים של שנהר - כולם משעשעים לכל הדעות ובו בזמן, תוססים מרוב זדון - עוסק בהתקף לב שחווה א', המוצג כ"אחד מעמודי התווך" בקיבוץ מגוריו. הסוף אומנם עצוב (בעצם, תלוי את מי מחברי הקיבוץ שואלים), אבל הדרך אליו מענגת. לפי מה שמספרים החברים, א', גבר מבוגר ונשוי, פצח ברומן עם מתנדבת שבדית. יום אחד הוא נכנס להתקלח, בעוד השבדית מחכה לו במיטה. בזמן שהוא מסבן את גופו, אשתו מגיעה, מסלקת את המאהבת ומתחבאת מתחת לסדין. כשהבעל ניגש להתנות אהבים עם המהגרת הצעירה, אשתו מגיחה - והוא לוקה בלבו. 

חוקרי תרבות עממית לא מסתפקים בצחוק מתגלגל או במחיאת כף. אחרי שהמסיבה מתפזרת וכולם ממשיכים הלאה, הם מספרים לעצמם את הסיפור שוב ושוב, ומנסים להבין מה עומד בבסיסו. אכן, הסיפור מצחיק, וייתכן שהקשר למציאות אינו מקרי בהחלט. ובכל זאת, למה דווקא הוא נעשה כה נפוץ? איזו תועלת מרוויחים כאשר מוסרים דווקא את הסיפור הזה הלאה? 

במקרה הנ"ל שנהר מסבירה כי מדובר בסיפור על "ניסיון ניאוף כושל ולקחו", אך אינה מסתפקת בכך. היא מפרקת את התמות שבהן עוסק הסיפור, ומציעה כי הוא מטפל בין היתר באחד המתחים המובילים בקיבוץ בכל הנוגע ליחסים של בינו ובינה: המתח בין הרעיון של אהבה חופשית, שדגלו בו סוציאליסטים ברחבי העולם כולו, ובין החינוך היהודי המסורתי שקיבלו חברי הקיבוץ, שדוגל בצניעות מינית. אף שבאופן גלוי, "רשמי", בקיבוץ עשויים לדבר בזכותן של מערכות יחסים ליברליות, סיפורים כמו זה רומזים מה צפוי למתנסים בהוללות. מי שמסכן את המבנה המסורתי של המשפחה היציבה, עשוי לשלם על כך אפילו בחייו. במקביל, סיפור השמועה עוסק בדבר נוסף: בחרדה מפני מוסד המתנדבים, שפולשים מהחוץ אל תוך החברה הסגורה. סוכנים פוטנציאלים של בלאגן בסדר החדש שמנסה להשתית הקיבוץ. 

כל זה לא שמור לקיבוצים בלבד, או לערבי החג שבהם קמה לתחייה עבודת השורשים שלכם, אל מול עיניכם הנבהלות. ב"אנציקלופדיה לאנתרופולוגיה חברתית ותרבותית", החוקר נייג'ל רפורט מזהיר כי אל לנו להמעיט בחשיבותה של רכילות. "בכל סביבה חברתית שהיא, אנשים עשויים לעסוק ברכילות כנדבך מרכזי בחיי היומיום שלהם", הוא כותב. רפורט מזהה את הזרעים למחקר המקצועי בתחום בכתבי ברוניסלב קספר מלינובסקי, בחור פולני, מחשובי האנתרופולוגים במאה ה-20, שהבין שבשביל להבין תרבות לעומקה, עלינו להתבונן לא רק בטקסים ובפולחנים שלה - אלא דווקא בחיי היומיום. לפיו, דווקא שם, בהתנהלויות חסרות החשיבות למראית עין, מסתתר המפתח האמיתי להיגיון שמניע את הקהילה. האנתרופולוגים שמעו בעצתו, היטו אוזן - ולא תאמינו מה הם שמעו. כנסו, כנסו. 

הפריחה המשמעותית במחקר של ה"בואנה, שמעתי ש..." החלה בשנות ה-60, עם צמיחתן של שלוש תיאוריות: הפונקציונליסטית, הטרנסקשנליסטית והגישה של אינטרקציה סימבולית. אם אין לכם ראש למילים ארוכות - הישארו איתנו, ומיד הכול יתבהר. הגישה הפונקציונליסטית מבקשת להסביר איך המוסדות החברתיים מספקים את צרכיו של היחיד, או עוזרים לכל החברה לשמר את היציבות שלה. פונקציונליסט מושבע אחד, מקס גלוקמן, הציע לכל מי שמתכנן להילחם ברכילות - לוותר מראש. לפיו, רכילות היא פשוט עובדה חברתית בלתי נמנעת. גם אם היא נראית לנו אקראית או פרועה, היא מצייתת לחוקים מסוימים, ומטרתה העיקרית - לשמר את האחדות של הקבוצה, את ערכי המוסר שלה שלה ולחבר בין ההווה שלה לעברה. לרעיונות ברוח הזו הייתה השפעה מכרעת וארוכת שנים על האקדמיה, ובטח זיהיתם משהו מהם גם במחקר של שנהר. 

בשל החשיבות הגדולה של הפטפטת, גלוקמן גורס שהאינדיבידואל המבקש להשתייך לקבוצה מסוימת (מכירים כזה שלא?), אינו יכול להרשות לעצמו להתנער מרכילות. הרכילות היא תו ההיכר של השתייכות לקבוצה מסוימת, היא פריבלגיה שיש לנו - אבל היא גם חובה חברתית. במילותיו של רפורט, המסכם היטב את ההשקפה: "רכילות היא נכס קבוצתי, ולהיות חבר בקבוצה - משמעו לרכל על שאר החברים בה". כמעט ונוצר רושם שרכילות היא כוח העל הסודי של דובוני אכפת לי. 

אבל לא כולם מסכימים שהכול כל כך הרמוני. נתבונן למשל בדבריו של רוברט פיין, נציג הגישה הטרנסקשיונליסטית, שמתמקדמת באינטרסים האנושיים, והסבורה כי חילופי דברים חברתיים הם לעד עסקה הדדית של יחסי גומלין, שבה כל אחד מהצדדים מרוויח משהו. לפי פיין, הרכילות משרתת בראש ובראשונה אינדיבידואלים - לא את החברה כמכלול. על כן, סביר יותר לראות את הרכילות כאפשרות של הפרט לערוך מניפולציה בחוקים של התרבות ולכופף את כללי המוסר שלה לטובתו הפרטית. אנשים לא באמת מרכלים על ערכים ועל נורמות, אומר לנו פיין, הם מדברים על השאיפות של עצמם ומתעניינים באלה של אחרים. ולמה הם עושים את זה? כדי לצבור עוצמה, לרקום מערכת של קשרים ולצבור לעצמם הון חומרי. מארץ אכפתיה למעלה מלך בשני מהלכים. 

ואז, כמו שקורה לרוב, מישהו היה חייב לבוא, ולהגיד: אבל למה לריב? למה או-או כשאפשר גם וגם? הפעם היו אלה ההוגים בגישת אינטראקציה סימבולית. לפיהם, חילופי הדברים היומיומיים הם הזירה שבהם אנשים יחידים מצליחים להיפגש זה עם זה, ולדון במציאות חייהם המשותפת. כשאנחנו לבד, כל אחד מאיתנו לוט בערפל של חייו - העולם נראה גדול, מאיים ולא תמיד ברור. אבל כשאנחנו נפגשים זה עם זה, החוקרים מסבירים, אנחנו מסוגלים לקבל, אולי, תמונה טובה יותר של המערך הכולל של חיינו. או לכל הפחות, לנסות לשרטט מפה שלו. להבין איפה אנחנו חיים. וכך אנחנו יכולים לחשב הלאה את צעדינו, כדי לצלוח עוד יום בחיים.

מסיבה זו אנחנו מתעכבים לעיתים בפינת הקפה בעבודה - ולאו דווקא בשל עצלנות. לכן אנחנו מקשקשים בטלפון שעה, וממשיכים גם לאחר כשכבר חנינו תחת הבית. לא בגלל הדחיינות בלבד, ולא רק בגלל הרצון להשמיץ אדם כזה או אחר. אולי, כמו שמציעים כמה חוקרים, אנחנו בסך הכול פוחדים להיות לבד, וללכת לאיבוד בתוך מערכת נסיבות שגדולה מבינתנו. חשבו על כך בפעם הבאה שאתם נתקלים בידיעה על החבר החדש של אריאנה גרנדה.