הטריאתלוניסטית החרדית שבגיל 63 תרכב 130 ק"מ על אופניים

כתבות נוספות:

תערוכת הכושר הגדולה בעולם: מהם החידושים הצפויים?

שחרור בסוף אימון: האם הוא באמת יעיל?

לאחר שכמעט איבדה את חייה בשריפה - נעמה מצאה תקווה ברכיבה

אך דווקא המקרה של חווה מוכיח שבקלישאה המוכרת ש"אף פעם לא מאוחר" יש אמת. כבר 5 שנים שהחיים שלה נעים על מסלול אחר והרבה יותר קצבי – היא רצה, רוכבת, שוחה ונהנית מכל רגע, כובשת אתגר אחר אתגר. לאחר שהשתתפה בטריאתלון ובמרוצים נוספים, בחודש הבא היא אף תשתתף במקצה ה-130 ק"מ במרוץ האופניים הבינלאומי GFNY בירושלים.

כיום היא מעבירה את משנתה לציבור החרדי ובמיוחד לנשים - מוכיחה שאם יש רצון אז יש גם יכולת. אך מה היה הדבר שהביא אותה לבצע את ההחלטה לשנות את חייה?

המשפחה והקריירה היו תמיד לפני הכל. חווה לפני השינוי

"פתאום הרגשתי מאושרת"

"הייתי אחת שלא זזה, 'קאוץ' פוטטו'", מעידה חווה על עצמה. "התנשמתי במדרגות, הרגשתי שאני מגעילה ולא אהבתי את עצמי בכלל. כמו הרבה אימהות אחרות במגזר החרדי, דאגתי לבית, טיפלתי בילדים ובבעל ושכחתי את עצמי. ככל שהשנים חלפו היה מאוד קל לעלות במשקל ומאוד קשה לשמור על משקל תקין".

במסגרת יום כיף ספורטיבי שעברה יחד עם חבריה לעבודה היא נחשפה לראשונה לעולם הכושר. "המאמן שהיה שם הביא אופניים", היא נזכרת. "רובנו לא רכבנו על אופניים עוד מתקופת הילדות, אבל כולנו נסענו והיה כיף, זה הלהיב אותי. ואז המאמן סיפר שהוא מרכיב קבוצת כושר למבוגרים וזה היה נשמע לי רעיון מעולה".

אמנם בימים אלו, כאמור, היא מתעתדת להשתתף במרוץ GFNY הקרוב בירושלים, אך המפגשים הראשונים על האופניים לא היו קלים. "היינו כולנו עם עודף משקל ורובנו לא רכב בכלל עד אותו רגע", היא מסבירה. "אז עשינו אימונים מאוד עדינים ולאט לאט הגדלנו את המרחקים.

"רכבתי על אופניים רק כשהייתי צעירה, אבל באופן כללי אופניים זה לא משהו מאוד מקובל אצל החרדים. בהתחלה נפלתי הרבה ונסעתי בזיגזגים. לאחר שהבנתי את הבסיס, ניסיתי לרכב עם החצאית אבל זה כל הזמן נתפס ולא היה נוח".

גם אל הריצה היא נשאבה תוך זמן קצר. "חשבתי שאני לא יכולה לרוץ יותר מ-10 מטר ובסוף הגעתי למרתון ירושלים. אחרי 3 ק"מ הרגשתי את האדרנלין, שאני אוהבת את כל העולם. מאותו רגע הבנתי שתפסתי את הוירוס".

לאחר שהחלה לעסוק בספורט היא התוודעה לתחושות חדשות שלא הכירה עד כה. "כשהספורט נכנס לחיי הם השתנו מן הקצה אל הקצה. פתאום הרגשתי מאושרת, הרגשתי טוב עם הגוף שלי. מעבר לתחושה הפיזית, השינוי היה ברמה היומיומית – הרגשתי בדיכאון תקופה ארוכה ועם הספורט הרגשתי שאני רגועה יותר, בעיקר בעבודה שלי".

היום היא כבר יודעת לרכוב היטב. חווה היום

מעבירה את זה הלאה

היא השתתפה בלא מעט מרוצים עד שפציעה בברך השביתה אותה לתקופה, אף היא לא הייתה מוכנה לוותר. בעצת מאמנה היא ניגשה ללימודי שחייה וסיימה אותם בהצלחה, ומשם הדרך לטריאתלון הייתה קצרה. "זה כל כך כיף", היא אומרת בהתרגשות. "לרוץ, לשחות ולרכוב רצוף וכל זה בטבע. כל השנים ניסיתי לעשות ספורט כי ידעתי שזה טוב, אבל רק בחדר הכושר".

עם הזמן העבודה הקשה החלה להראות תוצאות. "מאז שנכנסתי לכושר רזיתי יותר מעשרים ק"ג", היא מסגירה. "בבר המצווה של הבן שלי הייתי עם שמלה שאני מאוד אוהבת שלא יכולתי להיכנס אליה לפני כן. גם בעלי מאושר מהשינוי – אני יותר שמחה וגם נראית יותר טוב – אין לו מה להתלונן".

כיום היא מהווה מקור השראה לאנשים רבים ובעיקר לציבור החרדי. מעבר לתפקידה כרופאת נשים, היא מעבירה גם הרצאות בנושאי בריאות וספורט: "אני דוגמה לאדם שפעם לא זז מהכורסה והיום משתתף בטריאתלון ובתחרויות. הקושי העיקרי של אנשים הוא להכניס אימונים לתוך שגרת חייהם, אך אני מנסה להסביר להם שזה דווקא הפוך מבזבוז זמן – אתה לא מפסיד מזה שאתה קם מוקדם יותר לאימון, זה ממלא את הגוף באנרגיות לכל היום ולכן אתה אפילו מרוויח מזה".

"החיים שלי השתנו מן הקצה אל הקצה". חווה עם משפחתה במרתון ירושלים

לאן מפה בעצם?

"אני מאוד רוצה לעשות חצי ישראמן. אני לא יכולה לעשות את המלא כי אני שומרת שבת, אבל זה בסדר, אין לי את הרמה הזאת. בנוסף לזה אני רוצה להמשיך להעלות את המודעות של הציבור הדתי, במיוחד הנשים החרדיות, לתחום הכושר. הם מטפלות בילדים ובהורים ומזניחות את עצמן. אני רוצה לעודד אותן לעשות פעילות גופנית כי זה הרבה מעבר לרדת במשקל: זה מוריד לחץ דם ואת הסיכון לסוכרת, מונע אוסטופרוזיס, מאריך את תוחלת החיים ועוד המון. בריאות, בריאות ואושר – זה מה שחשוב".