שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    המתים שנשארו איתנו
    בעבר, בהווה וגם בדרך הטבע. איך נוצרות מומיות, ומה משותף למדבריות, לפסגות מושלגות ולביצות כבול?

    במאה ה-19 שיגעון האגיפטומניה היכה גלים באירופה, שנשבתה בקסמה של מצרים העתיקה בעקבות התגליות המרתקות שהגיעו מהפירמידות של גיזה. אוצרות רבים מילאו את המוזיאונים ביבשת ואפילו נמכרו בשווקים, אך גולת הכותרת היו המומיות: שרידים חנוטים של מלכי מצרים הקדומים.

     

    קטע מסרט על המומיה הצורחת במצרים

    קטע מסרט על המומיה הצורחת במצרים

    סגורסגור

    שליחה לחבר

     הקלידו את הקוד המוצג
    תמונה חדשה

    שלח
    הסרטון נשלח לחברך

    סגורסגור

    הטמעת הסרטון באתר שלך

     קוד להטמעה:

     

     

    בתוך כל מומיה נמצאה גופת אדם שנדמה כי הזמן לא נגע בה כמעט, ומכאן נולד המיתוס של דמות המומיה המפחידה, העטופה בתכריכים. כיום מעניקות לנו המומיות, שהשתמרו היטב במשך אלפי שנים, הצצה אל חייהם, אמונותיהם ומותם של בני תרבויות עתיקות, ושופכות אור על ההיסטוריה של האנושות. אך כיצד יכלו גופות חסרות חיים לשרוד בשלמותן כל כך הרבה שנים?

     

    בין מומיה לגופה

    המומיות, כביכול, מתגרות במוות ומצליחות להתחמק מתהליך הריקבון. באופן טבעי לאחר המוות מתחילים בגוף תהליכי פירוק עצמי ברקמות, שנובעים ממחסור בחמצן. תאי הגוף שאינם מסוגלים לשמר את צרכי האנרגיה שלהם מתחילים למות. בעקבות זאת הסביבה הפנימית של התאים קורסת ומביאה לזליגת תוכנם, וחלבונים מפרקים המצויים בתא מתחילים לפרק את הרקמה ללא בקרה. לחגיגת הפירוק מצטרפים חיידקים שחיים בגוף, וכעת ניזונים מהרקמות המתות. בהמשך, בהתאם לסביבה שבה נמצאת הגופה, חיידקי קרקע, פטריות, חרקים ואוכלי נבלות מסייעים להשמדת הרקמות, עד שבסופו של דבר נותרות עצמות עירומות.

     

    עצירת תהליך הריקבון בכל אחד מהשלבים האלה תיצור מומיה, כלומר גופה שיחד עם השלד השתמרו בה לאורך זמן גם איברים פנימיים, שיער, עור ורקמות אחרות.

     

    המרכיב ההכרחי לריקבון הגופה הוא לחות, שכן ללא מים חלבונים אינם מסוגלים לפעול וחיידקים אינם מסוגלים לחיות. לכן ייבוש הגופה הוא תנאי חשוב לשימורה. זה פשוט יחסית באקלים המדברי הצחיח של מצרים, ואפשרי גם באמצעות חיקוי מלאכותי של אקלים כזה. גם חיסול שיטתי של חיידקים בעזרת חומרים רעילים יסייע להשיג את המטרה.

     

    תעשיית המוות הקדומה

    חונטים בתרבויות עתיקות ניצלו את הידע הזה לביסוס תעשיית שימור שלאחר המוות. למעשה, חניטה הייתה מרכיב מרכזי באמונתם של המצרים הקדמונים, שסברו כי גופת המת צריכה להישאר דומה ככל האפשר לצורתה בחיים כדי להבטיח את מעבר הנשמה לעולם הבא.

     

    מומיה מצרים העתיקה ()
    מומיה מצרים העתיקה

     

    כתבים עתיקים, בעיקר כתביו של ההיסטוריון היווני הרודוטוס, תיארו לפרטי פרטים את תהליך החניטה המצרי, שכלל הוראות מדויקות לייבוש הגופה ושימורה. ראשית החונטים רוקנו את גולגולתו של הנפטר בכף ברזל שאיתה הוציאו את מוחו דרך הנחיריים. לאחר מכן רוקנו את כל תוכן הגוף ואיחסנו את האיברים הפנימיים בצנצנות שנטמנו באופן טקסי ליד המנוח. את הגוף הריק מילאו בעשבים ריחניים וכיסו אותו במלח למשך שבעים ימים כדי לספוח את הלחות. לבסוף עטפו את הגופה בתכריכים וסגרו אותה בתוך תבנית דמוית אנוש שנקראת סרקופג, כשהיא מבודדת ושמורה.

     

    מנהג החניטה היה נפוץ מאוד גם בתרבויות העתיקות של דרום אמריקה, כגון בני הצ'ינצ'ורו (Chinchorro) שחיו לפני אלפי שנים באזור פרו של היום. המומיות של בני הצ'ינצ'ורו הן גם העתיקות ביותר שהתגלו עד כה, והן תוארכו לסביבות שנת 5050 לפני הספירה.

     

    הסיבה לפרקטיקת החניטה של הצ'ינצ'ורו נותרה עלומה, אך מציאת מומיות רבות של עוברים וילדים צעירים העלתה את האפשרות שזאת הייתה דרך להנציח בני משפחה שהלכו לעולמם בטרם עת. צורת החניטה של הצ'ינצ'ורו עלתה במורכבותה על זו המצרית, מכיוון שמעבר להסרת האיברים הפנימיים הם הפרידו מהגופה את הראש והגפיים וחיברו אותם מחדש לאחר מכן יחד עם העור, שהוסר גם הוא ונפרש מחדש על הגופה. את תוכן הגוף הם ייבשו באמצעות מילוי הגופה בפחמים חמים ובקש. לאחר מכן היא נאטמה בבוץ והשתמרה גם בזכות האקלים הצחיח באזור.

     (צילום: EPA) (צילום: EPA)
    (צילום: EPA)

     

    החניטה של הטבע

    החניטה המלאכותית האנושית קיבלה כנראה השראה מהדוגמה שסיפק הטבע. כאמור, תנאי יובש לבדם מספיקים כדי למנוע פעילות של חיידקים, ויש בעולם לא מעט מקומות שהיובש בהם קיצוני מספיק - למשל מדבר סהרה, האיים הקנריים והרמות הצחיחות של דרום פרו וצפון צ'ילה, שבהן נמצאו מומיות רבות.

     

    בתנאים האלה, הגופה מאבדת מים בהדרגה, בקצב שתלוי ביחס בין שטח הפנים שלה לנפחה. ככל שהיחס הזה גדול יותר, הגופה חשופה יותר לתנאים החיצוניים ומתייבשת מהר יותר. למשל, אצבעות הידיים והרגליים, ששטח העור שלהן גדול ונפחן קטן, נוטות להשתמר בצורה מיטבית. לעומתן, מרכז הגוף והאיברים הפנימיים נוטים להירקב מהר. ייתכן שתצפיות על מומיות שנוצרו מקבורה בתנאים מדבריים לימדו את המצרים איך לייבש את מתיהם.

     

    המדבר אינו היחיד שמסוגל ליצור מומיות - גם הקפאה בקרחונים מביאה לתוצאה דומה. שילוב של קור עז ורוחות יבשות מסייע לעצור את תהליכי הפירוק של הגוף ולמנוע התרבות של חיידקים. מומיות רבות נמצאו, לדוגמה, במערות בגרינלנד שתוארכו למאה ה-15. הן נטמנו במערות מבודדות משלג ומגשם, בצורה שלא הניחה להן לצבור לחות ולהירקב.

     

    הרי האלפים. גופות שהשתמרו נמצאות בשלג (צילום: shutterstock) (צילום: shutterstock)
    הרי האלפים. גופות שהשתמרו נמצאות בשלג(צילום: shutterstock)

     

    תנאי קיפאון כאלה קיימים גם ברכסי הרים מושלגים, שתחת קרחוניהם משתמרות לעתים מומיות של מטפסי הרים שגורלם לא שפר עליהם. בשנת 2017 הפשרת שלגים חריגה באלפים השוויצריים חשפה את גופותיהם המשומרות של בני זוג שנעלמו בשנת 1942 במהלך טיול, וכנראה נקברו תחת מפולת שלגים.

     

    סוג מיוחד של חניטה טבעית מתבצע ללא ייבוש כלל, בתוך מימיהן של ביצות כבול (Bogs). ביצות כאלה נפוצות בצפון אירופה ומתאפיינות בשפע של חומר אורגני מצמחים ובעלי חיים מתים, שמצטבר בהן והופך חומצי ביותר. טחב בשם ספגנום, שמותאם לחיים בביצות, מפריש למים תרכובות שכולאות את הסידן הנחוץ לגדילת חיידקים. כשמצרפים לזה את טמפרטורת המים נמוכה וריכוז החמצן הנמוך, מקבלים תנאים שמקשים מאוד על חיידקים לשגשג. בעלי חיים ואנשים שטבעו בביצות האלה בשוגג או הוטבעו בעקבות גזר דין אכזרי, הופכים לגופות רטובות אך שלמות כמעט לחלוטין, עם רקמות ושלד גמישים מאוד בשל אובדן סידן.

     

    במאה ה-12 גילו איכרים בדנמרק גופה באחת מהביצות הללו שהשתמרה טוב עד כדי כך שהם היו בטוחים כי מדובר בקורבן רצח טרי. תארוך מדויק של הגופה, שלאחר מכן נודעה בכינוי האיש מטולון, חשף בהמשך שהאדם מת יותר מ-1,500 שנה לפני כן.

     

    המומיות עוד כאן 

    במאה ה-21 כבר לא מרבים בטקסי חניטה, אבל שבטים מבודדים בפפואה ניו-גיני עדיין מקיימים מנהגים דומים עבור מתיהם. כדי לשמר את גופותיהם של זקני השבט עוטפים אותן בבד והן עוברות תהליך עישון של שלושה חודשים שבמהלכם מרוקנים את תוכן הגוף. הילידים מאמינים שאסור להשחית את פני המת ומשאירים אותם כמה שיותר שלמים. לאחר השלמת החניטה מציגים את הגופות בתנוחת ישיבה על סלע הצופה על הכפר כתזכורת לקיומם של המתים המתבוננים מהעולם הבא. המומיות הללו אינן שורדות זמן רב ולבסוף הן נרקבות לאיטן עד שלא נותר מהן אלא שלד.

     

    בימינו, עם התפשטות המונותאיזם, המניעים הדתיים לחניטה נעלמו ברובם, אך חניטה עדיין מתבצעת למען המדע והזיכרון ההיסטורי. המומיה המודרנית המפורסמת ביותר שייכת בוודאי לוולדימיר איליץ' לנין, מנהיג המהפכה הבולשביקית ומייסד ברית המועצות, שגופתו נשמרת מאז 1924 תחת עינם הפקוחה של צוות חונטים מקצועיים. המומיה שלו נוצרה בשיטות שימור מודרניות, כגון החלפת נוזלי הגוף הטבעיים בנוזלי חניטה מיוחדים והחלפת רקמות שניזוקו בתחליפי פלסטיק בעלי תכונות דומות. כדי לשמור על המראה הטבעי של הגופה טובלים אותה פעם בשנתיים באמבט של כימיקלים שתפקידם למנוע את ריקבונה בתהליך המכונה "קיבוע".

     

    גופתו החנוטה של לנין (צילום: gettyimages) (צילום: gettyimages)
    גופתו החנוטה של לנין(צילום: gettyimages)

     

    החומר הנפוץ ביותר לחניטה כיום הוא פורמאלדהיד, שנוטה להגיב בקלות רבה עם חומרים אחרים בסביבתו. בחשיפה אליו חלבונים נקשרים זה לזה בהצלבה ומאבדים בתוך כך את המבנה והפעילות המקוריים שלהם, כך שהם אינם מסוגלים לפרק את רקמות הגוף. הפעולה הזאת גם מחסלת חיידקים שעלולים לפרק את הרקמה. פוֹרְמְאַלְדֶהִיד, או תערובות שלו שמכונות פוֹרְמָלִין, תפס את מקומם של כימיקלים אחרים ששימשו לחניטה במשך השנים, כגון מלחי ארסן וכספית, שהם רעילים מאוד. פורמלדהיד יכול לשמר את הגופה במצב הקרוב ביותר לצורתה הטבעית, כולל משקלה וגמישותה.

     

    עם זאת, בשנים האחרונות נודע שפורמלדהיד הוא גם חומר מסרטן במיוחד לבני אדם. המודעוּת הגוברת לסכנותיו מניעה חיפוש אחרי שיטות בטוחות יותר לחניטה. דוגמה ראויה לציון לשיטה כזאת היא הפלסטינציה, שבה לאחר החלפת נוזלי הגוף בפורמלדהיד מחדירים לגוף פולימר סיליקון פעיל אשר בתנאים מסוימים מתקשה ומייצב את הגופה בתנוחה נבחרת. בסוף התהליך מסירים מהגופה החנוטה את שאריות הפורמלדהיד ומחליפים אותה בפולימר. זו הייתה השיטה שבה השתמשו למשל בתערוכת עולמות הגוף המפורסמת שהגיעה לישראל בשנת 2009.

     

    מומיות השפיעו על חיינו בתחומים רבים, מדת ותרבות ועד מדע וטכנולוגיה. מחקרים פיזיולוגיים של מומיות עתיקות מספקים נקודת מבט מרתקת ורחבה על אורח החיים, המחלות והמנהגים שתרבויות קדומות חוו לאורך ההיסטוריה. שיטות השימור, שהשתכללו עם השנים, איפשרו לנו להבין טוב יותר את האנטומיה והביולוגיה של הגוף, בדרך לפיתוח אמצעים רפואיים מתקדמים. רצוננו לעכב את המוות ולשמר את החיים רדף אחרינו במשך תקופה ארוכה. אולי ביום מן הימים תכריכי המסתורין ייפרמו לחלוטין וירשו לנו הצצה אמיתית ליכולותינו נגד המוות.

     

    אוהד זיס, דוקטורנט במכון ויצמן למדע וכתב באתר מכון דוידסון

     

     

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים