להיות גליה, לא נטלי
רק כשהצליחה להשתחרר מצילה של חברתה הנערצת, ומהעול המעיק של נישואיה, גילתה גליה את עצמה ואת המיניות שלה, והחלה ליהנות מהחיים
כשהייתי נערה הייתה לי חברה קרובה ויפה. היו לה עיניים גדולות בצבע תכלת ועור בהיר לבן ושדיים מלאים וזקופים. היא הייתה מודעת ליופייה. כולם קראו לה "נטלי היפה" והבנים נמשכו אחריה. לי עצמי לא הייתה שום מודעות חיצונית או מינית עד גיל מאוחר יחסית. ולא הייתי יפה במיוחד. לפחות לא בעיני עצמי. בכיתה י' גילחתי את שיער ראשי והתחלתי להשמין ולהתעסק בגוף שלי, נכנסתי לדיכאונות של גיל ההתבגרות. לבשתי בגדים גדולים מכפי מידתי, או גזורים מדי וחשופים באופן לא מותאם. לא ידעתי מי אני. הסתכלתי על נערות אחרות ומדדתי את עצמי ביחס אליהן. רציתי להיות רזה כמו יעל. ויפה כמו נטלי. רק לא להיות כמו עצמי. אני חושבת שלמדתי על המיניות שלי דרכה. למרות שבדיעבד, אולי זה היה לימוד קצת מעוות ואני יכולה לנסות להסביר את זה. ראיתי איך היא מתלבשת בבגדים היפים שאמא שלה תפרה וסרגה לה. אני זוכרת איך הן היו מוציאות דגמים מתוך ז'ורנלים ותופרות. וקינאתי. רציתי להיות יפה ולבושה מגניב, כזאת שמורחת קרם פפאיה על עור הפנים. חשבתי שלו רק יכולתי לעשות את כל אלה, ודאי הייתי יפה ונחשקת כמוה.
כשהיינו בכיתה ח', היה לה חבר גדול מאיתנו בשנתיים. הוא היה החתיך של בית הספר. לי לא היה סיכוי עם שום חתיך. הייתי "המוכשרת". זאת שידעה לכתוב ולשיר. אבל להיות יפה? לא היה התפקיד שלי. היא סיפרה לי איך הם מתנשקים ומתחרמנים ויוצאים למסיבות. אחרי שנתיים הם נפרדו והיה לה חבר ממוצא רוסי יפה תואר וקצת מלוקק, ואני בכלל לא בטוחה שהיא באמת אהבה אותו, אבל היה לה דחוף להיפטר מהבתולים ולהרגיש גדולה. בגיל 17 היא שכבה איתו וסיפרה לי. הייתי רחוקה משם, אחרי אהבת בוסר נכזבת שנמשכה ארבעה שבועות. התאהבתי בבחור מבוגר ממני והתנשקנו והוא נגע לי בשדיים ופתאום הרגשתי יפה ומיוחדת ונשית, אבל חוסר הניסיון שלי ואולי רצון היתר שלי - הרתיעו אותו. לקח לי שנה להתגבר על שיברון הלב וחשבתי שמעולם לא אוהב ככה מישהו. המחשבה הזאת התבררה לימים כשטות מוחלטת.
אני חוזרת לנטלי היפה. לאורך השנים היו לה המון פרשיות אהבים ולא מעט מין מזדמן. ואני, שאיבדתי את בתוליי (ביטוי משונה) בגיל 18, לא יכולתי להבין את זה, את הרעיון של לעשות מין עם מישהו שאולי לא אפגוש יותר, וגם אם אפגוש זה יהיה תחת כותרת שאין לה שום קשר לרגש. מעולם לא יכולתי לעשות הפרדה בין מין לאהבה. אני חושבת שגם היא לא באמת יכלה, אבל סיפרה לעצמה סיפור כזה. של חוקרת מינית מזדיינת. לילה אחד, כשישנה אצלי, היא הציעה שנעשה סקס. אני והיא. הייתי נבוכה וביטלתי את הרעיון בהינף יד. ואז, בלילה אחר, כשכבר היינו אחרי הצבא, יצאנו עם שני גברים שפגשנו בסדנה כלשהי. היא הייתה גרופית נלהבת של הסדנה ואני קצת נגררתי אחריה. מצאנו את עצמנו ישנות איתם בלילה. ארבעתנו במיטה אחת. מבחינתי זה היה רק לישון, אבל תוך זמן קצר, בחושך, ראיתי אותה עושה סקס עם אחד מהם. מרחק נשימה לידי. סובבתי את הראש. לא רציתי לראות. זה הרגיש לי יותר מדי. חשבתי שזה רגע שאני לא אמורה להיות עדה לו. לא הבנתי את הצורך לעשות את זה ככה. באופן מוחצן. וחשבתי שיש בה משהו מכמיר לב. בנטלי. שאין בה אמת. חשבתי שההתנהגות המינית שלה היא תוצאה של זעקה. בשנים הבאות היו לה עשרות גברים שאיתם שכבה ושלוש מערכות יחסים רציניות. חשבתי שהיא קצת מכורה. לכיבוש. לפתיינות. לעשיית עיניים. שפטתי אותה. שפטתי כי חשבתי (בחוסר ענווה), שאולי היא כל כך חסרת ביטחון שהיא צריכה תמיד להיות נורא יפה ומיוחדת, ולפתות ולצוד כדי לקבל אישור ש"יש לה את זה". אבל רוב הקשרים שלה לא צלחו. גם שלי לא, אגב.
באמצע שנות השלושים שלה, נטלי התחתנה עם הגבר האחרון שהייתי חושבת שתינשא לו. מחיית טרף מינית היא הפכה לעקרת בית שמגדלת ילדים ומטפחת עציצים, וכבר לא ממש הכרתי אותה. אני, לעומת זאת, עברתי תהליך הפוך. הייתי שקועה בנישואים שלא היטיבו איתי. שסגרו אותי. לקח לי שנים להבין את זה ועוד שנים להתחיל לחקור את הרצון האמיתי שלי ואת המיניות שלי בדרכים שונות, עם גברים שונים. הרשיתי לעצמי להיפתח באמת. להשתוקק. אבל הקפדתי שזה לא יקרה מתוך מקום פתייני שעושה הצגה של מיניות משוחררת (כמו שתמיד חשבתי שנטלי עשתה), אלא ממקום שחוֹוה שחרור אמיתי. עמוק. חף מחיקויים. מריצוי. שיהיה אני.
אם את מעוניינת לקחת חלק במדור, כתבי לי לכאן:
