שתף קטע נבחר

די להשליך את השואה על העת הנוכחית

74 שנים אחרי, ממשיכים גורמים בישראל לעשות שימוש בהשמדה באירופה ובמוטיב הקורבנוּת, כשמטרתם להימנע מהחלטות גורליות לעתידנו

 

 (צילום: רויטרס) (צילום: רויטרס)
(צילום: רויטרס)

המכון למחקרי ביטחון לאומי מקיים כמה פעמים בשנה דיאלוגים עם מכונים מקבילים בעולם בנושאי מדיניות וביטחון. באחד המפגשים שהתקיים בגרמניה נשאלנו על ידי המארחים: כיצד אתם מסבירים את המגמה הגוברת בסקרי דעת הקהל בישראל שבהם הציבור מזהה את עצמו בראש ובראשונה כיהודי, קודם לזהות ישראלית או ציונית? לא חלף זמן רב לפני שהשאלה הופנתה בחזרה לעמיתים הגרמנים, שבתגובה נעו באי-נוחות בצד השני של השולחן, ולבסוף העלו את השערתם: אתם בישראל לא מוכנים לוותר על דימוי הקורבן שכולם חייבים לו, גרסו.

 

 

לדבריהם, הרי יהודי וקורבנוּת הולכים יחד – עם נרדף שסבל (אני מוסיף: נרצח) מהשואה, מפוגרומים ומאנטישמיות לאורך הדורות. לעומת זאת, המשיכו, הדימוי הישראלי לא מתיישב עם מוטיבים קורבניים, הרי הצבא הישראלי הוא החזק במזרח התיכון, וישראל שולטת בכוח בעם הפלסטיני.

 

השתררה לרגע קט דממה בחדר, ואז יצאנו, כפי שאנו יודעים, למתקפה נוקבת נגד ההשערה שהועלתה. אבל בערב, כששבנו למלון והכעס מעט שכך, שאלנו אם יש משהו בדברים הלא נעימים שנשמעו, כן, דווקא מצד גרמנים.

 

בחברה הישראלית חל לאורך השנים שינוי, שלא לומר מהפך, ביחס לשואה. עם תום מלחמת העולם השנייה, ובשנותיה הראשונות של המדינה, הייתה תחושת הציבור כלפי השואה וכלפי השורדים של בושה שיש להדחיקה. "הלכו כצאן לטבח", נאמר על יהדות אירופה, ואילו כלפי השורדים התקיימו הבנות "השתיקה הגדולה", כך שלא סיפרו את סיפורם העומד בסתירה לאתוס של היהודי החדש, הישראלי, האוחז ביד אחת במחרשה וביד השנייה ברובה, שמוכן להגן ולמות בעד ארצו.

 

נקודת ציון חשובה שגרמה למפנה הייתה משפט אייכמן, שהעניק בפעם הראשונה לשורדים במה ציבורית מרכזית להציג את סיפורם. לפתע הבינו שגבורה אינה רק לחימה ומרידות, אלא גם המאבק לשרוד מול מציאות מטורפת שבה הופרו כל גבולות ההתנהגות של המין האנושי.

 

שנים רבות חלפו מאז והיום ניתן לזכר השואה מקום מרכזי ברבדים שונים, בין היתר, במסעות לפולין של תלמידים וחיילים, בפעילות ענפה של מוסדות ומכונים העוסקים בשואה, בבמה נרחבת מוענקת לשורדים ולסיפוריהם (שמספרם קטן והולך) ובשימוש תדיר בדימויי שואה בשפת היומיום.

 

עם השנים התגבשו מסרי "תודעת השואה" המדגישים את התבססותנו על עוצמת כוחנו הצבאי, בניגוד לחוסר האונים שאפיינו את חיי היהודים בגלות; את משמעות העצמאות והריבונות של ישראל, בניגוד לתלות ברצונם הטוב של העמים בעבר; את שלילת הגלות והצורך בבית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל; את הקביעה שעלינו להסתמך רק על עצמנו ואף את החיפוש אחר האיום הקיומי התורן, שמולו אנו נדרשים להיערך ולהתלכד.

 

אולם ישנו מסר חשוב לא פחות מכל אלו, ואולי החשוב ביותר, שאינו מספיק נוכח בשיח שלנו: היחס כלפי האחר והשונה מאיתנו, הסובלנות הנדרשת כלפי דעות אחרות והנכונות להעניק מהעוצמות שלנו לאחרים ובנדיבות.

 

אני מכבד, משתתף ותומך בפעילות הנרחבת להעמקת זיכרון השואה בארץ ובעולם ובהטמעת היותה אירוע חסר תקדים בהיסטוריה האנושית. בעשור האחרון הדרכתי עשרות משלחות נוער במסעות לפולין. עם זאת, מקצה אחד של הדחקה והשתקה, עברנו לקצה השני, וכיום אנו עוסקים במעין פולחן שואה.

 

כמעט בכל צעד ושעל אנו משליכים תובנות מהשואה לעת הנוכחית, השונה בתכלית במובנים רבים, ומחזקים את הדימוי של ישראל כמדינה הסובלת מתסמונת הקורבן. הדבר משרת את המנהיגים החוששים לקבל החלטות גורליות לעתידנו, ובד בבד את אלו (במערב ובערב) המערערים על הלגיטימיות של מדינת ישראל כבית לאומי של העם היהודי, שלפי גישתם הקמת מדינת ישראל היא תולדה של החובה לקורבן, אך מהלך לא טבעי ואף לא לגיטימי למציאות המזרח תיכונית.

 

עלינו להשתחרר מכבלי השואה. איננו יותר "הקורבן" שלו חייבים אחרים, אלא אנו עומדים בזכות עצמנו. בפתחנו החלטות גורליות לעתידנו, ללא מתן משקל לא-פרופורציונלי להקשר ההיסטורי הכואב, אלא תוך בניית וטיפוח היתרונות האסטרטגיים של מדינת ישראל, במטרה לקדם את יעודה וצביונה – יהודית, דמוקרטית, בטוחה ומוסרית.

 

  • תא"ל (מיל') אודי דקל הוא מנהל המכון למחקרי ביטחון לאומי. לשעבר ראש החטיבה לתכנון אסטרטגי בצה"ל וראש מנהלת המשא ומתן עם הפלסטינים בתקופת ראש הממשלה אהוד אולמרט בתהליך אנאפוליס

 

מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
מומלצים