ההצלחה הכי מפתיעה בתולדות המוזיקה

מצעד אלבומי הפופ הבריטי ב-7 בפברואר 1993 נראה כך: במקום החמישי "Off The Ground", אלבום הסולו של פול מקרטני, חבר הלהקה המפורסמת בהיסטוריה – הביטלס; במקום השביעי, "Automatic for the People", אלבום המופת של הלהקה הפופולרית R.E.M; וביניהם במקום השישי במצעד המכירות: הסימפוניה השלישית של המלחין הפולני הנריק גורצקי, שכונתה גם "סימפוניית שירי היגון". 

רגע, מה?  

זו לא טעות ולא בדיחה מתוחכמת. בפברואר 1993 חובבי המוזיקה הבריטים חטפו מהמדפים אלבום מוזיקה קלאסית עם שירה בפולנית בלבד ותכנים כבדים העוסקים במוות ובאבל. 

לו היה מדובר ביצירה של מלחין אגדי דוגמת מוצרט או בטהובן עוד אפשר היה להבין, אבל הנריק גורצקי היה מלחין שרק יודעי דבר הכירו אז – אלמוני לגמרי עבור הקהל הרחב. מה גם שכלל לא מדובר היה ביצירה חדשה, אלא ביצירה שהולחנה 17 שנים לפני שזכתה להצלחה מסחרית מסחררת. בז'אנר המוזיקה הקלאסית מכירה של 5,000 עותקים מאלבום נחשבת להצלחה יפה, אך סימפוניית שירי היגון מכרה בשיאה 15 אלף עותקים ביום, ומעל למיליון עותקים בשנה. 

רבים ניסו להבין מאז מה היה סוד ההצלחה של היצירה ההיא – מדוע דווקא היא נגעה בליבם של ההמונים. הסופר מייקל סטיינברג טען כי מדובר במקרה דומה לזה של הרומן המפורסם "ד"ר ז'יוואגו" שיצא ב-1957 - אנשים רבים קנו את הספר, שזיכה את פסטרנק בפרס נובל לספרות, אבל לא בהכרח קראו אותו. עצם הנוכחות של הספר על המדף העניקה לבעליו סטטוס של אינטלקטואל הצורך תרבות גבוהה, גם אם בפועל הוא העלה אבק. לטענת סטיינברג, כמו "ד"ר ז'יוואגו", רבים רכשו את "הסימפוניה השלישית", גם אם היא לא ממש נוגנה בדיסקמן שלהם. 

הטיעון הזה, גם אם יש בו אמת מסוימת, לבטח אינו ממצה. יצירות כבדות המגיעות מעולם התרבות הגבוהה יש הרבה - אך כמעט אף אחת מהן לא הצליחה כפי שסימפוניית שירי היגון הצליחה. 

סימפוניית שירי היגון, כפי ששמה מרמז, עוסקת בעצב ובצער, בעיקר כזה הנובע ממוות ומאובדן. המוות היה נוכחות קבועה בחייו של המלחין גורצקי. אמו מתה כשהיה בן שנתיים בלבד. ילדותו הייתה בצל מלחמת העולם השנייה והכיבוש הנאצי בפולין. במרחק של 20 דקות נסיעה מהכפר צ'רניצ'ה, שבו גדל, שכן בית החרושת הגדול והנורא בעולם למוות - אושוויץ-בירקנאו - שבו נטבחו מיליוני בני אדם. ב-1945, השנה שבה הסתיימה מלחמת העולם השנייה ואושוויץ שוחרר, גורצקי שהיה אז בן 12 ביקר במקום במסגרת סיור של בית הספר – ונותר מזועזע. "הדרך היחידה שלי להתמודד עם האימה הזו הייתה באמצעות המוזיקה", הוא סיפר שנים לאחר מכן. 

הקטע הראשון מסימפוניית שירי היגון 

מוות ואימהות אכן הפכו למוטיבים מרכזיים ביצירה של גורצקי. ב-1956 הוא הלחין יצירה בת שלושה קטעים שאותה הקדיש לאמו המנוחה. אחד השירים מתאר אם הצועדת מתוך החשיכה אל עבר קשת בענן ומסתובבת כדי להביט בבנה, ובשיר אחר ילדים עוקבים אחרי ארון הקבורה של אמם הנישא בכנסייה. 

פולין אומנם הייתה נתונה לאחר מלחמת העולם השנייה תחת משטר קומוניסטי, אבל מנהיגיו לא ראו במוזיקה כלי אידיאולוגי, ולכן אפשרו למוזיקאים חופש יחסי. גורצקי ניצל את החירות היצירתית, וביסס את מעמדו בשורה הראשונה של יוצרי האוונגרד בפולין של אותה תקופה. עם זאת, בתור מי שהתנגד לקומוניזם הוא כן סבל מקשיחות המשטר, וסיפר כי במשך תקופה אסור היה להזכיר את שמו בפולין, ושהדרכון שלו נלקח ממנו. 

דווקא סימפוניית שירי היגון, היצירה שפרסמה אותו, הייתה נטישה של הקו האוונגרדי לטובת סגנון מוזיקלי מינימליסטי ופחות מורכב – והוא חטף על כך ביקורות רבות. הסימפוניה השלישית שהולחנה ב-1976 הורכבה משלושה פרקים, שכל אחד מהם עסק בצורה כזו או אחרת במוות ובאימהות. חוקר המוזיקה לוק הווארד אף רואה בה יצירה אפית הסוקרת את ההיסטוריה הפולנית.  

הפרק הראשון בסימפוניה הוא קינה פולנית מהמאה ה-15, שבה מרים מבכה את מות בנה ישו שמוצא להורג באותם רגעים בצליבה. "בני, הנבחר והאהוב, אנא שתף את אמך בפצעיך. בני היקר, מכיוון שתמיד נשאתי אותך בליבי. מפני שתמיד שירתּי אותך באמונה, דבר על אמך, גרום לה לשמוח על אף שאתה כבר עוזב אותי, תקווה מקודשת שלי".

הפרק השני הוא אומנם הקצר ביותר בסימפוניה, פחות מעשר דקות, אך הפך למזוהה ביותר עימה. מילותיו נלקחו מטקסט שכתבה אסירה בת 18 בימי מלחמת העולם השנייה, על הקיר בתא מעצר של הגסטאפו בעיירה הפולנית זאקופנה. "אמא אל תבכי, מלכת גן העדן הטהורה, תומכת בי תמיד. אווה מריה". אותה אסירה, הלנה וונדה בלצ'וסיאקונה, אומנם לא הייתה יהודייה - ואף שרדה את המלחמה - אך בהיותה קורבן של הנאצים, היא ככל הנראה תרמה לזיהוי של הסימפוניה השלישית עם זכר השואה, גם אם זו לא הייתה הכוונה המקורית של גורצקי. הפרק השלישי הוא שיר שבו אם מחפשת אחר בנה שנהרג במרד של מחוז שלזיה הפולני נגד הגרמנים בין 1919 ל-1921. התכנים הדתיים ביצירה והסגנון המוזיקלי הניו-אייג'י/ מינימליסטי שייכו אותה ואת גורצקי לזרם מוזיקלי שהמבקרים כינו "המינימליזם הקדוש". 

הפעם הראשונה שבה נחשף העולם לסימפוניה השלישית הייתה ב-1977, בפסטיבל למוזיקה אוונגרדית בצרפת. הביקורות התחלקו לשניים – במערב שנאו את היצירה והטילו עליה רפש, בעוד שבפולין התאהבו בה וראו בה יצירת מופת לכל דבר.  דיטמאר פולאצ'ק כינה את היצירה "זבל מנוון" בביקורת שכתב למגזין המוזיקה האוסטרי Osterreichische Musikzeitschrift. המבקר קלאוס יונגהיינריך אמר ש"הלא-יצירה הזו היא אזהרה חמורה עבור כל מי שחושק בהתפתחות של מוזיקליות אמיתית". גורצקי עצמו סיפר כי הוא זוכר ש"מוזיקאי צרפתי מפורסם" צעק בסיום ההופעה הראשונה מילה אחת פשוטה: "חרא!"

בפולין, כאמור, התגובות היו שונות בתכלית. במגזין המוזיקה הקלאסית המוביל במדינה, Ruch Muzyczny, נכתב כי מדובר ב"יצירה כנה, מלאה פשטות אצילית". 

עד לשנות ה-90, סימפוניית שירי היגון הייתה מוכרת יחסית בחוגי המוזיקה הקלאסית, אבל לא מחוצה להם. להקת המחול של סידני והתיאטרון ההולנדי השתמשו בקטעים ממנה בהפקות שלהם, וההרכב המוערך רביעיית קרונוס הופיע עם הסימפוניה בארצות הברית וחשף אותה לקהל חדש. עדיין היה מדובר בחשיפה מצומצמת למדי, שלא העידה על העתיד לבוא. 

מי שאחראי לתפנית הגדולה בעלילה היה בוב הורוביץ, הנשיא של חברת התקליטים האמריקאית אלקטרה-נאנסאץ' רקורדס. הורוביץ שמע את הסימפוניה לראשונה על תקליט ב-1983, ונשבה בקסמיה מיד. שש שנים מאוחר יותר הוא שמע את תזמורת לונדון סינפונייטה מבצעת אותה על הבמה – והיה נחוש להוציא לה עיבוד מוקלט חדש. הורוביץ גייס את הזמרת דואן אפשאו, את המנצח האמריקאי המוערך דייוויד זינמן ואת תזמורת לונדון סינפונייטה, ויחד הם הוציאו את גירסת 1992 של סימפוניית שירי היגון – הורוביץ האמין בסיכויי הסימפוניה להפוך ליצירה פופולרית, כזו שתמכור 30 אלף עותקים. בכל הקשור לפופולריות הוא צדק, אבל בנוגע למספרים הוא היה רחוק שנות אור. 

הסימפוניה השלישית על הבמה בביצוע התזמורת הפילהרמונית של תאילנד 

לוק הווארד, שחקר לעומק את הסימפוניה, מספר באחד ממאמריו כי כבר עם יציאתה בארה"ב, הסימפוניה השלישית זכתה להצלחה מכובדת. היא כיכבה בצמרת של מצעדי המוזיקה הקלאסית – כבוד השמור לרוב למלחינים אגדיים שכבר מזמן אינם איתנו, ורק לעיתים רחוקות מאוד למלחין חי. אבל כל זה היה כלום לעומת ההצלחה המדהימה בבריטניה. Warner Classic UK, המפיצה של Elektra-Nonesuch, הייתה סקפטית מאוד לגבי סיכויי ההצלחה של הסימפוניה – ושלחה 1,000 עותקים בלבד לחנויות. ההערכה הפסימית התבררה כנכונה בהתחלה, והסימפוניה השלישית דשדשה במצעדי המוזיקה הקלאסית בבריטניה - עד שהרדיו נכנס לתמונה.

עד 1992 תחנת הרדיו היחידה בבריטניה שהוקדשה למוזיקה קלאסית הייתה BBC3, אלא שבמאי אותה שנה הושקה תחנת Classic FM. התחנה החדשה הצטיינה בהנגשה של מוזיקה קלאסית, העסיקה שדרים שהגיעו מתחומי הפופ והרוק וכללה פינות כמו עדכוני חדשות, ריאיונות והמלצות על הימורי ספורט שהעניקו לה אווירה צעירה יותר ופופית – והקנו לה קהל מאזינים פוטנציאלי רחב בהרבה מחובבי המוזיקה הקלאסית. הגישה החדשנית והרעננה הפכה את Classic FM לתחנה פופולרית בהרבה ממקבילתה ב-BBC – עם
5-4 מיליון מאזינים מדי שבוע. 

סימפוניית שירי היגון הייתה אחת הנשכרות העיקריות מהפופולריות הגואה של Classic FM, שכן התחנה החדשה נתנה לה, ובעיקר לפרק השני שלה, במה רחבה והרבתה לנגן אותה. לימים טענו ב-Warner Classic UK ש-80% מהצלחת האלבום של הסימפוניה השלישית היו בזכות Classic FM. 

נהנים מהרוח הגבית של הרדיו, Warner Classic החלו במסע שיווק אגרסיבי לסימפוניה. הם שלחו עותקים למעצבי דעת קהל דוגמת כוכבי הרוק מיק ג'אגר ופול מקרטני ולפוליטיקאים בכירים, פרסמו את האלבום בהבלטה בעיתונות – וכללו אותו ברשימת המתנות המומלצות שלהם לחג המולד. 

הקהל נענה בהמוניו – בסוף ינואר 1993 נמכרו עשרת אלפים עותקים מהאלבום מדי יום. בתוך שבוע הוא זכה במעמד של אלבום כסף וזהב גם יחד. שיכור מההצלחה, ביל הולנד, המנכ"ל של Warner Classic, הבטיח לקפוץ בנג'י בעירום אם הסימפוניה השלישית לא תגיע למקום הראשון במצעד הפופ – אך בסופו של דבר היא נעצרה כאמור במקום השישי. אין לנו מושג אם מר הולנד אכן עמד בהבטחתו. 

גורצקי עצמו היה מופתע מההצלחה האדירה של הסימפוניה. הורוביץ סיפר בריאיון ל"ניו יורק טיימס" שהצ'ק השמן הראשון שקיבל גורצקי בעקבות מכירות האלבום ישב בארנק שלו כל כך הרבה זמן מבלי שפדה אותו, עד שהיו צריכים לכתוב לו את הצ'ק מחדש. כשגורצקי התבקש בעבר לנסות להסביר את ההצלחה של היצירה, הוא אמר: "אולי אנשים מצאו ביצירה הזו משהו שהם היו זקוקים לו. איכשהו ניגנתי על התו הנכון, נגעתי במשהו שהיה חסר להם. אני מרגיש שבאופן אינסטנקטיבי ידעתי מה הם צריכים".

ההצלחה של האלבום אומנם הפכה את גורצקי לאדם אמיד - על פי ההערכות הוא הרוויח כחצי מיליון דולר רק מתמלוגים - אבל קשה לומר שהיא יצרה עניין ציבורי ביצירות האחרות שלו. גורצקי עצמו לא הרבה להלחין אחרי ההצלחה של סימפוניית שירי היגון, וסירב בתוקף להצעות של מנהלי חברות תקליטים שהאיצו בו להשלים את הסימפוניה הרביעית ולגרוף רווחים מהירים. למעשה, גורצקי לא הצליח להשלים את הסימפוניה הרביעית בימי חייו. בתחילת שנות ה-2000 הוא סבל מבעיות בריאותיות רבות שהקשו עליו לעבוד, וב-2010 הוא הלך לעולמו כתוצאה מסיבוך בריאותיו. בנו מיקולאי השלים את הסימפוניה אחרי מותו, וב-2014 היא עלתה לראשונה על הבמה בביצוע התזמורת הפילהרמונית של לונדון. 

הסימפוניה השלישית זכתה מאז 1992 לאינטרפרטציות חדשות רבות. אחת מסקרנת מאוד יצאה בחודש שעבר בהשתתפות בת' גיבונס, הסולנית המוערכת של הרכב הטריפ-הופ פורטיסהד, ותזמורת הרדיו הלאומית של פולין. חברת התקליטים שעומדת מאחורי הפרויקט היא דומינו רקורדס, שבשגרה מוציאה אלבומים של הרכבי אינדי פופולריים כמו הארקטיק מאנקיז ואנימל קולקטיב, אך הצלחת העבר של היצירה הקלאסית כנראה שכנעה אותם לחרוג מהקו הרוקיסטי הרגיל של החברה. 

הבחירה בגיבונס כזמרת היא אמיצה ומסקרנת – הסימפוניה השלישית נכתבה במקור לזמרת סופרן, כזו המגיעה לקולות הנשים הגבוהים ביותר. גיבונס רחוקה מאוד מלהיות זמרת סופרן, אם כבר היא זמרת קונטרה אלט, כזו המצטיינת בקולות נמוכים - וחוץ מזה היא אינה יודעת מילה בפולנית. אבל גיבונס היא לא אחת החוששת מהרפתקאות ומיציאה מאזור הנוחות - ב-2002, כשהעולם ייחל לאלבום חדש של פורטיסהד, היא חברה לבאסיסט של להקת Talk Talk והוציאה את Out Of Season, אלבום ג'אז-פולק שנמצא בטריטוריות שונות מהטריפ-הופ של להקת האם שלה. 

אבל מה שחשוב באמת ורלוונטי גם לסימפוניה השלישית הוא שגיבונס היא זמרת מרגשת - כל מי שהאזין לשלושת האלבומים המעולים של פורטיסהד יודע היטב מה גיבונס מסוגלת לעולל לרגש האנושי. גם בלי לדעת פולנית, גיבונס מסוגלת להשתחל בטבעיות לתפקיד האם המקוננת על בנה שנהרג בקרב, או מרים הזועקת על צליבתו של ישו. 

העיבוד החדש והמצוין של גיבונס והתזמורת הפולנית הוא הזדמנות לטעום מהיצירה שסחררה את עולם המוזיקה בתחילת שנות ה-90. מי שיעז לצלול פנימה, יגלה יצירה מוזיקלית איטית אבל מסעירה בדרכה. זו אינה האזנה פשוטה - לסימפוניה השלישית אסור להקשיב על הדרך, צריך לאפשר לה לשקוע, לתת ליגון הקודר לעטוף אותך, לזעקות האם בקולה של גיבונס לחדור לליבך. זו חוויה תובענית, אבל בסופה גמול רוחני רב.