"הספורט נתן לי כוח לחיות"
כילד במחנה הריכוז טרזינשטאט הוא אירגן תחרויות קפיצה. בבית היתומים בפראג שאליו הגיע אחרי המלחמה לא הפסיק לרוץ. סיפורו המרתק של חנוך שחר, המרתוניסט הוותיק שממשיך להעביר את הזיכרונות לדור הצעיר
לחנוך שחר, שורד שואה בן 84, יש חדר ניצחון בביתו בצפת. הרץ הוותיק, שהשתתף באין־ספור מרתונים ותחרויות ריצה, וזכה בהרבה מדליות וגביעים, גאה במיוחד בחדר הזה. על הקירות תלויות התמונות של ארבעת הילדים ושל הנכדים והנינים. "זה הניצחון הגדול שלי על הנאצים", אומר שחר.
בשנת 1939, כשהיה בן ארבע, פלש הצבא הגרמני לפראג, שבה נולד. לאמו הייתה חברה נוצרייה וזו לקחה אותו תחת חסותה והעבירה אותו לכנסייה, שם התנהג כילד נוצרי והתחבא מפני הנאצים שערכו כל העת חיפושים אחר יהודים. כעבור כשנתיים חבר שוב לאמו, אבל אז נלקחו ברכבת למחנה הריכוז טרזינשטאט בצ'כיה, אותו מחנה שהוצג לעולם על ידי התעמולה הנאצית כגטו שבו מתקיימים חיים נורמליים. רובם המוחלט של היהודים בגטו נשלחו בהמשך למחנות ההשמדה ונרצחו, כולל הוריו ואחותו של חנוך. הוא שרד בדרך נס ומה שהציל אותו הייתה האהבה לספורט. "מה שנתן לי כוח לחיות זה הספורט", הוא מספר. "במחנה אירגנתי תחרויות לילדים. הייתי מאלתר רעיונות, כמו מי קופץ הכי הרבה מדרגות, מי קופץ מהקומה למטה, וקפיצות ממיטה למיטה".
באחד הימים, אחרי עוד משלוח של ילדים למחנות המוות, מצא עצמו הילד חנוך מתחבא בתוך אסם יחד עם ילד נוסף. החוויות הקשות נצרבו בזיכרונו. "הייתה אישה אחת שהכניסה אותי לאסם ואמרה לי, 'בכל פעם שאתה רואה אנשים עם מגפיים גבוהים תתחבא, אחרת אתה תמות'. שאלתי אותה, 'איפה האוכל', והיא ענתה, 'יש פה מים של הכבשים, ואת התבן תאכל לאט־לאט שלא תיחנק. אתה תתרגל. ככה ניצלתי".
רגעים יחידים של אושר
אחרי המלחמה הועבר חנוך הקטן לבית יתומים בפראג. גם שם המשיך לרוץ ולקפוץ. "האהבה הגדולה שלי לספורט פרחה כי היה לי מרחב פתוח. היה שם כלב זאב שהפך להיות החבר הכי טוב שלי. כל בוקר היינו יוצאים שנינו לריצה סביב בית היתומים. אהבתי את הריצות, זה היה משחרר אותי מהמחשבות. אלו היו הרגעים המאושרים היחידים באותן שנים".
גם כשעלה לארץ כנער, הספורט סיפק לו רגעים של אושר ואת הדרך להשתלב עם הצברים. "בהתחלה היו מעליבים אותי וקוראים לי 'שק תפוחי אדמה'. הספורט הציל אותי. היה לי מורה להתעמלות, שורד שואה בשם יהודה מלצר, שראה בי פוטנציאל אדיר. הוא ביקש ממני לזרוק כדור הוקי, אמרתי לו שאני עלול לשבור את החלון. הוא צחק ואמר לי, 'ילד, זה 40 מטר, אף אחד לא זורק כל כך רחוק'. זרקתי, ושברתי את החלון. הוא היה בהלם מוחלט, אבל אמר לי שהוא שמח לשלם על החלון כי הוא הרוויח ספורטאי".
שחר המשיך משם לתחרויות ריצה. "באימונים לריצות ל־600 מטר, הייתי מתחיל 70 מטר אחרי כולם ומנצח. המורה סידר לי ללכת לתחרויות והבאתי הרבה גביעים לבית הספר. פתאום היחס של התלמידים והתלמידות כלפיי השתנה והחברה קיבלה אותי בזכות הספורט. הייתי גאה בעצמי והילדים נתנו לי כבוד. הספורט נתן לי תקווה לחיים".
עם השנים הפך שחר לאחד ממשתתפי המרתונים המתמידים ונטל חלק באלפי
תחרויות ריצה בארץ. הוא השתתף גם במרוץ המדרגות של עזריאלי, וסיים ראשון לגילו את הטיפוס במדרגות של המגדל הגבוה. כך הפך לאחד הרצים הידועים והוותיקים בישראל. גם רעייתו חנה היא ספורטאית עבר שהשתתפה בתחרויות ריצה רבות. הבית, מטבע הדברים, מלא במדליות וגביעים ("מעל ל־2,000 שלי ושל חנה ביחד"), וכמובן חולצות מכל תחרות.
רצים ומתנדבים
המרוץ לחיים נמשך. חנוך וחנה, בת הדור השני שנולדה לאחר השואה, התנדבו במשך שנים בקהילה, בין היתר במשטרה ובמגן דוד אדום. גם כעת הם לא מתכוונים לעצור לרגע וממשיכים בהרצאות מרתקות על השואה לתלמידים וחיילים. "אני לא אשאר כאן לנצח. מה שחשוב הוא שמה שעבר עליי כילד ועל העם היהודי כולו לא יישכח לעולם".
ראש עיריית צפת שוקי אוחנה החליט על מסורת חדשה בעיר והחל מהשנה יתקיים טקס חגיגי להדלקת משואות. מבין 12 מדליקי המשואות יהיה גם חנוך שחר. "מעבר להיותו ניצול שואה, חנוך ורעייתו חנה מעבירים את סיפור השואה לדורות הבאים באמצעות הרצאות בבתי הספר", אמר ראש העיר אוחנה. "כמו כן מדובר בזוג פעיל מאוד שהביא לעיר כבוד גדול באירועי ספורט רבים, התנדבות במד"א ובמשמר האזרחי ופעילותם לעידוד מיחזור. אני מברך את חנוך וחנה על בחירת הוועדה וחושב שהם ראויים מאוד לכך".
לפנייה לכתב/ת 
