שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות

    ירון ברובינסקי: "אנשים בתעשייה אוהבים את האוננות העצמית הזאת"

    הוא מרוויח "סבבה", ועדיין מרגיש שהוא צריך לחפש עבודה כל הזמן, יודע שהוא נולד להנחות, אבל לא רוצה לעשות את זה לעד, ובכלל היה שמח לקטוף אבוקדו במושב, אבל לא רואה את עצמו עוזב את תל אביב. ירון ברובינסקי משחק בסרט "בלי דם" אפילו ש"אין צופים בארץ", ומודה: "בחו"ל הייתי מסודר לכל החיים, כולל הצאצאים שלי"

    בגיל 43 ירון ברובינסקי הספיק לעשות כמעט הכול בתעשיית הבידור הישראלית: הנחה שעשועוני בידור ("לעוף על המיליון") ותוכניות אירוח ("הערב יהיו כאן"); שיחק בטלוויזיה ובתיאטרון ("חיותה וברל", "החממה"); כתב, ביים וכיכב בסרט משלו ("2 בלילה"); עיבד הצגה ועבד ברדיו; השתתף בתוכנית ריאליטי ("גולשי ספות") ואפילו הנחה אחת ("דייט בחשיכה"). כיום אפשר לראות אותו גם בסרט החדש של יוסף אל-דרור, "בלי דם". יש מי שמסתכל על השפע הזה ומקבל השראה, ויש מי שחוטף חום. איך לעזאזל בן אדם אחד יכול לעשות את כל זה?

     

    לברובינסקי התשובה, והיא הרבה יותר מורכבת מקלישאת העבודה קשה, החריצות והדחף המולד להצלחה. מאחורי הפרויקטים הללו מסתתרת השאלה שכולנו שואלים את עצמנו לפחות פעם אחת במהלך החיים - מה לעזאזל אני הולך לעשות עם החיים שלי?

     

    "אני בן 43 וחצי ואני לא יודע מה אני רוצה לעשות כשאהיה גדול", הוא מודה בריאיון ל-ynet. "יכול להיות שאם היו לי 50 מיליון שקל הייתי עושה פחות. אבל אני מתפרש על כמה דברים ואני לא היחיד - ככה זה בישראל".

     

    ירון ברובינסקי (צילום: כפיר זיו)
    עדיין לא יודע מה יעשה כשיגדל. ירון ברובינסקי(צילום: כפיר זיו)
     

    ולא בא לך לפעמים לא לעשות כלום?

    "בוודאי שכן. לא עשיתי כלום מיוני, כלום יחסית לעצמי, כן? מיוני עד דצמבר לקחתי ברייק באמצע החיים כי עבדתי כל כך הרבה בשנים האחרונות ואמרתי 'רגע, אני צריך לעצור. אני לא יודע מה אני רוצה לעשות'. כי באמת היו תקופות שהחלטתי שאני מפסיק לשחק בטלוויזיה, פשוט כי ימי צילום משעממים אותי. אבל אז ראיתי שזה לא משעמם, אז עשיתי תפקיד בסדרה החדשה של טל פרידמן ובסדרת מערכונים חדשה של כאן. אתה כל הזמן צריך לייצר, ולא רק בגלל הכסף, אלא כדי לייצר עם עצמך עניין".

     

    נשמע קשוח, איך שומרים על סדר יום ככה?

    "זה באמת קשוח! זה חרא מקצוע ואני לא ממליץ עליו לאף אחד. סתם, לא באמת, אני כן ממליץ, אבל על סדר יום לא שומרים. בינתיים זה כיף לי וטוב לי, אבל אני מאחל לעצמי ש-15 שנה מעכשיו אני לא אהיה כזה, שאני לא אקום בבוקר ואעשה מלא דברים. אבל אנשים עושים את זה. בשנים האחרונות עבדתי בצמוד לדבל'ה גליקמן, רבקה מיכאלי, תיקי דיין, שלמה בראבא - כל האריות המעולים האלה, והם לא מפסיקים לעבוד. במקביל לעבודה של תיאטרון וקולנוע הם גם בתוכנית פאנל פה וטור פה והופעה שם. כל הזמן. וזה לא נגמר בזה - היום לכולם גם יש אינסטגרם, אז הם גם מייצרים סביב עצמם את התיעוד של החיים ואת הקשר עם העוקבים. אני לא שם אגב, רק אתמול פתחתי אינסטגרם לראשונה כי זוגתי מירב הכריחה אותי אחרי שנים".

     

    תיזהר מהסטורי, זה ממכר.  

    "לא לא, מה אני, ילדה עם קוקיות?! אני לא כזה. את מדברת עם מישהו שאין לו פייסבוק. אין לי אפליקציה לא של ynet, לא של מאקו ולא של וואלה!. אין לי, אני לא יודע אם לקרוא לי זקן או שזו בועה שפויה".

     

    משבר הזהות, אם אפשר לקרוא לזה ככה, מעסיק את ברובינסקי בשנים האחרונות והוא מדבר עליו בכנות מפתיעה. "יש אנשים שיודעים מה הם רוצים, כמו מירב זוגתי למשל. היא שחקנית בכל רמ"ח איבריה. אני נולדתי לעשות גם וגם ואולי בכלל משהו אחר".  

     

    "אני לא אנחה את העונה ה-35"  (צילום: דני בר-אדון) (צילום: דני בר-אדון)
    "אני לא אנחה את העונה ה-35" (צילום: דני בר-אדון)

     

    אבל כשמסתכלים על ההנחייה שלך, זה כן נראה שבאיזשהו מקום נולדת לעשות את זה.

    "אני מסכים איתך וסליחה שאני מרשה לעצמי לטפוח על השכם. אני מרגיש מאוד בבית כשאני מנחה, זה שריר שהתגלה לי לפני עשור. אבל בסדר, תודה על המחמאה אבל אני לא אנחה את 'לעוף על המיליון' עונה 35. בואי, נראה לך שאפשר לעשות את זה במשך 40 שנה? בקורות חיים שלי כבר הנחיתי הכול חוץ מהאירוויזיון".

     

    למה לא בעצם?

    "נו, למה? ארז הוא מספר אחת בארץ, אסי הוא מנחה מצוין והוא באינסטגרם ובקהילה של הגייז באירופה, בר היא סמל בינלאומי ולוסי איוב היא גם בת מיעוטים וגם בתאגיד. אני לא אומר את זה בציניות, זו אחלה רביעייה והם אחלה מנחים. אז אני לא מנחה, אלו החיים".

     

    רוב האנשים לא הולכים לתעשייה הזאת בגלל הכסף אלא בגלל ההכרה. אצלך זה לא נשמע כמו מוטיב חשוב.

    "נכון, אבל היו שנים שכן. יש משהו במשוואה של התחום הזה שהוא מאוד מבלבל כי אתה בעצם חי בפרמטרים שונים. יש את ההכרה - שאתה יפה, חכם ומצחיק. ואז את היצירה, העשייה והסיפוק, הכסף והקריירה. אלה נעלמים מאוד אכזריים וענקיים בתוך משוואה אחת ואין לה פתרון. אתה כל הזמן צריך לשמור שהכול יהיה יפה, ושתהיה מוכשר ושיגיעו עוד ועוד הצעות ועוד כסף. יש אנשים שאוהבים את זה, את כל האוננות העצמית הזאת, כל הזמן להשתלט ולהיות במרכז.

     

    "סתם למשל, עשינו צילומי יח"צ למחזמר 'צ'אפלין' שיעלה בתיאטרון תל אביב, אנחנו שבעה שחקנים. וזו הייתה מטאפורה למצב - גם בצילום הזה אתה כל הזמן צריך להיות במרכז ומקדימה, לא משנה עד כמה אתה מפורסם. וכמובן שיש את העניין של הכסף. בחו"ל, אם תהיה מנחה של שעשועון כמו 'לעוף על המיליון', אחרי שלוש עונות אתה מסודר לכל החיים שלך וגם הצאצאים שלך. פה לא. אני לא יודע איך אנשים נשארים בתחום הזה כל החיים".

     

    לא מצליחים לחסוך?

    "בטלוויזיה זה כסף טוב, אבל לא מדובר על מיליונים. ישבתי פעם עם מי שהמציא את הפורמט של 'לעוף על המיליון' ומישהו נכנס ואמר שכל אחד מאיתנו, בכל מדינה מערבית אחרת, היה חי בעושר. זה עושר שאי אפשר למדוד - נגמרו המאבקים - שלום ותודה. יש אחוזה, יש 15 מכוניות בחוץ ועכשיו עושים רק פרויקטים שאתה אוהב. לך תעשה תוכנית ברדיו פעם בשנתיים והצגת בוטיק פעם בשנה. פה זה לא עובד ככה, אין את הסכומים האלה, נקודה. בשום דבר. אולי נגיד עומר אדם, שקראתי שהוא הולך לעשות מיליון שקל ביום העצמאות. או אם אתה נגיד מגישת חדשות במשך 20 שנה וכל חודש זה בום, בום בום.

     

    "אז אני מרוויח סבבה, ואני יכול לעשות רוורס ולא לדהור קדימה, אבל אתה עדיין צריך כל הזמן לייצר, כי עוד חצי שנה אתה תצטרך עוד. זו לא גרידיות, החיים פה יקרים ואני גם גר במרכז תל אביב. אבל עזבי, נשים את הכסף בצד, המקצוע הזה מחרפן גם בלי עניין הכסף. אנשים רוצים כל הזמן להישאר רלוונטים ושידעו כמה שהם מוכשרים".

     

    אתה יודע מה הפתרון? לעבור למושב ולהתנתק.

    "אני מאחל לעצמי שיום אחד החיים שלי יהיו מאוד פשוטים. שאני אקטוף אבוקדו איפשהו ושזה יספק אותי מכל הבחינות. משהו מאוד בודהיסטי בשאיפה. לחיות את החיים השקטים שלך בלי הצורך שיאהבו אותך. יש לך את הילדים שלך - אחד מספיק. גג שניים, משפחה וזהו. הלוואי שהייתי יכול. אבל אני יליד תל אביב אז זו בכלל בעיה כי אני חייב לחיות פה. ולפעמים בא לי שלא, אבל אני לא יכול שלא לחיות פה".

     

    עד שברובינסקי ייעלם מהמסכים כדי לקטוף אבוקדו, הוא ממשיך לעבוד. היום (ה') ייצא סרטו החדש "בלי דם", בו הוא מככב בתפקיד קטן בתור כתב חדשות. זהו סרטו הראשון של יוסף (ג'ו) אל-דרור, מי שאחראי על כמה מן המערכונים הנשכניים והאהובים ביותר ב"החמישיה הקאמרית" ומי שבמשך שנים כתב את הטור הסאטירי "השער האחורי" במקומון העיר. אבל להבדיל מברובינסקי, שהיעלמות מהתודעה היא סוג של פנטזיה רחוקה עבורו, אל-דרור מימש אותה והוא עצמו נמנע מפרסום כתיבה במשך עשרים שנה.

    "ברגע שהבנתי במי מדובר אמרתי כן עיוור", נזכר ברובינסקי, "התפקיד שלי מאוד קטן אבל אני גאה בו ובסרט. ג'ו עושה משהו שאף אחד לא עשה, זה דיבור שיכול להיות חסר פשר עבור הרבה מאוד אנשים אבל הוא לא חסר פשר בכלל. הסרט מלא בהבנה של החיים ושל טבע האדם".

     

    "בלי דם" הוא סרט מתח שבמרכזו תעלומה מסתורית המתרחשת בכמה זירות. ברובינסקי מגלם כתב חדשות שלא רק מפיץ פייק ניוז אלא גם מעורב בפעילויות פליליות. מסביבו יש דמויות נוספות, כמו מחזאי שכבר לא כותב (דני איסרליש), זוג שמתקשה להיכנס להיריון (אודי רוטשילד ודנה מיינרט), דילרית שהיא גם עוזרת פרלמנטרית (נטע בר רפאל) ושוטר שמנסה לפענח את התעלומה (ששי סמוכה).

     

    מה התעלומה בדיוק? זה לא לגמרי ברור, ובכוונה נשאר מעומעם. אבל בסרט מסתתרת ביקורת על החברה הישראלית, על השחיתות שפושה פה ועל חוסר המשמעות של הגבולות, בין המדומיינים ובין הממשיים, שאנחנו מציבים לעצמנו. "אני הבנתי בטירוף. בשנת 2006 עשיתי דמות שקוראים לה יותם בל באתר נענע. המצאתי לי אלטר אגו, מבזקן חדשות. והשפה שבה דיברתי הייתה בערך באותה רוח דברים. השפה הזאת של הדמויות בטלוויזיה, שלא משנה מה העיקר זה הטון, הפלצנות והחשיבות העצמית של הכתבים. זה דיבר אליי מהשנייה הראשונה וזה כל כך יוצא דופן בנוף המקומי. לג'ו אין את השאיפות הבסיסיות שיש לאנשים אחרים כמו להיות האיש הכי אהוב או הקולנוען הכי חכם או הסלב הכי מוכר. הוא לא עשה כלום במשך 20 שנה. לא יודע מאיפה האיש הזה הגיע, עוף מוזר בקטע טוב". 

     

     

    מתוך
    מתוך "בלי דם"(צילום: ורד אדיר)

    מפתיע שהוא פתאום עשה את הסרט הזה.

    "נכון, אני לא יודע מה גרם לו להחליט שהוא מתקדם עם הפרויקט. לא נכנסתי איתו לעומק אבל אני מתאר לעצמי שפתאום התחשק לו להגיד משהו והוא אומר פה וואחד אמירה. לא שהוא ישנה את העולם הסרט הזה, אף סרט לא משנה את העולם, זה כולה קולנוע".

     

    ברובינסקי הוא השם המוכר היחיד בקאסט שחקנים אלמוני יחסית, בחירה מודעת של אל-דרור שבוודאי היה יכול לגייס בקלות כל שחקן בתעשייה. "הוא רצה שהשחקנים יופיעו על המסך בזכות מה שהם ולא בזכות הדימוי שהם מביאים איתם", מסביר ברובינסקי, "אני לא יודע למה פה הוא הרגיש שלקחת דמות של מפורסם לא תהרוס לו את החזון. אני חושב שהוא אהב את הדמות שעשיתי אז בנענע, כי זה באמת אותו דבר".

     

     

    בוא נדבר על זה שהעלילה מאוד אניגמטית, שזו הדרך שלי להגיד שלא הבנתי הרבה דברים. 

    "כן, זה נכון. שוב, אני לא רוצה לדבר בשמו, אבל נראה לי שזו הייתה הכוונה שלו - שלא יבינו הכל. לגבי הקהל? את כנראה יודעת, אם לא כמוני אז אולי אפילו יותר, שאין צופים בארץ. זה לא חשוב".

     

    אז למה בכלל לעשות קולנוע?

    "לא יודע, אין לי מושג למה אנשים בארץ עושים קולנוע. עשיתי פעם סרט אחד שכתבתי ושיחקתי בו ("2 בלילה", א.ט.). הוא מאוד הצליח בפסטיבלים בעולם, וזו הייתה סיבה מספיק טובה מבחינתי לעשות אותו כי נסעתי איתו בעולם".

     

    זה נכון שעושים יותר מדי סרטים ישראליים, אבל יש דוגמאות לסרטים קטנים שהצליחו פה מאוד, 'פיגומים' של מתן יאיר למשל.

    "יש שני סרטים בשנה שהופכים ללהיטים בארץ. רוב האנשים שעושים קולנוע בארץ יודעים שיראו את הסרט שלהם כמה אלפי אנשים. הם עושים את הסרט בשביל העשייה האמנותית, כדי לייצר מקומות עבודה ולהגיד את האמירה שלהם לכמה אלפי האנשים שלהם, בתקווה שהם יגידו אותה גם בפסטיבלים בעולם, וזהו. אין, חוץ מכמה סרטים של אבי נשר פה ושם או פעם ב… שיש פתאום להיט ישראלי".

     

    אולי זאת הבעיה. השאיפה לא צריכה להיות שמישהו יראה את היצירה שלך?

    "האם יש אמנות בלי קהל? זו כבר שאלה פילוסופית שעושים עליה דוקטורט. אני יכול להגיד שכשאני עשיתי את הסרט שלי באמת ובתמים לא חשבתי על קהל. לא כי הייתה לנו אמירה מטורפת להגיד, פשוט כי ידענו מה אנחנו רוצים לעשות ועשינו את זה. כשהסרט יוצא אתה כן רוצה שיראו אותו, אבל לא יצאנו מגדרנו כדי למכור אחוזים מהסרט לאיזשהו מפיץ. יכול להיות שאם הייתי קולנוען בדמי הייתי מדבר אחרת. במקרה של ג'ו זה אותו דבר, הוא לא קולנוען. הוא עשה את המשהו הזה כדי להגיד משהו, ומאיך שאני מכיר אותו זה לא כדי שיעשו עליו כתבת שער ב'שבעה ימים' ושיכתבו שמאה אלף איש ראו את הסרט".

     

    אז האינטרנס שלך היה פשוט לעבוד עם יוסף אל-דרור?

    "כן. לא כדי שיראו אותי. בשנים האחרונות סירבתי להרבה הצעות קטנות או בינוניות מכל מיני סיבות. ולזה אמרתי כן מהשנייה הראשונה כדי לעבוד איתו. ידעתי שאני אהיה גאה בעבודה הזאת".

     

     

    עד לפני כמה שנים ברובינסקי היה הרווק הנצחי של התעשייה. כל זה השתנה בעקבות מפגש עם השחקנית מירב שירום ("פאודה") ולשניים נולד לפני שנתיים וחצי בן, לאון. "זה כיף חיים לקחת אותו לגן ומהגן", מספר ברובינסקי על התוספת החדשה למשפחה.

     

    אמרת שבשנתיים הראשונות היו הרבה מטפלות בסביבה כי שניכם עבדתם המון, יש לך רגשות אשם?

    "מה פתאום! אני אבא אדיר. כוסית לגמרי, מחובר בטירוף. אפילו המילים 'אבא מעורב' מגוחכות בעיניי כי זה אנדרסטייטמנט במקרה שלי. אחד הדברים שצריך להתמודד איתם בהורות זה לבטל את רגשות האשם כי אין בהם צורך. רגשות אשם זה לא רק אם הייתי מספיק עם הילד או לא, זה הרבה יותר מורכב זה. זה האם הרמתי את הקול יותר מדי או נתתי לו לראות יותר מדי טלוויזיה או לא חינכתי כמו שצריך או שלא נתתי מספיק תשומת לב כשסימסתי והוא קרא לי שש פעמים. זה לא נגמר, אז אין לי נקיפות מצפון כי מצד שני הוא הרוויח אותי בתקופות מסוימות הרבה יותר מאבות אחרים. יש תקופות ששנינו בצילומים ויש מטפלות, אבל פתאום באמצע החיים יש שבועיים פנויים ברצף ושנינו לוקחים אותו לגן ומבלים איתו את אחר צהריים".

     

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: כפיר זיו
    ירון ברובינסקי
    צילום: כפיר זיו
    לאתר ההטבות
    מומלצים