"כשכולנו יחד אנחנו יותר משימתיים, פחות מתעסקים בכאב ובשכול"
כמו נשותיהם, שהפכו לסמל ישראלי וידליקו משואה בשבוע הבא, גם הם התמודדו עם האובדן הנורא שלבניהם ורתמו אותו ליצירת חיבור ואחדות | עכשיו, באתר ההנצחה לנערים, קרוב כל כך לטרמפיאדה ממנה נחטפו, מספרים אבי פרנקל, אורי יפרח ואופיר שער על ההחלטה לפנות את קדמת הבמה לאמהות ("הבנו שהן הפרזנטוריות הכי טובות שלנו"), על הדבקות בחיים לאחר המוות ("אחרי שנופלת עליך בומבה, אתה פתאום חי באמת") ועל הקשר שהגורל יצר ביניהם ("האחווה שלנו קיימת בלי מילים")
שלוש נשים דאוגות עמדו בחזית מול המיקרופונים. שלושה גברים ניצבו כל אחד מאחורי רעייתו, שותקים, מיישירים מבט מותש למצלמות. כך הם נעמדו כשיצאו אל התקשורת, אחרי שנפגשו לראשונה ביום החמישי לחטיפת ילדיהם – איל יפרח, נפתלי פרנקל וגיל־עד שער – ביוני 2014. כך הם גם התקבעו בתודעה הציבורית כהורי החטופים; אמהות ורבליות, כריזמתיות, מעוררות הזדהות בפרונט, אבות ברקע - שותפים, חזקים, מיוסרים, תומכים, אך מותירים לרוב את הבמה לנשים.
גם ביום העצמאות הקרוב יעמדו הנשים על הבמה וידליקו יחד משואה לכבוד אותה הרוח שפעמה בחברה הישראלית ב־18 הימים מרגע החטיפה ועד לאבל על מות הנערים. אבל לכמה שעות אנחנו מבקשים מהם, דווקא משלושת האבות – אבי פרנקל, אורי יפרח ואופיר שער – לצאת מאחורי הקלעים, אל קדמת הבמה. לצאת יחד אל המקום ההוא.
התוכנית המקורית הייתה לנסוע לצומת אלון שבות, לטרמפיאדה ממנה נחטפו הנערים, אבל לפני שנכנסים לרכב הם מבקשים לשנות, לא רוצים לחפור בטראומה אלא להביט קדימה. "השכול לימד אותנו שכמות המשאבים שלנו מוגבלת. שצריך לחפש את מה שנותן כוח, ולא את מה שגורם לך לשקוע", אומר שער.
אז נוסעים לגוש עציון, לטיילת הבנים ולתצפית שהוקמה לא רחוק מהטרמפיאדה. הם מצטופפים שלושתם בספסל האחורי של הרכב. "זה כמו הבנים שלנו שישבו שלושתם מאחור, אני מקווה שאין עליכם נשק וזו לא חטיפה", מעיר בציניות פרנקל ומפשיר את האווירה.
כשאנו חולפים בכביש סמוך לטרמפיאדה, הם שותקים. כאן עמדו ביום חמישי בערב, ב־12 ביוני, שלושת בניהם, גיל־עד ונפתלי בני ה־16, ואיל בן ה־19, והמתינו לטרמפ. סמוך לשעה 22:15 הגיעה לצומת מכונית המחבלים של החמאס, יונדאי i35 שנגנבה ממזרח ירושלים, והנערים עלו עליה. "לא הכרנו לפני החטיפה", מספר יפרח, מנהל פרויקטים בתחום התשתיות. "איל גם לא הכיר את גיל־עד ונפתלי, הוא למד בישיבת שבי חברון, לא בישיבת מקור חיים, שבה למדו שני הנערים האחרים".
שער, עורך דין ורואה חשבון בעל משרד עורכי דין בתחום מיסוי מקרקעין, היה הראשון לזהות בשעת לילה מאוחרת כי גיל־עד לא שב הביתה. עוד באותו הלילה הצטרף אליו פרנקל לחיפושים בכביש גוש עציון־בית שמש, ולניסיון לעורר את גורמי הביטחון לסייע באיתור הבנים.
בבוקר יום שישי איכון טלפוני זיהה שהאות האחרונה מהניידים של גיל־עד ונפתלי הגיע מחברון. "לכאן הגענו אופיר ואני באותו יום שישי בבוקר", מצביע פרנקל על חטמ"ר עציון, כשאנו חולפים בסמוך לו. משם חזרו פרנקל ושער כל אחד למשפחתו, שותפים לגורל ולחוסר הוודאות. ביום שישי בצהריים התברר כי גם איל יפרח שלא שב הביתה, נעלם מאותה טרמפיאדה. במשך כשבועיים וחצי, במסגרת מבצע "שובו אחים", השתתפו אלפי חיילים ואזרחים בחיפושים אחרי הנערים. ב־30 ביוני, 18 ימים לאחר החטיפה, נמצאו גופותיהם.
"כשהבנו שאנחנו שלוש משפחות שמחוברות לאותו אירוע, נפגשנו בבית משפחת פרנקל", מספר יפרח. "לפני היציאה המשותפת לתקשורת, סוכם מראש יחד איך נעשה את זה. אני עוד שומע בראשי את המילים שאמרה רחלי, אמא של נפתלי: 'אנחנו מרגישים את האווירה החיובית בעם ישראל ואנחנו מבקשים להמשיך אותה'".
זו הייתה בחירה מודעת שלכם לתת לנשים לייצג?
יפרח: "לאמהות יש כוח מיוחד. אין משהו שעומד מול רגש של אמא".
פרנקל: "לא עבדנו עם יועצי תקשורת, ולא היה מישהו שקיבל עבורנו את ההחלטות. באותם ימים כל אחד השתדל לעשות את מה שהוא טוב בו. בסופו של דבר היינו במצב שבו החיים של הילדים שלנו היו על כף המאזניים. הבנו שהפרזנטוריות הכי טובות שלנו הן הנשים. משם הכל התגלגל. באופן אישי חשתי שרחלי מדברת ומעבירה מסרים הרבה יותר טוב ממני. אם אני רוצה שהמסר שלי ייקלט, מוטב שהיא תעביר אותו. זה לא אומר שאני יושב בצד ולא מחליט מה הדרך ומה נכון לעשות".
שער: "אנחנו נשואים לשלוש נשים כריזמתיות, עוצמתיות ועם יכולת דיבור טובה, ואנחנו גאים בהן ושמחים שהן שליחות נאמנות שלנו. מההתחלה ועד היום השיח בינינו וההתמודדות היו בשיתוף מלא – זוגי וקבוצתי. אנחנו שלושה זוגות ושישה אנשים שונים. מטבע הדברים לתקשורת היה נוח להיתפס למושג 'אמהות', אבל מתחת לחזות התקשורתית הכל היה מאוד־מאוד ביחד".
איזה קשר יש ביניכם היום? איזה חיבור ייחודי, משהו שנוח יותר לדבר בו דווקא במעגל הגברי?
פרנקל: "אין לנו אחווה גברית כזו. אנחנו שישה אינדיבידואלים ויש בנו כל מיני תתי־קבוצות. יש משפחות, יש שלוש אמהות, יש שלושה אבות, ויש חיבורים אחרים בהתאם לסיטואציה. אין לנו מועדון סודי עם ויסקי וסיגרים שרק לנו יש כניסה אליו. זה לא קיים".
אז מה כן?
פרנקל: "יש לי בן שנרצח ואני צריך להתמודד עם זה. את החיזוקים אני מקבל או נותן כל פעם בהתאם לסיטואציה. אין ספק שהמעגל המשפחתי, המצומצם והמורחב, ובעיקר בנות הזוג הן מקור הכוח המרכזי".
שער: "אני חושב שהאחווה הסודית היא בששתנו. כולנו חווים עליות ומורדות. כולנו נושמים עמוק ועוברים את הגלים ומנסים עם כל הקושי להתקדם. האחווה היא לא כתובה. היא קיימת בלי מילים".
פרנקל: "כשאנחנו כולנו יחד, אנחנו יותר משימתיים, פחות מתעסקים בכאב ובשכול, יותר עם הפנים קדימה".
לנקות את לכלוך הבחירות
כשהם מדברים על "הפנים קדימה" מתכוונים האבות לניסיון המתמשך שלהם לשמר את להבת האחדות, שבערה בעוצמה באותם ימים נוראים לפני מציאת הבנים. אותה אחדות שהביאה כ־25 אלף מתפללים לעצרת תפילה בכותל למען שחרור הנערים, ושהוציאה רבבות לכיכר רבין לעצרת תפילה ושירה ביום לפני מציאת הגופות. עשרות אלפים גם השתתפו בהלוויות.
עד כמה אתם מזוהים כיום ברחוב?
יפרח: "אני לא מזוהה. אם אנחנו הולכים לצד הנשים, זה כבר משהו אחר".
פרנקל: "אני כמעט שלא מזוהה. לשמחתי".
שער, כמי שגם התראיין יותר בעבר, מזוהה יותר. "החיים השתנו. אף אחד מאיתנו לא יחזור לאנונימיות שהיה בה קודם. אני מרצה בכל מיני פורומים מקצועיים ואז אנשים תוך כדי ההרצאה קולטים את השם או בטעות קוראים לי גיל־עד", הוא מספר. "לא מזמן הייתי עם בגד ים ומגבת בכנרת וגבר חרדי ניגש אליי בהתרגשות. יש בזה משהו שנותן המון כוח. הזיהוי ברחוב עולה ויורד. זה מבליח שוב סביב מפעלי ההנצחה וסביב יום האחדות".
"יום האחדות" שייסדו משפחות הנערים ושיתקיים השנה ב־05.06.19, הוא יום שיא שבו עוסקים בישראל ובתפוצות בנושא האחדות בחברה הישראלית. ביום זה מוענק בבית הנשיא פרס לאישים וארגונים על פעילותם למען אחדות בזירה המקומית, הארצית והבינלאומית.
עד כה הוגשו מעל 600 בקשות לוועדת הפרס שבה חברים אנשי ציבור ובה לכל אחת מהמשפחות יש קול אחד. "בסופו של דבר ההחלטה למי להעניק את הפרס מתקבלת בהסכמה. מדברים ומדברים עוד ובסוף כולנו מתיישרים", מתאר פרנקל. בין מקבלי הפרס בארבע השנים האחרונות ניתן למצוא מגוון מרתק: מ"רצים ללא גבולות", מיזם ריצה מקצועית שמטרתו לחבר בין נוער יהודי וערבי; דרך קהילת בוקה־רטון בפלורידה, שבה רפורמים קונסרבטיבים ואורתודוקסים יצרו שיתופי פעולה; ועד הפועל קטמון.
"ליום הזה יש המון משמעות", מסביר שער. "אני חי במדינה עצמאית ובכל זאת צריך יום אחד בשנה לחגוג את יום העצמאות. בדיוק באותו אופן אנחנו שואפים לאחדות כל הזמן, אבל צריכים יום אחד מיוחד בשנה שבו נחגוג ונציין אותה. אני חושב שזה צריך להיות יום רשמי בלוח השנה של המדינה" .
"הלוואי", מצטרף יפרח. "כיום המשרד לשוויון חברתי שותף לפרויקט, אבל זה עדיין לא יום רשמי של המדינה. במערכת החינוך, בצה"ל ובמשטרה עושים פעילות חינוכית וחברתית מיוחדת באותו היום, גם בהסתדרות ובמתנ"סים, זה התחיל לתפוס ויש ליום הזה שותפים רבים, אבל עוד לא תפס בשיח הציבורי.
"לא היה מזיק בכלל אם יום אחד בשנה היה יום של שיח אחר. יום נקי כזה. שפה אחרת, חשיבה אחרת, חיובית יותר, יכולות להוביל לשינוי גדול. פגשתי איזה נהג מונית שאמר לי שסביב תקופת החטיפה, אנשים נהגו אחרת בכביש. גם אחרי רצח רבין היו פחות תאונות דרכים, זה בדוק עובדתית, כי העם קיבל שוק. כולם מתנהגים קצת אחרת סביב משבר, אבל יש צמא גם ביומיום לרוח אחרת".
איך הרגשתם עם ההחלטה לתת רק לאמהות להדליק משואה?
יפרח: "לא יכולנו לעמוד שם שישה אנשים ולהדליק את המשואה. החריגו את זה גם ככה לשלוש, את רוצה שיחריגו לשש? אני מרגיש שברגע שאיריס מדליקה, זה כאילו גם אני מדליק. אני גם לא רואה את איריס מדליקה באופן פרטי. אני רואה את הרוח מדליקה. הרוח האדירה שהייתה בתוך עם ישראל, זו מהות ההדלקה, ולכן זה לא משנה אם איריס מדליקה או אני. העניין הוא הרוח של אותם ימים".
שער: "אני מרגיש גאווה גדולה שבת־גלים מדליקה משואה. מאז הרצח של גיל־עד היא מקדישה את כל זמנה לעשייה ציבורית וחברתית, וגם כתבה ספר 'מה ילד יום', הכולל יומן אישי שלה ושל גיל־עד. אני חושב שגם מהותית וגם פרקטית זו הייתה החלטה נכונה לתת לנשים את הדלקת המשואה. זה מעמד מרגש וגם מפתיע, אבל לאור הנושא 'בגלל הרוח', זה באמת מאוד מתאים".
"למה מפתיע?" צוחק יפרח. "אבי כבר רגיל לזה. שנה שעברה אבא שלו, פרופ' אביעזרי פרנקל, הדליק. יש לאבי כבר מינוי משפחתי לטקס".
"כן, יהיה לנו יותר קל בחזרות", מחייך אבי ומרצין. "מטבע הדברים בגלל שהנשים מדברות ברוב המקומות, הן גם נושאות יותר בעול מבחינת משאבי הזמן. אני רוצה להתחבר למה שאורי אמר. הסיפור פה הוא הרוח הישראלית. אנחנו מנסים לשמר את הרוח שהייתה אז. אנחנו רוצים שאנשים ירגישו את הצביטה הקטנה בלב שהייתה אז לכולם, כדי להמשיך את החיבור הזה הלאה".
למה אנחנו מאוחדים רק ברגעי משבר?
פרנקל: "שאלת מיליון הדולר".
יפרח: "איריס תמיד אומרת שאם לא היה משהו אמיתי שמאחד אותנו, אז האחדות לא הייתה מתגלה גם בשעת משבר. זה לא פשוט לומר לאנשים תהיו באחדות. זה חילוני וההוא חרדי, זה ימני וזה שמאלני וכולם מתווכחים. הנה, אנחנו עכשיו אחרי בחירות, שכל אחד ליכלך על האחר. אבל בסופו של דבר צריך לנקות את הלכלוך ואז לגלות את האמת, והאמת היא שיש אכפתיות ואחריות הדדית. יש כמיהה לאחדות. אנחנו רואים את זה במפגשים עם אנשים כל הזמן, בכל הזרמים והמגזרים".
פרנקל: "אנחנו עם קטן מספרית. גרים בשכונה לא הכי טובה. בלי משאבי טבע בולטים והאנטישמיות היא עובדה גלויה. בתנאים הלא פשוטים האלו אנחנו צריכים להחליט על הדרך הנכונה לחיות. בעיניי הוויכוחים מגיעים דווקא מאכפתיות, מזה שהאחר כל כך חשוב לי. מריבה פירושה אינטראקציה. אני לא 'משקיע' בלריב עם מי שאני אדיש כלפיו, בדיוק כמו מריבות בין בני משפחה. וכאן הסכנה. לפעמים הצורה שבה מנהלים את הוויכוח גוברת על המהות של הדאגה לעתיד המשותף".
שער: "אני גם מרגיש בשטח את הכמיהה של הציבור לאחדות. כמו שהרב דרוקמן אמר, 'חיפשנו את הנערים ומצאנו את עצמנו'. בדרך כלל מדברים על אחדות בחברה הישראלית, בין דתיים לחילונים בין יהודים ללא־יהודים. זה כמובן, חשוב מאוד. הגילוי שלי סביב המוות של הבנים, הוא את העם היהודי בעולם. קיבלנו ממנו חיבוק אדיר. אנשים הגיעו במיוחד מחו"ל לשבעה כדי להביע תמיכה בשם הקהילה שלהם. פגשנו את כל הזרמים – רפורמים, קונסרבטיבים, אורתודוקסים. מבחינתנו זה היה מפגש עם עולם חדש שלא הכרנו".
ברני, ניסו וגפילטעפיש
על דרך הבנים, טיילת לזכר שלושת הנערים המחברת בין ראש צורים לאלון שבות, אנחנו עוצרים לתצפית במצפור עזרא. המצפור נקרא על שם עזרא שוורץ, צעיר אמריקאי שנהרג בפיגוע ירי ודריסה, כשהיה בדרך להתנדב בשמורת עוז וגאו"ן (ראשי תיבות גיל־עד, איל ונפתלי) שהוקמה לזכר הנערים.
שוורץ מונצח במרפסת התצפית. שלושת הנערים מונצחים על מעין חומה בקצה השביל עצמו, בצילום פניהם ובתמונת פסיפס שיצרה האמנית רחל בן אשר. ברקע קולות האמהות ברמקול המספרות כל אחת את סיפור חייו של בנה. מאחורי הנוף ההררי, שתחת השמש הקופחת מסנוור בירוק אביבי, מתגלה מישור החוף. דרך הבנים שוקקת חיים. השיחה נקטעת בכל פעם שטרקטורונים עמוסי תיירים מפרים את השלווה.
"הפסיפסים הללו מבטאים משהו מאוד אישי על כל ילד", מסביר שער. "גיל־עד כתב יומן שהיה איתו בין חפציו בזמן החטיפה והתגלה לנו כמעט שנה לאחר מותו. ביומן גיל־עד כותב על כוח החיים שבו, על היותו שמח ומבין את המשמעות של שמו – שמחה לעד. רצינו שהתמונה תבטא חיים ושמחה. רואים כאן נער שוחה כי גיל־עד אהב מים. הכיתוב שבחרנו מעל התמונה של גיל־עד המחייך, הן המילים של זלדה: 'לכל איש יש שם שנתנו לו קומתו ואופן חיוכו'.
"כאן אפשר לראות את הדגים שגיל־עד גידל", מצביע שער. לכל דג יש שם שנתן לו גיל־עד: בביץ', ברני, ניסו וגפילטעפיש. גם לעץ האשכולית העניק שם חיבה - שולי. "יש פה נוסחה בחשבון כי הוא אהב מתמטיקה, ואת חולצת ההדרכה שלו בבני עקיבא, ואת היומן שכתב ורק חלקים ממנו שרדו. לא רחוק מכאן ניטעה שדרה על ידי הורים שקראו לילדיהם על שם גיל־עד. יש שם היום כבר 20 עצים. כל פעם שאחד הילדים מגיע לבקר את העץ שלו, ההורים שולחים לנו תמונה".
"נפתלי ותפילין זה אותן אותיות", מסביר פרנקל את הפסיפס שמנציח את בנו. "זו התמונה של נפתלי מהנחת התפילין הראשונה שלו". הפסיפס עצמו מתאר את תחביביו של נפתלי: גיטרה, חליל, כדורסל וספרים. "הוא היה ילד רגיל, שגם ידע לריב עם האחיות שלו ולא מאוד אהב את הלימודים בבית הספר. בחודשים האחרונים לחייו הוא היה בפריחה, תפס רצינות והתחיל להשקיע. את ה־95 בבגרות במתמטיקה שלו קיבלנו אחרי מותו".
גם איל יפרח בלט בכישרון המוזיקלי, בשירת פיוטים ובנגינה על גיטרה. כאשר לוחצים על הכפתור הנושא את שמו, הלחן שלו למילות שיר השירים, "יונתי בחגווי הסלע", מתנגן ברקע וקולו היפיפה ממלא את המצפור. "זה שיר שהוא הלחין לכבוד החתונה של אחותי שנערכה בפסח שלפני מותו", מספר יפרח. "את הכיתוב מעל התמונה בחרנו מתוך היומן של איל: 'אם רוצים היינו להצליח באותה מידה שאנו רוצים לנשום, כל פסגה אפשרית'. במילים האלה הוא פתח את היומן שלו. זה היה נס שהוא השאיר את היומן ולא לקח אותו איתו כמו גיל־עד. לא ידעתי שהוא כתב יומן. החברים שלו הביאו לנו את זה יחד עם הדברים שאספו מהשולחן שלו בישיבה".
יש משהו ביומן שדיבר אליך במיוחד?
"יש שם הרבה קטעים חזקים, אבל ברמה האישית יש שם קטע שהוא כותב עליי. ביום ההולדת שלי, שלושה ימים לפני הרצח, נסענו לפגוש את איל בישיבה. כמובן שהמפגש הפך ליום הולדת הפתעה. ואז אמרתי: 'טוב, עכשיו כל אחד ייתן ברכה'. איל התחיל לדבר. הוא אמר דברים בסגנון של 'אבא אתה נחמד, אתה טוב. היה לי כיף'. אמרתי לו: 'איל, מה אתה מספיד אותי? תן לברכה'. היום אני מבין שהוא לא הספיד אותי, הוא נפרד ממני. זה מטורף. הוא כתב על זה ביומן: 'היום אמרתי לאבא דברים שאף פעם לא אמרתי לו'.
"הוא כתב הרבה על המשפחה, על האחים. הוא היה אח בכור למופת. גם אני בכור, אבל אף פעם לא הייתי כמוהו, כל כך דואג ואכפתי לאחים. יש פה בפסיפס הרים שמסמלים את הפסגה שהוא שאף אליה, את החיים, יש את דגל ישראל ופה זה הדמות שלו עם ציפור על הכתף. בכיתה י"ב הוא היה בשל"פ ("שמיניסטים לעיירות פיתוח") בבת־ים וצילמו אותם לתמונות המחזור של סוף השנה. בדרך הוא מצא גוזל נטוש ואסף אותו. הצלם דוד שטיין התחיל להשתעשע בצילום של איל עם הגוזל. אחרי החטיפה התמונה הזו רצה חזק תחת הכותרת 'לחופש נולד'".
בקטעים מספרה של רונה רמון ז"ל שהופיעו ב"ידיעות אחרונות" היא סיפרה שהרבה פעמים נשברה ורצתה למות, אבל כלפי חוץ אמרה שהיא חזקה כי זה מה שמצפים ממנה. אתם מרגישים אותו דבר?
פרנקל: "אני ממש לא מרגיש כך. יחד עם מה שקרה יש לנו הרבה מאוד טוב בעולם. כשקיבלנו את בשורת המוות, הכנסנו את הילדים והודענו לכל אחד מהם בנפרד. אמרנו להם: 'אתם תראו שלמרות השכול, אנחנו עוד נשמח יחד, וכשאנחנו נצחק זה יהיה באמת'. אנחנו לא שמים שום מסכה. כמו שאנחנו לא מתביישים לבכות, אנחנו בהחלט לא מתביישים לצחוק. ברור שיש רגעים של חולשה, רגעים שהיית רוצה להישאר במיטה ולצלול בכיף מתחת לשמיכה אל תוך הכאב. זה הכי קל. אבל אני באמת מרגיש שיש לנו חיים טובים יחד עם לא מעט כאב. זה לא סתירה".
יפרח: "אני מושך את עצמי לחיים. לא הפסקתי לשמוח. להפך, היום אני שמח יותר. יכול לבוא זיכרון פתאום באמצע השמחה, אבל אני מרגיש את איל רוקד איתי יחד. שתי בנות שלנו כבר חגגו בת מצוות. בבוקר של כל בת מצווה הגענו לקבר של איל עם ההזמנה. זה הרגע הכי מפרק בעולם. אבל בערב, הייתה שמחה אמיתית. הילדים רוצים אבא חי, לא אבא חצי־מת. אתה צריך לתת להם את זה, וכדי שזה יהיה אמיתי, צריך לדעת באמת ליהנות מהחיים יחד עם הילדים וגם בנפרד מהם.
"החיים קיבלו משמעות אחרת דווקא אחרי המוות. התחזק אצלי הרצון לבלוע את החיים, לעשות כיף עם הילדים, לשמוח הרבה יותר ממה ששמחתי לפני המוות. אחרי שנופלת עליך בומבה, אתה פתאום חושב איך החיים צריכים להיראות ואז אתה חי באמת. לפעמים אני אומר, 'לא מעניין אותי כלום, אני לוקח את כל הילדים ואנחנו טסים לשבועיים'. זה משהו שלא חשבתי לעשות לפני שאיל נהרג. היינו מטיילים בארץ יומיים־שלושה. ופתאום רק אנחנו, כל המשפחה יחד, זה נתן המון לילדים. גם עם איריס אני מטייל יותר ונופש יותר. זה משהו שלא עשינו במרוץ החיים הרגיל. זה משהו שלמדתי לתת לעצמי".
שער: "שיראל הבכורה שלנו נישאה ויש לנו כבר נכדה, אורי. זה מדהים להחזיק יצור מלא חיים בידיים. עד שהיא לא תקרא לי סבא אני לא מרשה לאף אחד לקרוא לי כך", הוא מחייך. "נרצה או לא נרצה, השכול מלמד אותנו להכיל ביחד שיאים של שמחה ושל כאב. ברגעים שליווינו את שיראל לחופה, השתחרר גוש כזה בגרון. מותר לבכות. צריך לדעת מתי. מדהים שנפש האדם מצליחה לגייס את הכוחות ויודעת גם שיש מקומות שבהם אתה חייב לארוז את הכאב כדי להיות יותר ייצוגי".
המוות של הבנים הפך לסמל. השכול הציבורי פוגע בשכול האישי, מפקיע אותו?
פרנקל: "במידה מסוימת, כן. מלכתחילה לא רציתי שיקברו אותם יחד. רציתי את הבן שלי בבית קברות לידי. פשוט הרגשתי שהיינו יחד, אבל זהו, אחרי שמצאו אותם, זה נגמר. גם היום אני לא בטוח לחלוטין שזה היה נכון, אבל ככה הוחלט והסכמתי. הבנתי שיש לזה משמעות, גם אם יש לכך הפקעה מסוימת של הפרטי. הדואליות הזו, הפרטי מול הלאומי, ממשיכה להיות קיימת גם היום. זו המציאות. צריך גם לזכור שקיבלנו לא מעט מכל הלאומי הזה. אי־אפשר אחרי שקיבלנו תמיכה אדירה כזו, להגיד תודה ולחזור להיות פרטי".
יפרח: "אני גם הרגשתי כמוך, אבי. היה לי קשה בהתחלה עם הקבורה המשותפת. מאוד רציתי את הפרידה האישית מאיל. שאלתי את עצמי - מה עכשיו שלושתם יחד? איל הרי לא הכיר את גיל־עד ונפתלי. אולי אפילו בקושי הספיק להחליף איתם מילה. אבל אז, כשהציעו את הרעיון שכל משפחה תצא מהבית שלה ותקיים שם הספדים אישיים, ורק אחר כך תהיה לוויה משותפת, התחברתי לזה יותר. איריס הייתה אז במצב שהיה קשה לדבר איתה על הקבורה, אבל בסוף הצלחתי לשמוע ממנה הסכמה לרעיון הזה. בסוף גם הפרידה המשפחתית יותר באלעד, הייתה המונית. זה היה מטורף. כל העיר הייתה מושבתת".
פרנקל: "אנחנו הקפדנו על כך שתהיה פרידה משפחתית. קיבלנו עצה ממישהו מאוד חכם ביישוב, שאמר לנו: 'אתם חייבים להיפרד ממנו לבד'".
יפרח: "זו העצה הכי חכמה שקיבלתם. זה היום העצה שאני נותן לאחרים".
פרנקל: "חששו לתת לנו, אבל בסוף נתנו לנו להיות איתו לבד בחדר. הצענו לכל הילדים להצטרף. בסוף נכנסנו רק רחלי, אני והבן הגדול שלנו. אולי זה היה כמה דקות, אולי כמה שעות. אבל בשורה התחתונה זה היה האירוע הכי משמעותי באותו היום. בהמשך, בתוך אלפי האנשים, הרגשתי מנותק".
יפרח: "גם אני לא יודע אם אני זוכר את עצמי שם".
פרנקל: "בחדר לבד עם נפתלי, זה היה המקום שהרגשתי שאני הכי מתחבר אליו. בהרגשה שלי אין לי ספק שהוא שמע את מה שאמרתי לו שם".
שער: "בעיניי לקבורה המשותפת הייתה משמעות, וגם בת־גלים ואני הצלחנו להיפרד מגיל־עד באופן אישי ופרטי יותר. אני פחות מרגיש את המתח שבין הציבורי לפרטי. זה כל הזמן יחד. ובאמת כמו שאבי אמר קיבלנו המון עוצמה וכוח מהציבור. גם היום אני מוצא לעצמי את המקום האישי שבו גלעד נמצא איתי.
"קיבלתי על עצמי להמשיך ולהתעטף לבדי בטלית בברכת כהנים. גיל־עד היה בן יחיד בין חמש בנות. זה לא קל לעמוד עם טלית ריקה, כאשר המנהג הוא שהילדים נכנסים תחת הטלית של אביהם. עם הזמן למדתי להרגיש את הנוכחות של גיל־עד איתי תחת הטלית. זה מיקרוקוסמוס רק שלי ושלו".
זה בוער בתוכנו
בשנים האחרונות השתתף אופיר שער בסדנאות כתיבה עם המשוררת רבקה מרים, במסגרתן עיבד את החוויות והאירועים שנצרבו בו.
בשיר אחד כתב:
"מתעטף בתוכי מבקש שוב לגעת
מתכסה במסך שמותיר רק קול
מנסה לחבק את עצמי ואותך
ומקשיב
מבקש לשמוע האור
מתברך עם הכלל ורוצה רק עוד פעם
לחוש את ראשך מונח על כתפי
ומשנפסק הקול אני מגלה את פני
נחשף שוב לחיוורון האור"
בכל שנה אתם עולים לקבר יחד באזכרה?
יפרח: "לא. אנחנו מתאמים מראש וכל משפחה מציינת בנפרד בשעה אחרת. ביום הזיכרון, שזה משהו לאומי יותר, אנחנו נפגשים יחד בבית העלמין".
העשייה הציבורית ומפעלי ההנצחה של המשפחות כיום בתחומים השונים נובעים ממחויבות או שזה סוג של תרפיה?
פרנקל: "בסופו של דבר כולנו עובדים ובעלי משפחות שצריך לפרנס. זה לא פשוט, הדילמה בין כמה להשקיע בהנצחה ובעשייה לבין ההשקעה בילדים החיים שיש לנו בבית, בטח בקטנים שעוד פחות מבינים ולא קל להם שההורים עסוקים במחויבויות. אני מרגיש שזה פחות תרפיה ויותר מחויבות ערכית, מחויבות נעימה, גם כי העם שלנו זקוק לזה וגם כי חשוב לנו להחזיר אחרי שקיבלנו כל כך הרבה".
"זה בוער בתוכנו", אומר שער מהורהר. "הנה, לצד הפעילות של יום האחדות בארץ, בת־גלים ואני הקמנו את עמותת SONSHINE לזכר גיל־עד, לחיזוק הקשר עם התפוצות. עכשיו אנחנו עסוקים בפרויקט מרתק, Gcc - Global Connection Competition, תחרות רעיונות חדשניים ומקוריים לחיזוק הקשר בין ישראל ליהודי העולם. הוגשו למעלה מ־700 הצעות מ־22 מדינות. לשלב הגמר בסוף חודש יוני יעלו שלוש הצעות, שיעמדו להצבעה פתוחה של הציבור בישראל ובחו"ל באתר התחרות, במקביל לבחירה של שלושה שופטים בכירים בעולם היהודי.
"בת־גלים עומדת בראש העמותה ואנחנו עסוקים בזה מעל הראש. אז יש בזה גם תרפיה, אבל אולי יותר מתרפיה אני חושב שהמבט קדימה מעניק משמעות לכאב".
למידע על עמותת SONSHINE והתחרות הנערכת בימים אלה: http://gcc.sonshine.org.il/
