לטיול יצאנו: ישראל אהרוני וגידי גוב מתכוננים לצאת לעוד מסע

כשישראל אהרוני הציע לגידי גוב לבוא איתו לסין, הוא הגיע, אבל מה שהוא לא ידע זה שהוא יאלץ לטפס את כל החומה הסינית, או שכמעט וימצא את מותו בנהר הצהוב בסין, במהלך שיט ברפסודה עשויה מבמבוק ועורות של כבשים.

כתבות נוספות שיכולות לעניין אתכם:

ביקרנו את עמרי שרון בחוות שקמים

החוויה הספק מצמררת-ספק מבדחת הזו, היא רק חלק מהחוויות שישראל אהרוני וגידי גוב צברו במהלך שבע העונות שצולמו לתוכנית הטלוויזיה - "המסע המופלא של אהרוני וגידי" (המשודרת ב"רשת"), במהלכה נוסעים השניים ברחבי העולם וחוקרים תרבויות שונות דרך עולמן הקולינרי; באחד מהפרקים בעונה המתרכזת באוכל רחוב, הם הסתננו אל המכירה הפומבית הסגורה של דגי הטונה בשוק סקיג'י שביפן, בפרק אחר הם אספו תפוחי אדמה עם בני שבט האינקה בפסגות הגבוהות של האנדים הפרואנים, ובעונה המתרכזת סביב אגן הים התיכון, הם אוכלים במסעדות עילית בריביירה הצרפתית וחולקים פאייה עם כפר שלם בספרד.

גידי גוב וישראל אהרוני במהלך הצילומים של ה"מסע המופלא של אהרוני וגידי". "בגילנו, מגיע לנו ליהנות" (צילום: צוות "המסע המופלא של אהרוני וגידי")

אתם מודעים לזה שיש לכם ג'וב מהחלומות? אני מניחה שאני לא הראשונה שאומרת לכם את זה. איך אתם מגיבים לאנשים שאומרים לכם את זה?

אהרוני: "'גוד פור אס'. וגם - מגיע לנו שתהיה לנו עבודה מהממת, אנחנו זוג זקנים. זאת צריכה להיות השאיפה של כל בני האדם - לעשות את מה שהם אוהבים".

"נפגשנו בגיל המתאים"

אהרוני הוא שף ומסעדן מהמובילים בביצה המקומית, שהיה בעברו הבעלים של כמה מהמסעדות המוכרות בארץ, מגיש תוכניות בישול ושופט בתוכנית הריאליטי "מאסטר שף", די ג'יי, בעל מדור אוכל במוסף "7 ימים" של "ידיעות אחרונות", וגם אחד מאלו שהביאו למהפכת האוכל המקומית. מותג של ממש.

גוב הוא זמר ושחקן, אוסף קולפני ירקות, אוהב ערק, לא מרבה לצאת מהבית ומי ששמו נקשר כמעט בכל הנקודות החשובות בתרבות הישראלית - החל מסרט הקאלט הישראלי - "הלהקה", דרך "דיזינגוף 99" ועד להקת "כוורת", "זהו זהו" והגשת תוכנית האירוח הלילית שכתבה אשתו, ענת גוב (ז"ל) - "לילה גוב". ביחד, הם צוות מנצח עם דינמיקה עמוקה וקשר שקשה לזייף, כזה שלא צריך לעשות הרבה בשביל שהוא יצליח.

הקשר ההדוק בין השניים התחיל לפני כשמונה שנים, קצת לפני תחילת צילומי התוכנית הראשונה. אהרוני, אז בן 60, הרגיש שהוא רוצה לחדש ולהציע לצופים תוכנית אוכל מסוג אחר, כזו שתעסוק גם בתרבות ובתיירות ולא תשאר בגבולות המטבח, כמו מרבית תוכניות האוכל ששודרו באותה תקופה. הוא חיפש פרטנר בגילו, כזה שיודע להעריך אוכל טוב וסקרן לגלות מקומות חדשים, וכמובן - יידע כיצד לעמוד מול המצלמה בביטחון, גם כשהוא טועם מאכל לא שגרתי ובלתי אכיל בעליל.

אהרוני: "הקשר בינינו אמיתי ואי אפשר לזייף את זה" (צילום: צוות "המסע המופלא של אהרוני וגידי")

"לפני התוכנית ההיכרות בין גידי וביני הסתכמה ב'שלום-שלום'", מספר אהרוני. "כשחיפשתי שותף למסעות - השם שלו מיד עלה לי בראש, ופניתי אליו. כמעט כולם מסביבי אמרו לי שאין סיכוי שהוא יסכים. אבל הנה, הוא הסכים כי הוא הבין שמדובר בחוויות שחווים פעם אחת בחיים", הוא מוסיף.

גוב: "זה נכון. אהרוני היה זה שיזם, וכשהוא התקשר לקחו לי בדיוק שלוש דקות להסכים. אני זוכר שהסתכלתי על ענת (גוב ז"ל, א.ה), ומיד אמרתי לו כן. ואגב, הקשר בינינו נמשך גם מחוץ לתוכנית; פעם בשבוע-שבועיים אנחנו יוצאים לארוחת צהריים במסעדות בארץ. אנחנו פשוט נפגשנו בגיל המתאים, אין לנו אגו ואנחנו נהנים לבלות אחד עם השני".

לאיזה מסעדות אתם יוצאים?

גוב: "כל פעם משהו אחר, ומשתדלים לגוון ולא לחזור על אותה מסעדה. אהרוני מחליט לאן נלך, ואני מגיע. אני סומך עליו לגמרי".

אהרוני: "הקשר בינינו אמיתי ואי אפשר לזייף את זה".

ובכל זאת, איזה מסעדות אהובות עליכם במיוחד בארץ?

אהרוני: "אצלי זה משתנה משבוע לשבוע, אני מולטי ז'אנר. בכל זאת, אני כן יכול להגיד שאני מאוד אוהב את 'אריא', את 'סנטה קתרינה', את 'איגרא רמה' ואת M25".

גידי: "ואני אוסיף ואומר שהמסעדות האהובות עליי בארץ הן 'טאיזו', 'מאנטה ריי' ו-'206'"

אהרוני: "האוכל הוא חלום שמאפשר התבוננות על התרבות" (צילום: צוות "המסע המופלא של אהרוני וגידי")

"האוכל הוא חלון שמאפשר התבוננות על התרבות, ובהרבה מאוד מקרים הוא גם מגדיר זהות; קחי למשל את האוכל יהודי, שהוא, בין השאר, זה שמגדיר את היהדות ואת החוקים והכללים שלה – מה מותר ומה אסור לאכול, מה אוכלים בחגים ומה אוכלים לפני צום", אומר אהרוני.

"אני מסכים עם אהרוני, האוכל משמר את המסורת התרבותית, ואפשר לראות את זה במיוחד במסעדות הפועלים בארץ, שהאוכל שהן מגישות הוא בדיוק אותו האוכל כמו שבישלו האמהות  והסבתות בעבר, ובחלק מהמסעדות גם משמרים את צורת ההכנה של פעם - על פתיליות", אומר גוב ומוסיף: "ואגב, המסעדות האלו מזכירות מאוד את המטבח האיטלקי שיש בו חשיבות רבה למסורת. נתקלנו בזה במיוחד כשהיינו בסיציליה, שם הם ממש גדלים יחד עם העגבניות שלהם, והטעם בהתאם".

אהרוני: "לא צריך שניים שיבינו בקולינריה בשביל שהתוכנית תצליח" (צילום: צוות "המסע המופלא של אהרוני וגידי")

אתם חושבים שגם בארץ השפים מחוברים לחומרי הגלם?

גוב: "כן, יש חיבור לחומרי גלם בארץ. יש פה כל כך הרבה שפים צעירים וצעירות, ומסעדות שנפתחות ולצערי גם לא מעט שנסגרות, במיוחד בתל אביב. אבל יש לנו את הקולינריה שלנו, ואנחנו מקיימים אותה באופן הייחודי לנו".

תסביר.

גוב: "אם אני חושב על המקומות שהיינו בהם במהלך התוכנית, אז יש מדינות כמו צרפת וסין, ואולי גם קצת ביפן, שמתייחסות לאוכל באופן מדעי ממש. לצרפתים יש קטע שהם הכי טובים – יש להם משהו עם הדיוק, למשל כמו הבחור ההוא עם השפם שפגשנו שם ובודק את הטמפרטורה של הרוטב עם טרמוסטט - והמנה יוצאת מושלמת ומדויקת בצורה היסטרית. גם לסינים יש תובנה של טמפרטורה קרה או חמה ושל גודל מנות מסוים, והאיטלקים לעומת זאת יכולים להפציץ אותך עם מנה ענקית של פסטה וכדורי בשר.

"הנה, קחי למשל את השף ארז קומרובסקי (אצלו ביקרו השניים במהלך פרק הסיום של העונה השישית שעסקה באוכל הים-תיכוני, א.ה) שמבשל מחומרי גלם הגדלים בגליל, באזור בו הוא מתגורר, ולאחרונה אפשר לראות שפים נוספים שעושים זאת. ארז מכיר את הטעם של כל חומר גלם בו הוא משתמש, והוא ותלמידיו שמבשלים יחד איתו אומרים שהם משתמשים במה שיש מסביבם ולא בחומרים שגדלים במקומות אחרים. האמריקאים, למשל, הם משהו אחר לגמרי. אני לא יודע מי האמריקאי הראשון שהחליט: תוסיף שקל – ותקבל משהו ענק".

ארז קומרובסקי: מכיר את הטעם של כל חומר גלם שבו הוא משתמש(צילום: תיקי גולן)

אהרוני: "אמריקה היא מדינה חדשה, והמהגרים שהגיעו אליה בהתחלה יצרו שם קולינריה חדשה – הם לקחו את המאכלים שהכירו מהבית ושילבו אותם עם חומרי הגלם מהמולדת החדשה אליה הגיעו. הקולינריה האמריקאית שנוצרה משקפת, למעשה, את העם האמריקאי בתוספת התרבות ממנה הגיעו המהגרים. דוגמה טובה לכך היא ההמבורגר, שמקורו בכלל בהמבורג שבגרמניה; הם (האמריקאים) לקחו את הקציצה הזו, הכניסו אותה לתוך לחמנייה, הוסיפו גבינה, קטשופ וירקות והופ - נוצר מאכל חדש. גם האוכל היהודי, למשל, התפתח באמריקה".

גוב: "אהרוני קנה לי מקל, הייתי עם סד אחרי ששברתי את הכתף והמשכתי. יש בחוויה הזאת משהו ששווה את זה" (צילום: צוות "המסע המופלא של אהרוני וגידי")

אז עד כמה אנחנו טובים מבחינה קולינרית בהשוואה לעולם, ובמה אנחנו צריכים להשתפר?

אהרוני: "קשה לדעת. היפה פה הוא המגוון; המטבח הישראלי הוא חדשני, מסקרן ובעיקר - נמצא כעת בהתהוות. עובדה שבעולם משתגעים עליו, והרבה בזכות העובדה שהוא מחדש לא מעט בתחום. מלבד זה, אל תשכחי שאנחנו מדינה צעירה, ולכן קשה להשוות אותו למטבחים ממדינות ותיקות יותר.

"אגב, הערובה להצלחה היא איכות הביצוע, ואין שום חובה שיהיה מטבח מסורתי. כל היופי הוא שאפשר לגוון, וזה מה שעושים כאן. אז כל התלונות לגבי זה שהאוכל הסיני כאן הוא לא באמת סיני, והאיטלקי הוא לא באמת איטלקי - הן לא במקום, מכיוון שברור שאוכל שעוזב את מולדתו, ישתנה במולדת החדשה, פשוט כי חומרי הגלם הם שונים. זו דרכו של עולם. מלבד זה, גם מטבח מסורתי הוא משתנה – פעם לא היה פלפל חריף במטבח המרוקאי או התאילנדי, וזו תוספת מודרנית שהגיעה אליהם עם השנים".

אהרוני: "צריך לדעת למנן כמויות, גידי פחות יודע איך לעשות את זה" (צילום: צוות "המסע המופלא של אהרוני וגידי")(צילום: יח"צ)

"לא צריך שניים שיבינו בקולינריה"

הדינמיקה המוצלחת בין שני הטאלנטים מורגשת היטב על המסך. האופן בו הידענות של אהרוני משתלבת עם הסקרנות, הישירות והחרדתיות של גוב - שמניח לאהרוני להוביל אותו בנבכי היעדים הבלתי מוכרים - הוא מה שהופך את התוכנית הזו להרבה יותר מעוד תוכנית אוכל וטיולים סטנדרטית.

הרי אם נודה על האמת, הם לא הראשונים שביקרו בשוק הדגים היפני, וגם לא הראשונים שיצאו למסע בעקבות האוכל הים-תיכוני או ביקרו בחוות בוקרים מבודדת באמריקה, אז מה בכל זאת, מלבד הדינמיקה ביניהם, גורם להם להצליח למשוך את הצופים שנדמה שראו כבר הכול? כנראה שזהו האופן בו הם חוקרים את הנושא לצד הגישה האנתרופולוגית שלהם - נטולת כל שיפוטיות אמיתית ועם הרבה הומור - הגורמת גם לסצינה של שחיטת כבש להיראות כמו חוויה מענגת ומסעירה, ומצליחה להשכיח מאיתנו את תחושות ה"פוליטיקלי קורקט" שאינן מקבלות מקום בתוכנית הזו.

גידי, מה הרקע הקולינרי שלך מלבד החיבה לזלילה? לא חששת שללא רקע כזה יהיה לך קשה לעשות את התוכנית, ועוד לצד ידען קולינרי כמו אהרוני?

גוב: "ממש לא, אני מרגיש מאוד רגוע לידו. הוא לא מגיע ואומר אני השף, אין לו טיפת אגו. אגב, גם במוזיקה הוא יותר טוב ממני. למעשה, קרה פה משהו מקסים, נוצרה חברות אמיתית, ממש כמו זוג".

אהרוני: "לא צריכים שניים עם רקע קולינרי, צריך אחד והחלוקה היא שהוא הסקרן ואני הידען. זאת הדינמיקה - הוא צריך לאהוב אוכל. אגב, אולי הוא לא מקצוען אבל הוא די מבין וגם אני לומד ומשכיל ממנו. ובכלל, לכל אחד יש משהו שהוא יותר טוב בו ממישהו אחר, הוא למשל שר יפה יותר ממני".

גוב:"בזכות אהרוני הבנתי כמה שהעולם מדהים" (צילום: צוות "המסע המופלא של אהרוני וגידי")

לצד הטעימות וחקר הקולינריה המקומית בכל מדינה בה הם שוהים, במהלך צילומי התוכנית השניים עוברים לא מעט הרפתקאות כמו השיט בנהר השוצף, שעות הליכה לא מעטות הכוללות עליות וירידות תלולות וביקור בבתים שההגעה אליהם דורשת כושר של חייל קרבי. תוסיפו לזה את העובדה כי בשנת 2012 - כשנה לאחר עליית התוכנית, אותה שנה בה ענת גוב הלכה לעולמה, גוב סבל מנקע בקרסולו לאחר שמעד בביתו, וכשנה לאחר מכן נפל ושבר את כתפו.

איך אתם עומדים בכל הדרישות הפיזיות? בכל זאת, זה לא פשוט לטפס ארבע קומות צפופות או ללכת על החומה הסינית.

גוב: "אהרוני קנה לי מקל, הייתי עם סד אחרי ששברתי את הכתף, ולמרות זאת המשכתי. אין מה לעשות, יש בחוויה הזו משהו ששווה את זה".

אהרוני: "זה מדהים איך גידי עומד בזה ולא מוותר. זה ראוי להערכה. ובאמת, יש לכך סיבה אחת – ההנאה יותר גדולה מהקושי".

גוב: "למשל בטורפאן שבסין היינו צריכים להעלות מיליון מדרגות כדי להגיע לגג, בשביל לראות איך מייבשים משהו. ושם, על הגג, גרה סבתא בת 100, כי חם לה ואין בבתים מזגן ושם יש בריזה".

אהרוני: "גידי כל הזמן שאל איך היא הגיעה לשם, הוא לא הצליח לתפוס את זה, ואני אומר לו: 'גידי, היא הגיעה לשם בסולם'".

ואחרי שענת נפטרה, לא חששתם להמשיך?

גוב: "לא, ממשיכים ועושים".

אהרוני: "להיפך, ענת הייתה רגועה מזה שהיא ידעה שלגידי יש נסיעה".

אהרוני: "ענת הייתה רגועה מזה שהיא ידעה שלגידי יש נסיעה" (צילום: צוות "המסע המופלא של אהרוני וגידי")

"בסוף מתגעגעים לחומוס בארץ"

במהלך שבע העונות שצולמו עד כה, התרכזו השניים בניסיון לפתור את המחלוקת עתיקת היומין בין הסינים לאיטלקים, לגבי מקורה של האיטרייה; יצאו למסע מתמשך בעקבות אוכל הרחוב בעולם; סיירו במדינות האגן התיכון, בעקבות המונח המתעתע "אוכל ים-תיכוני" ובעונה השביעית והאחרונה שצולמה עד כה, יצאו למסע באמריקה, שם פגשו בין היתר חוואים, אינדיאני המתגורר בשמורת טבע ואף ביקרו במסעדת "פיטר לוגר", הנחשבת לאחת הסטקיות היוקרתיות ביותר הפועלות בברוקלין שבניו יורק.

איך אתם מצליחים להמציא בכל עונה את הגלגל מחדש?

אהרוני: "מאחורי התוכנית יש תזה ורעיון, וברגע שיש את הרעיון לסיפור, העבודה שנדרשת היא למלא את זה בתוכן. אין ספק שהתוכנית דורשת לא מעט עבודת תחקיר לפני, ואנחנו לא נוסעים אם אין לנו רעיון מגובש. קחי למשל את הרעיון של דרך המשי, שעמד בבסיסה של העונה הראשונה; כל העניין כאן היה להראות את הקשר בין הפסטה הסינית לפסטה האיטלקית.

"בעונות שעסקו באוכל רחוב, הרעיון היה להראות את מאכלי הרחוב המאפיינים כל מדינה שביקרנו בה ולהראות את הקשר בין כל המקומות וכך, למעשה, התקבלה שרשרת רחבה של כל מה שהשפיע על הקולינריה לפני שהתפתחה, ואיך שהיא השפיעה על התרבות של אותה מדינה. גם בעונה שעסקה במטבח הים-תיכוני – אגב, אני שונא כשאומרים מטבח ים-תיכוני - רצינו להראות מה משותף לכל המקומות האלו שנמצאים סביב הים התיכון. אנחנו מספרים סיפור, ולכן זאת עבודה קשה".

גוב: "בסוף תמיד כיף לחזור לארץ ולנגב חומוס" (צילום: צוות "המסע המופלא של אהרוני וגידי")(צילום: יח"צ)

ומה לגבי אוכל יהודי? אין סיכוי שתעסקו גם בו מתישהו?

אהרוני: "התעסקנו בזה, בעונה שעסקה במדינות הים-התיכון ובחציל, שהגיע מהודו לספרד, שם התגוררה קהילה יהודית עם קולינריה מדהימה, ועם גירוש ספרד חברי הקהילה הזו גררו איתם את המטבח שלהם, ובין השאר גם את החציל, למדינות אליהן הגיעו, וכך החציל קיבל את האייקון שלו כירק שקיים בכל מאכל יהודי מכל מדינה בעולם.

"אגב, הבעיה באוכל היהודי היא, שכבר אין הרבה קהילות יהודיות בעולם. קחי למשל את בוכרה, שפעם הייתה קהילה יהודית ענקית, והיום היא קטנה מאוד ונותרו ממנה שאריות ושרידים בודדים בלבד. לכן אי אפשר להעמיק באוכל הזה באופן יסודי".

בעונה האחרונה נשמעה ביקורת על כך שהתעסקתם יותר בפן התרבותי והתיירותי מאשר באוכל, להבדיל מהעונות הקודמות שעסקו כמעט רק באוכל. אתם מסכימים עם הביקורת הזו?

גוב: "אני לא רואה הבדל בין העונות, בכל מקום שהיינו בו הצגנו גם את הצד התרבותי לצד העניין הקולינרי".

אהרוני: "אני לא חושב שזה נכון. אני חושב שהתעסקנו גם בעונה הזאת וגם בעונות הקודמות, גם בתיירות וגם באוכל. המטרה שלנו בסופו של דבר בכל זאת לחדש, ולא להראות מה שכבר הראו במקומות אחרים מיליון פעם. אנחנו בבסיסו של עניין בעצם תכנית דוקומנטרית משעשעת, אבל בסיכומו של דבר אנחנו מראים מה שאנחנו רואים ולא מנסים לייפות את זה".

גוב: "ישראל הציע לי לבוא איתו לסין, ובאתי. לא ידעתי שאאלץ לטפס את כל החומה הסינית" (צילום: צוות "המסע המופלא של אהרוני וגידי")

מה למשל?

אהרוני: "באחד הפרקים היה לנו דיון האם להראות את השחיטה של הכבש במרוקו, ואני חשבתי שכן מכיוון שלמעשה האנשים שאירחו אותנו הראו לנו מצב קיים ומנהג שהם נוהגים לקיים. גידי חשב שלא צריך להראות, אבל אי אפשר היה להתעלם מהסצנה הזו. זה קצת כמו נשיונל גיאוגרפיק, הכל זה עניין של קודים תרבותיים ואין דבר כזה נכון או לא נכון. הנה, זה שאנחנו שוחטים פרות נראה להודים כמו מעשה איום ונורא.

"אני זוכר את הפעם הראשונה שלי בסין - הם הסתירו מאיתנו את השווקים, ולקחו אותנו רק למקומות הנקיים והמפוארים. באיזה שהוא שלב ממש הכרחתי את המדריך לקחת אותנו לשוק, והוא ממש התפלא ושאל למה אני רוצה לראות את המקומות המלוכלכים. אז בגדול, אנחנו משתדלים לא להראות קלישאות בתוכנית אלא את המציאות עצמה".

גידי: "הסצינה של הכבש הייתה קשה, אנשים מגדלים כבש ובסוף שוחטים אותו. אבל בסופו של דבר, הכל הוא באמת עניין של הרגל. למשל אם אני חושב על שרימפ לא מקולף, זה בעצם כמו לפרק ג'וק, עם הרגליים והכול. הרי כל החיות שאנחנו אוכלים הן מתות בסוף, אם נרצה ואם לא".

גוב:"בזמן הצילומים אנחנו עובדים 14 שעות ביום, אבל זה כיף גדול" (צילום: צוות "המסע המופלא של אהרוני וגידי")

אהרוני: "העולם הוא מגוון, וטוב שכך. והאמת היא שאני לא יודע כמה מזה עובר לצופים, אבל אנחנו באמת זוכים לתובנות מדהימות על החיים. יש כל כך הרבה אופציות על כדור הארץ, ואנחנו לא מודעים אפילו לרבע מהמגוון האנושי האדיר שיש בעולם. אני זוכר שהיינו פעם כל המשפחה בהודו, והבן שלי, שהיה אז בן 13 או 14, שאל איך אפשר לחיות כמו שהם חיים. עניתי לו שהם הרוב ואנחנו יוצאי הדופן. צריך לדעת באיזו צורה להסתכל על העולם, ולהבין שבסופו של דבר אנשים רוצים ליהנות מהחיים וכל אחד עושה את זה בדרך המקובלת בתרבות שלו".

לצופה מהצד זה נראה כמו חלום, אבל אני מניחה שיש במסעות האלו גם אלמנטים מעייפים ולא פשוטים, לא?

גוב: "תראי, מדובר ב-14 שעות צילומים ביום, מה שאומר שבעצם עובדים כל היום. אבל זה כיף גדול. לפעמים אני שומע אנשים שאומרים: 'לא מעניין אותי מה יש בהודו', והאמת היא שגם אני הייתי כזה עד שהכרתי את אהרוני. בזכותו גיליתי כמה שהעולם מדהים, והכרתי גם אנשים אחרים שכנראה לא הייתי מכיר אם לא הייתי נוסע למקומות האלו; מישהו שחולב סוסות ומכין מהחלב שלהן ויסקי, מגדלי עיזים וכאלה שיושבים על הרצפה ואוכלים בידיים. פגשנו גם בחורה שגוררת מלכודת דגים במים, כדי שהדג יגיע הישר מהים לצלחת ולא יעבור ידיים נוספות בדרך.

"אתה לומד ואתה מגלה וכל פעם אתה נפעם מחדש, ממש יוצא מגדרך במובן הנפלא של המילה, וזה גם כיף וגם טעים. ואתה חוזר בשמחה לארץ – ולפעמים אתה מרגיש שהבטן כבר מבקשת הפסקה - ומתיישב בחומוסייה ומבקש מהמלצר: 'תן לי מהחומוס'".

חוויות של פעם בחיים(צילום: גיל אטלן)

הזכרתם את הבטן, איך באמת אתם מצליחים לשמור על הגזרה? אתם הרי אוכלים הכול ונמצאים בכמה מקומות בו זמנית, זה נשמע כמו משהו שדורש קיבה מברזל.

אהרוני: "זה קשה, אנחנו לא תמיד אוכלים הכול ועם הזמן גם לומדים למנן את הכמויות ולהפעיל שיקול דעת, גידי למשל פחות יודע למנן. למשל כשאוכלים אוכל רחוב, אם הרבה מקומיים אוכלים שם - כנראה שהמקום טוב, אפשר גם לראות מה מצבו של השמן והאם הוא נראה סביר, מה שבמסעדות סגורות פחות אפשרי. אני זוכר שהייתי בסיור קולינרי של שלושה שבועות בצרפת, וזאת גם הייתה הפעם הראשונה שלי שם, והקיבה שלי פשוט לא עמדה בעומס וקרסה". 

"מסעדה עם הרבה מלצרים ומפות - זה לא כדאי"

לפני מספר חודשים נודע כי אהרוני יצא מהשותפות ברשת המסעדות "הירו". עם זאת, הוא נשאר יועץ קולינרי של הרשת.

אז לא משתלם להחזיק מסעדה בישראל?

אהרוני: "אמנם מצב המסעדנות בארץ מאוד מאוד קשה, אבל עזבתי את 'הירו' בגלל הפרויקטים שלפניי - מסעדה חדשה על הפרק, ותוכנית טלוויזיה נוספת שבה אני אמור לקחת חלק. זה בהחלט חבל ועצוב שזה המצב, ואני מקווה מאוד שמשהו בכל זאת ישתנה. ענף המסעדנות הוא זה שמשלם הכי הרבה בארץ, וקשה מאוד להרוויח ממנו. אגב, זה שמסעדות נפתחות כאן זאת לא חכמה, אלו שנסגרות זאת הבעיה. אבל עצם זה שאנחנו עדיין אופטימיים ולא מוותרים - מגיע לנו כל הכבוד, ובלי שום קשר צריך למצוא פיתרון למצב העגום הזה".

אהרוני: "ענף המסעדנות הוא הענף שמשלם הכי הרבה בארץ" (צילום: צוות "המסע המופלא של אהרוני וגידי")

אז משתלם או לא משתלם לפתוח כאן מסעדה?

אהרוני: "היום, בשביל לפתוח מסעדה, צריך לוודא שהחישוב שלה הוא כדאי - מסעדה עם הרבה מלצרים ומפות זה לא כדאי, משום שזה מאלץ אותנו לפנות לדברים שהתשלום עליהם גדול יותר ומצמצם את האפשרויות".

הפתרון הוא לפתוח דוכן של אוכל רחוב?

אהרוני: "תראי זה בסדר שהרבה שפים פנו לאוכל הרחוב, אבל כשזה הדבר היחיד שיש כאן - זה מתחיל להיות חבל. צריך שיהיה הכול מהכול. וזה די מדהים כי בכל העולם הטווח הולך ומתרחב, ורק אצלנו הוא מצטמצם, בין השאר בגלל הגזירות הכלכליות".

אם מישהו מעוניין לפתוח מקום חדש בישראל, על איזה טרנד קולינרי או מאכל מסוים שנתקלת בו במהלך הסיורים שלכם היית ממליץ לו?

אהרוני: "המאכלים האסייתים חודרים לאחרונה לארץ, כי הם מתכתבים איתנו בכל מקרה, ובכלל אפשר לראות שהתפיסות האסייתיות נכנסו לעולם כולו. למשל, כל הטכניקה של בישול על אדים - שהיא בעיקרה מקובלת במטבחים האסייתיים, ואצל הסינים בפרט - זו טכניקה מאוד בריאה ששומרת על הערכים התזונתיים של המזון. דג מאודה, למשל, זו הטכניקה המושלמת לבישול של אוכל".

אהרוני: "היום בשביל לפתוח מסעדה, צריך לוודא שהחישוב שלה הוא כדאי - מסעדה עם הרבה מלצרים ומפות זה לא כדאי"(צילום: צביקה טישלר)

"בטורקיה ביקשו שלא נגיד שאנחנו ישראלים"

צופים שעוקבים אחרי הסדרה, ודאי יודעים כי השניים משוחחים ביניהם בעברית גם במהלך הצילומים עצמם. עובדה זו היא אינה עניין של מה בכך, ודאי לא בתקופות בהן המציאות הביטחונית בארץ מתוחה במיוחד.

נתקלתם פעם בתגובות בעייתיות בשל העובדה שאתם ישראלים?

גוב: "פעם אחת, בטורקיה. אני מניח שהיום התגובות יכולות היו להיות קשות יותר".

אהרוני:"היינו במזרח טורקיה (חמישה קילומטרים מהגבול האיראני) שבועיים אחרי פרשת ה'מרמרה', כשהאווירה הייתה מאוד חמה ועוינת, והיו שם מקומות בהם המלווים המקומיים אמרו לנו שלא נגיד שאנחנו ישראלים. היינו שם על איזה מבצר בארמון, ועל ההר מולנו נעמדו פתאום חיילים עם מכונות ירייה ואמרו לנו לעוף משם, ברור שבאותו הרגע גם עפנו. היו גם מקומות, כמו מצרים למשל, שלא אפשרו לנו להיכנס אליהם. לתוניס כמעט נתנו, אבל בסוף לא".

אגב, לא מלחיץ אתכם לדבר ביניכם עברית באמצע הצילומים?

אהרוני: "גידי נלחץ".

גוב: "כן, אותי זה מלחיץ לפעמים. לא נעים לי, אני לא רוצה שיחשבו שאנחנו מדברים עליהם. אבל אם כבר משהו מלחיץ - זו דווקא האנגלית, במיוחד בארצות הברית, שם היה הכי קשה; בכל שאר המקומות לא מבינים טוב אנגלית, אבל בארצות הברית זו שפת האם שלהם, ופתאום אתה מרגיש עילג עם האנגלית שלך".

אהרוני בתפקיד הידען, וגידי בתפקיד הסקרן(צילום: גיל אטלן)

ולמרות הכל - העונה באמריקה נחשבת לאחת העונות הטובות בסדרה, אז כנראה שלצופים הישראליים האנגלית שלכם ממש לא הפריעה. חשבתם שהסדרה תזכה לכזו הצלחה?

אהרוני: "אני ידעתי שכן. התכנית הזאת הוכיחה שיש מקום לדברים כאלה בטלוויזיה, בגלל שהיא שונה ומציעה גישה אחרת לאוכל, לתיירות ולתרבות בכלל. הטלוויזיה, לעומת מה שרבים חושבים, פתוחה למגוון של תכנים ולא רק לדברים אחידים. בעצם כמו בכל דבר, זה לא שונה מאוד מאוכל ומאופנה".

גוב: "אני לא חשבתי שהיא תצליח".

למה?

גוב: " לא, סתם. תראי לא היה לי מושג, אהרוני אמר לי לבוא - אז באתי. אני לא חובב טיולי חוץ, רק איתו. הייתי ברוסיה פעם ליום אחד, וממה שראיתי ביום הזה נראה לי שיש שם דברים מאוד מעניינים, הלוואי ויכולנו להגיע לשם. ובכלל, הכיף הגדול של הטיולים שלנו - שאולי זו גם אחת מהסיבות שהצופים אוהבים את התוכנית - זה שאנחנו לא נוסעים למסעדה המרכזית בעיר המרכזית, אנחנו נוסעים לפונדקים הזויים שהדרך אליהם היא פחד מוות, וזה מעניין".

אהרוני: "גידי, מכל הארצות שהיינו – לאן היית הכי רוצה לחזור? אבל תחשוב טוב".

גוב: "לא הייתי סובל אם היית אומר שיש לנו השלמות ביפן. אתה זוכר איך הם הגישו לנו את האידרה של הטונה, שנחשבת למאכל נדיר? אגב, את השווארמה הכי טובה בחיים שלי אכלתי ביפן. גם השווארמה של הטורקים היא בסטנדרט גבוה מאוד, אבל היפנים הם באמת מדהימים מכל הבחינות".

מה הדהים אותך בהם?

גוב: "האוכל, הדיוק, זה שאסור לאחר לשום מקום ובכלל - התרבות כולה. הייתה לנו שם מדריכה יפנית מדהימה, ואחרי שבועיים שהיא הדריכה אותנו יום-יום, ניגשנו אליה ונתנו לה חיבוק. המסכנה לא ידעה מה לעשות עם עצמה באותו הרגע. הם פשוט לא יודעים איך להתמודד עם המגע הזה, זה לא בתרבות שלהם בכלל.

"גם כשצילמנו בנהר בתאילנד, בסיום הצילומים ניגשנו לבעל המקום במטרה להודות לו וללחוץ לו את היד, והוא בכלל לא היה בעניין. אני באמת חושב שטכנית הוא לא יודע מה לעשות במצב כזה, ויש סיכוי שהוא בכלל לא יודע איך ללחוץ יד".

גוב: "אין בינינו משחקי אגו" (צילום: צוות "המסע המופלא של אהרוני וגידי")(צילום: יח"צ)

בעוד מספר חודשים יתחילו צילומי העונה השמינית של התוכנית, לגביה סירבו השניים למסור פרטים.

אפילו לא רמז קל?

אהרוני: "לא, חכו ותראו. אני מבטיח שיש למה לצפות".

אז לסיכום, אהרוני איפה יותר כיף – ב"מאסטר שף" או ב"מסע המופלא?"

אהרוני: "כל כך קשה להגיד כי החוויה ב'מאסטר שף' שונה לגמרי מהחוויה בתוכנית של גידי ושלי; המפגשים עם האנשים והתרבויות בעולם מרתקים מאוד, אבל גם לראות את ההתפתחות של האנשים ב'מאסטר שף' זה מעניין מאוד, אבל זה מעניין מסוג אחר. זאת חוויה אחרת. אני אוהב מגוון, וחוץ מזה - תפוחים ואגסים אי אפשר לחבר".