שתף קטע נבחר
אתם שיתפתם
    זירת הקניות
    לדרום אין לובי כמו לשמאלנים ולמתנחלים
    מה זה משנה למי הצביעו אלה שיומיים לא יצאו מהממ"ד? הרי אין להם מי שיהפוך שולחנות ויעשה מהומה בתקשורת. אז הם חוטפים וחוטפים


    אנשים משתטחים ברחוב אשקלון (צילום: רויטרס)
    אזעקה באשקלון(צילום: רויטרס)

    עברו פחות מארבעה שבועות מאז שתושבי הדרום - אשקלון, אשדוד, שדרות ויישובים אחרים - הצביעו במובהק למי שניצח את הבחירות ומרכיב בימים אלה את ממשלתו החמישית, בנימין נתניהו. 43% הצביעו ליכוד באשקלון ובשדרות, 34% באשדוד. לכאורה, הם בחרו "נכון", בסוס המנצח. אלא שמשבת בבוקר הם חזרו לשגרת טילים ואזעקות, והסמיכות בין הבחירות לבין סבב ההסלמה הנוכחי מדגישה נקודה קריטית: כדי להיות כוח פוליטי שלוקחים בחשבון, לא מספיק רק להצביע בבחירות.

     

     

    בדרך כלל ההבנה הזאת נוחתת אחרי משברים. אם ניקח את הציונות הדתית לדוגמה, השבר הגדול של ההתנתקות הוביל אותה להשתתפות גדולה יותר לא רק במשחק הפרלמנטרי - אלא גם בסביבה שעוטפת את המגרש הזה, התקשורת ובארגונים האזרחיים. לא מספיק שיהיו אנשים שמייצגים אותך בכנסת אם זה לא מלווה בעיתונאים שיגבו אותם בתקשורת ובאנשים שיוציאו אוטובוסים להפגנה בכיכר במקרה הצורך. וגם אם הפריפריה מיוצגת בכנסת יותר טוב מבעבר - זו רק ההתחלה של צבירת כוח פוליטי. בטח לא נקודת הסוף.

     

    שדרות חוטפת טילים מ-2001. אשקלון ואשדוד חוטפות כבר יותר מעשור. ילדים שגדלו בין ריצה באזעקה לעשן של כיפת ברזל, הורים שנסחבים עם פעוטות על הידיים באמצע הלילה ומזרנים שפרושים תדיר במקלט. זו מציאות של מלחמה. ילדות בצל טראומה. ובשלוש הערים הללו בלבד יש כחצי מיליון תושבים. איך זה שלא צמח משם אפילו ארגון משמעותי אחד ששם לעצמו כיעד לסיים את המצב הבלתי נסבל הזה?

     

    זו לא חייבת להיות תנועה שוחרת שלום או מחרחרת מלחמה. בהפגנות לא חייבים להניף שלטים של "ביבי תתפטר", אלא פשוט לדרוש פתרון. איזה פתרון? זו תשובה שהממשלה צריכה לתת, לא האזרחים. אבל השאלה חייבת להישאל שוב ושוב ומעל לכל במה אפשרית.

    משה זיאת ()
    משה זיאת

    מאוד בולט בימים האלה כמה מעט אנשים מופיעים על המסך שלנו שחיים את הטראומה הזו. אם מישהו ינסה להרים יד על שכונה בהתנחלות, מיד יניפו לובשי הכיפות הסרוגות בתקשורת דגל אדום וישמיעו את קולם. אם מישהו יעז לדבר סרה על השמאל, מיד תישמע הסתייגות עמוקה ובוז באולפני החדשות. והנה, כל כך הרבה תושבים חיים תחת איום הטילים במשך כל כך הרבה זמן, ומה שאנחנו שומעים זה עוד כתב צבאי שמסביר בקול עבה שזה סבב חסר תוחלת.

     

    בודדים האנשים שקמים בבוקר לעבוד בתפקיד בכיר בעיתונות לאחר שלא ישנו כל הלילה בגלל האזעקות. אתם זוכרים את התגובה של נפתלי בנט ואשתו אחרי שהתעוררו מאזעקה באמצע הלילה בביתם שברעננה? הם היו מבוהלים, נסערים, תוקפנים. כשכל מה שאנחנו שומעים על רקע ההפגזות היא עיתונות חלבית, אפשר להבין מה החשיבות שאנשים שחווים את הטראומה ידבררו אותה.

     

    ההתבגרות הפוליטית הזאת מתרחשת בימים אלה בפריפריה, אבל באופן איטי מאוד. כרגע הציבור בפריפריה לא באמת נספר. אף אחד לא מזדעזע כשהדרום חוטף טילים. הדרום הופגז גם בתקופת הבחירות ובכל זאת הן נסובו על המצב הביטחוני מול עזה. אבל מהמשבר הזה חייבת לצאת בשורה.

     

    ההבנה שהבעיות של הפריפריה לעיתים שונות מאלה של שאר אזרחי המדינה צריכה לחלחל בהקדם. הדרך היחידה למנוע עוד סבב היא לדפוק על השולחן ולדרוש את זה. הפתק בקלפי לא שווה כלום אם הוא לא יקבל גיבוי קולני. בכנסת, בכיכר ובאולפני החדשות. במדינה מגזרית כמו שלנו - זו הדרך היחידה לגרום למקבלי ההחלטות לזכור שאתה קיים.

     

    • משה זיאת הוא מייסד תנועת תור הזהב

     

    מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים