שתף קטע נבחר
אתם שיתפתם
    זירת הקניות
    למה אנחה את טקס הזיכרון הישראלי-פלסטיני
    בערב יום הזיכרון אעמוד על הבמה עם שותפות ושותפים לדרך משני צדי הסכסוך רווי הדמים, הכאב והצער הזה. ואמשיך להשמיע את דעתי

     

    טקס יום הזיכרון הישראלי פלסטיני לחללי מערכות ישראל (צילום: טל שחר)
    הטקס בפארק הירקון בשנה שעברה(צילום: טל שחר)

    מחר (יום ג'), ערב יום הזיכרון, אנחה לצד סמירה סרייה את טקס הזיכרון המשותף הישראלי-פלסטיני, המתקיים זו השנה ה-14 בשיתוף פעולה עם תנועת "לוחמים לשלום" ופורום המשפחות השכולות. בטקס הראשון בתיאטרון תמונע ב-2006 היו כ-200 משתתפים. בשנה שעברה בפארק הירקון השתתפו כ-7,000 איש ואישה.

     

     

    גם השנה ראש הממשלה ושר הביטחון דחה את הבקשות לאישורי כניסה לפלסטינים שביקשו לקחת חלק בטקס. בשנים עברו הסוגייה עלתה לבג"ץ, שהפך את ההחלטה ואישר את הכניסה. גם השנה עתרו המארגנים לבג"ץ.

     

    הטקס מכיר בקורבנות הסכסוך משני הצדדים אך אינו מפאר מחבלים, אינו מצדיק טרור ולמעשה עושה את ההפך הגמור - מתנגד נחרצות לאלימות ומבקש לשים לה סוף דרך פתרון אמת לסכסוך. האנשים שלוקחים חלק בטקס המשותף אינם חבורה נאיבית - האובדן שחוו גזל מהם את הזכות לאשליות. הם יודעים שזה לא יהיה שלום נלהב, כי אם יש שלום זה אומר שהייתה פשרה, ופשרה היא עסק קשה גם כשמדובר באוהבים, אז על אחת כמה וכמה כשמדובר באויבים.

     

    אז ייתכן שיש כאלה שהתנגדותם נובעת מתפיסה לא נכונה של הטקס וכוונותיו. אבל נתקלתי בהתנגדות אדירה גם בקרב אנשים שיודעים בדיוק מה טיבו של האירוע שוחר השלום הזה. ידיד שלי, קולגה, המליץ בחום שלא אפרסם טור בנושא. הטקס הזה, אמר, הוא "בועה נישתית". כששאלתי האם דויד גרוסמן - אב שכול, שבשנה שעברה נאם בטקס המשותף ויום למחרת קיבל את פרס ישראל - הוא "נישתי", הוא לא השיב.

     

    חבר אחר, יועץ פוליטי, אמר לי "אל תנחי, זה יסמן אותך". יסמן אותי בתור מה? תהיתי. נניח שאסומן כשמאלנית, כמי שמבינה שאחרי מלחמה מגיע שלום, ולו בגלל שהרעיון שכוח הוא אלטרנטיבה הופרך שוב ושוב לאורך ההיסטוריה - אז מה? "אל תיתממי", אמר לי. אבל אני לא מיתממת. אני מבקשת להבין: מה כל כך מפחיד?

     

    מה כל כך מפחיד את הממשלה, שבכל שנה מערימה קשיים ושולחת את המארגנים לבג"ץ, שבשנה שעברה לא רק הפך את ההחלטה אלא מתח ביקורת: "משיקול הדעת שהפעיל שר הביטחון נפקד לחלוטין מקומם של השיקולים הנוגעים לרגשותיהן של המשפחות השכולות המבקשות לקיים את הטקס", קבע ההרכב בראשות הנשיאה אסתר חיות.

     

    מה כל כך מפחיד גם את חבריי, לא רק את המתנגדים (כן, יש לי גם חברים כאלה)? נניח שהטקס מייצג מיעוט, למה כל כך מפחיד לתת למיעוט להשמיע את קולו? הזכות הזו עומדת מתוקף החוק, מתוקף עקרונות הדמוקרטיה וחופש הביטוי.

     

    אני לא מפחדת מהתנגדות. אין לי בעיה לחטוף אש - מאסיבית - כשאני מביעה את דעתי. קיבלתי ביקורת עניינית, ספגתי נאצות, קללות, שנאה. אני לא מסכימה עם מי שתקף אותי, גם לא תמיד עם האופן שבו מי שתוקפים אותי בוחרים להתבטא. אבל אני מוכנה להילחם כדי שלכל אחד ממתנגדיי תהיה הזכות המלאה להביע את דעתם - גם באופן חריף, תקיף, לא נחמד. שיסומנו – כימנים - כמי שמאמינים שאין פרטנר ולעולם נחיה על חרבנו. כי זו זכותם.

     

    ובדיוק מאותה סיבה אני אעמוד על הבמה בערב יום הזיכרון, בטקס עם שותפות ושותפים לדרך משני צדי הסכסוך רווי הדמים, הכאב והצער הזה. ואמשיך להשמיע את דעתי, בכל במה.

     

    כי זה מה שאני מאמינה: רק סיום הסכסוך יביא אותנו לעתיד שבו נוכל לחיות ולא רק לשרוד. וגם אם זה ייקח מאה שנה, חובתנו לנסות - יום-יום ודקה-דקה. כדי לא לעמוד מעל קברי ילדינו בימי הזיכרון הבאים.

     

    סומנתי? מצוין. ולתפארת מדינת ישראל, אהובתי הנצחית.

     

    • מיקה אלמוג היא עיתונאית, סופרת ושחקנית

     

    מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים