אחרי מותו: לא חשבתי שאי פעם אתאהב שוב

הרגשתי שאם אני כן אתאהב, ואם הוא כן יאהב אותי ככה חזק, אני לא אצליח לשאת את הכאב והסבל אם גם הוא ימות לי פתאום.

הלב שלי, שהפיץ אור בוהק, התעמעם. הוא כוסה בשכבות שקופות של צלופן ונחבש ביריעות של פצפצים, כדי שלא יישבר שוב פעם. כשמישהו חדר למרחב האווירי שלי נכנסתי ללחץ ואמרתי שאני צריכה את החופש שלי.

מה שבאמת הייתי צריכה זה לא להתקרב יותר מדי. לא לאהוב צמוד מדי. לא להיקשר מדי. כי אם גם הוא ימות לי פתאום, אנה אוליך את נפשי?

קיראו עוד:

רציתי רק אותו והוא לא היה שם יותר. עם ערן אלכאווי ז"ל

"רציתי רק אותו"

בגיל 16 התחלתי לצאת עם החבר הראשון שלי, שהיה אמור להיות האחרון. בגיל 22 דיברנו על חתונה והודעתי לו שזה יקרה רק אחרי שישתחרר מתפקידו כמ"פ צנחנים. "אני אהיה רמטכ"ל", הוא ענה.

ליום הולדתי ה-23 קיבלתי זר פרחים ענק ועל כרטיס הברכה חתמה אחותו ביד רועדת: "כמו שערן בטח היה שולח לך". חודש קודם לכן הגעתי לערן עם זר פרחים, אותו הנחתי על קברו הטרי.

רס"ן ערן אלכאווי, החבר שלי ומ"פ צנחנים 202, נהרג מירי של חיזבאללה בדרום לבנון, כשהסתער על חוליית מחבלים.

אחרי מותו הרגשתי שאין לי חיים. כולם הקיפו אותי, אבל הוא היה היחיד שרציתי, והוא לא היה שם. הלבד היה החבר הכי טוב שלי. ישבנו ביחד לשיחות, יצאנו לשופינג, עשינו סידורים וחלמנו בהקיץ. כשהלבד שלי פגש גבר הוא מיד מצא צידוקים משכנעים למה זה לא יעבוד בינינו והוציא מכתבי פיטורים.

השנים חלפו, הלב שלי צמח מחדש, התאהבתי, התחתנתי, התגרשתי, והלבד שלי התעורר. הוא כבר למד מה זה לאהוב ולאבד, יותר מפעם אחת, וקיבל החלטה בלתי מודעת: "אל תתקרבי יותר מדי, כי את יודעת איך זה נגמר, שום דבר לא לנצח, אהבה זה כואב".

לנצח את הפחד

מנגנוני ההדחקה שלי פעלו שעות נוספות (אבל לא הרוויחו כלום, רק הפסידו), וחרדות נטישה ניהלו אותי בלי שהיה לי מושג שהם קיימים בכלל. ההגיון הלא הגיוני שלי התחיל לחשב את אחוזי ההסתברות של כל התרחישים הכי נוראיים שעלולים לקרות לכל אחד מאהובי ליבי שיוצא מהבית.

למעשה, לו הדבר היה תלוי בי, הילדים שלי היו יושבים לראות טלוויזיה עד גיל 90 בלי לצאת מהחדר בכלל.

פחד הוא כמו עשב שוטה שצומח בלי אבחנה לכל הכיוונים, והבנתי שאני חייבת לעקור אותו מהשורש לפני שישתלט עליי ויחנוק אותי. הפסקתי לפחד מהעתיד והתחלתי לחיות את ההווה. מילים כמו "אם" ו"אז" יצאו מהלקסיקון שלי, כי הן המילים הכי תוקעות בעולם.

אם הייתי יודעת שערן ימות בצבא אז הייתי מכריחה אותו להשתחרר, אבל אולי הגורל היה תופס אותו במקום אחר? אם הייתי יודעת שאתגרש אז לא הייתי מתחתנת, אבל איך היו נולדים ילדיי האהובים? ואיך הייתי עוזרת היום לנשים במשברי זוגיות?

אני לא יודעת מה העתיד צופן לי, ואני ממש לא רוצה לדעת. הנבואה ניתנה לשוטים, ואני אולי לא חכמה גדולה (בכל זאת, בלונדינית), אבל אני יודעת דבר אחד:

התאהבתי שוב, הוא אוהב אותי ככה חזק, ולפעמים אני מפחדת שהוא ימות לי. רוב הזמן אני פשוט שמחה שהוא חי.

והרוב קובע.

לזכר רס"ן ערן אלכאווי, מ"פ צנחנים 202, שנהרג ב-20 בפברואר 1992 בעת מילוי תפקידו. יהי זכרו ברוך.

גאיה קורן

מייסדת שיטת אני מלכה להערכה עצמית, במאית הסרט "רציתי להגיד לך"ועתונאית בידיעות אחרונות.