שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    "כבר לא יקראו לי אחותי הקטנה"
    החוויות המשותפות, הקשר המיוחד, השיחה האחרונה והרגע שבו קיבלו את הבשורה הנוראית ששינתה את חייהם. אחים שכולים משתפים

    "איבדתי את אחי נדב לפני 13 שנים, במלחמת לבנון במארון א-ראס ב-20 ביולי 2006", משתפת נטע באלוה, כיום בת 31, מתל אביב. "היינו שונים באופי ובכל זאת חברים טובים. הוא תמיד שמר עליי וזה היה קשר של גאווה והערצה. יש לנו עוד שני אחים קטנים, כיום בני 27 ו-20. הקטן חייל באגוז, כמוהו.

     

    "בצבא שרתנו יחד חודש וחצי בג'נין. זו הייתה מתנת פרידה, תחילת השירות שלי וסוף השירות שלו. הוא רצה אותי לצידו. נדב היה איש של מעשים, לב ענק ובצבא קראו לו 'הנשמה', 'נדב לב זהב'".

     

    נטע מספרת על הפעם האחרונה שראתה את נדב, כשהיחידה שלו הוקפצה לצפון: "הוא אמר לי לבוא להגיד שלום. לא דמיינתי שיקרה משהו, אפילו לא התחבקנו וזו קצת חרטה משום שלא נפרדנו כמו שצריך. נדב והצוות נכנסו לבית ששהו בו מחבלים. נדב צעק 'עצור' בערבית והוא חטף צרור ירי. הם היו חמישה לוחמים שנהרגו יחד באותה התקלות. הייתי בבסיס, קיבלנו ידיעה על לוחמי אגוז שנהרגו. התקשרתי לכל מי שאני מכירה ולא סיפרו. בארבע לפנות בוקר דפקו לי בדלת בבסיס".

     

    נדב ז
    נדב ז"ל ונטע באלוה. "לא נפרדנו כמו שצריך"(צילום: אלבום פרטי)

    לדבריה, ההתמודדות של האחים היא שונה. "אנחנו יודעים לספר לפרטי פרטים על איך נהרג, אבל פחות נותנים מקום מה עובר עלינו בתור אחים".

     

    למה הכוונה?

    "היה לי קשה לעבור אותו בגיל. נדב לא השתחרר מהצבא ואני כן, עשיתי טיול אחרי צבא, עבדתי, למדתי. ההורים יספרו בגאווה כמה היו גאים ואיך נשארו עם החוסר. יש לי עוד אחים אבל זה לא מכסה את הפער. כל הסטטוס המשפחתי משתנה. המשפחה שלי תפקדה בצורה מדהימה, ההורים לא רצו לאבד עוד ילדים. אבל זה קשה, כבר לא יקראו לי אחותי הקטנה, אני זו שמתווה את הדרך לאחים האחרים".

     

    לדבריה, נדב מלווה אותה כל חייה: "אני חושבת עליו כל זמן, מה היה רוצה שאעשה ואני יודעת שהוא לא היה רוצה שאתאבל. כמו שדאג לי בחיים, דאג לי במותו וזה מחזק. מותר לחייך וחשוב לי להנציח אותו".

     

    לפני שלוש שנים הוקמה יוזמה חברתית בשם "האחים שלנו" על ידי אחים ואחיות שכולים, במטרה להכיר מקרוב את הנופלים. יש קבוצת פייסבוק, והשנה התקיימו 500 מפגשים עם אחים. במסגרת הפעילות נטע כתבה פוסט בקבוצה והלכה לסדנה מטעם העמותה. "הרגשתי איך אני מחייה את נדב וגורמת לו להיות בלבבות אחרים", היא מספרת. "אנשים אמרו שהתאהבו בנדב, סיפור האח שלא נשמע. אחרי הערב הבנתי את החשיבות בהעלאת מודעות בפני אחים נוספים והקשר בין האחים לבתים מארחים".

     

    "אין יום שאני לא חושב עליו"

    "גל גדול ממני בשלוש שנים ותשעה חודשים, ויש לנו אח נוסף, ניר, שהיה בן שנה כשגל נהרג", משתף אלעד לב רן. "גל ואני היינו רבים, משחקים בשכונה. כשהתבגרנו בילינו יחד, הלכנו לסרטים, שחקנו יחד כדורסל וליווינו אחד את השני לתחביבים שלנו - הוא הוציא רישיון והסיע אותי, אני ליוויתי אותו לטקסים בצבא. גרנו בחדרים צמודים עם דלת משותפת, היינו חברים מאוד טובים".

     

    גל ז"ל ואלעד לב רן. "היינו חברים מאד טובים" (צילום: אלבום פרטי)
    גל ז"ל ואלעד לב רן. "היינו חברים מאד טובים"(צילום: אלבום פרטי)

    אלעד מספר שאחיו ידע מה הוא רוצה בחיים. "גל רצה להיות עורך דין ובחר ללמוד משפטים בתיכון מרוחק וכמובן שסיים בהצלחה. בתור ילד היה לו תחביב משותף עם אבא שלי, הם אהבו להטיס טיסנים יחד. הצילום תפס חלק רחב בחיים שלו. הוא עבד בחנות צילום, פיתח תמונות והיה מאוד מוכשר ואומנותי. עשה קורס צלילה ואהב לצלול. יום לפני הפעולה האחרונה שבה נהרג הוא צלל באילת. הזעיקו אותו, הוא נכנס ללבנון ונהרג במוצב תלוסה.

     

    "הם החליפו את צד"ל וניסו להשיג תצפית טובה. החיזבאללה ירו טיל שפגע בעמדת התצפית. הוא היה קצין ובהיותו אב של החיילים לא העיר אותם, היה בעמדה לבד, דאג להם, כמו בכל דבר. הוא נראה שלם, לא נהרג במקום. הזעיקו מסוק ובדרך לבית החולים צפת הוא נפטר".

     

    איך הודיעו לך על מותו?

    "מפקד הבסיס קרא לי ושאל איפה אבא שלי עובד. הוא בדיוק החליף תפקיד, ודרכי הצליחו להגיע אליו. עמדתי שם מלא גאווה. אחי קצין במודיעין קרבי ואז הודיעו שהוא נהרג בלבנון. זה היה בראש השנה, ישבנו שבעה והתחילו החיים החדשים וקיבלנו טייטל שלא רציתי להצטרף אליו. עברו כמעט 22 שנה בלעדיו, אחי הגדול נשאר בן 22 ואני כבר נושק ל-40".

     

    זו הדרך להסביר לילדים על יום הזיכרון

     

    מדי יום שישי הוא הולך לבית הקברות וגם בחגים. "התמונה שלו בשומר המסך של הנייד שלי ואפילו שמות בנותיי - גפן, שחף ופלג - קשורות בשמו. אומרים לנו האחים שכולים להיות חזקים עבור ההורים, הסביבה. יש לנו תפקיד. ההורים שלנו מזדקנים ובסופו של דבר מי שנשאר לשאת את דגל ההנצחה זה אנחנו, האחים, ולכן חשוב שיכירו גם בנו. כל החיים נכנסים לפרופורציות - יותר דאגה למשפחה ורצון לחיות ולבלות כי אין לדעת מה יהיה מחר. אחי נהרג לטובת המדינה וזה המקום היחיד להיות בו.

     

    "אין יום שאני לא חושב עליו, מנציח אותו בכל דרך אפשרית. הוא חסר ברגעים השמחים, לא הכיר את אשתי והילדות. חושב מה הוא לא הספיק, ילדים, טיולים בעולם, כמו שחלם".

     

    "כל יום קמים ובוחרים לחיות"

    שחר, אחיה של הילה אביגיל קיסוס, נהרג באסון המסוקים. "הייתי בגימלים בבית, זה היה חורף. ראינו תוכנית בטלוויזיה ואמרו שקרה משהו, אבל אף אחד מאיתנו לא ידע שהוא עלה ללבנון משום שהוא החליף מישהו. יום לפני שעלה, הגיע הביתה לכמה שעות, נסענו יחד לתל אביב לקנות ציוד צלילה לו ולחברים שלו. רק אני ידעתי שהוא אמור להיות בלבנון אבל הייתי בטוחה שהוא כבר שם", היא מספרת.

     

    "בערב, חבר טוב שלו הגיע, קרא לנו מבחוץ ואמר שהוא רוצה להיות איתנו. לקח לנו זמן להבין. גרנו באלפי מנשה, יישוב קהילתי קטן. אבא שלי יצא לטיול עם חבר של שחר וכשחזר היו לו פנים כמו כשאמא שלי כשנפטרה. על עצמי לא זוכרת כלום, אומרים שזעקתי".

     

    שחר ז"ל והילה אביגיל קיסוס (צילום: אלבום משפחתי)
    שחר ז"ל והילה אביגיל קיסוס(צילום: אלבום משפחתי)

    ספרי על שחר

    "הוא היה גדול ממני בשנה וחמישה חודשים בדיוק. בילינו הרבה יחד והיינו חברים טובים. אמא שלי נפטרה בפתאומיות כשהיינו ילדים ושחר לקח את תפקיד הבוגר. הוא היה רגיש ועזר לאבא שלי במה שאפשר. הוא אהב את הים, אהב לצלול, עזר לאבא שלי מאוד. יש לנו אח נוסף, ברק, שקטן ממני בחמש שנים".

     

    איך ממשיכים הלאה?

    "כל יום ביומו. אתה קם בבוקר ובוחר לחיות. קצת אחרי שנהרג, לא יכולתי לאכול אם הוא לא אוכל. מוות זה לא דבר שקל לעכל, חייבים למצוא נחמה. אני זוכרת שחלמתי שאני מתחננת לחיבוק אחרון. אני מחפשת את הקרבה אליו, הייתי נכנסת לחדר שלו כדי להריח את ארון הבגדים.

     

    "אחרי השבעה, נסענו לשאר ישוב. פגשנו מישהי שסיפרה שהנפילה הייתה סמוך לביתה. היא ניסתה להחיות את שחר ולא הצליחה".

     

    לאביגיל יש ילדה בת שלוש ששמעה על הדוד של הכירה. "היא ילדה חכמה, מכירה את שחר מהסיפורים ויודעת שביום הזיכרון מדליקים נר זיכרון. היא מכירה מהתמונות אבל לא באמת מבינה מה המשמעות של מוות, גם לנו זה קשה".

     

    "כאילו ידע מה הולך לקרות"

    יעקב מלמד נהרג גם הוא באסון המסוקים לפני 22 שנים. "אני האח הבכור", משתף אחיו, אלון. "הייתי בן 22 והוא בן 20. קשר חזק, שובבים כמו כל הילדים, בילינו המון יחד. יש לנו אחות שנולדה בדיוק שנה אחרי שהוא נהרג".

     

    יעקב ז"ל ואלון מלמד. "בילינו המון יחד" (צילום: אלבום פרטי)
    יעקב ז"ל ואלון מלמד. "בילינו המון יחד"(צילום: אלבום פרטי)

    אתה זוכר את הפרידה ממנו?

    "לפני האסון חגגנו יום הולדת לבן דוד שלנו. הקפצתי אותו לבית ליד. הוא יצא מהרכב, הסתכל עליי ואמר 'תשמור על אמא', כאילו ידע מה הולך לקרות. הייתי האחרון שראה אותו באותו יום.

     

    ביום שלישי, שלושה ימים אחרי, עבדתי כמאבטח בשניידר. נכנס קצין העיר, חיפש את האחמ"ש שלי, שניהם באו אליי ואמרו שהוא נעדר. נסענו ביחד הביתה. אמא שלי ראתה טלוויזיה. בתמימות אמרתי שהוא רק נעדר ועוד יחזור. צלצלו מקצין העיר בשער והיא מיד הבינה שמשהו לא בסדר, כל השכונה הייתה פה.

     

    "לאבד אח, זה לאבד חלק ממך. גדלנו ביחד וחווינו חוויות משותפות. הוא סיפר על התוכניות לטוס לאוסטרליה עם אופנוע, לנגן על גיטרה ולגלוש בים. הייתה לו להקה ולפני שנהרג כתב שיר - 'מלחמה אחרונה' שהולחן לפני כשנתיים. כל מה שכתב בשיר, קרה, כאילו הייתה לו תחושה. הוא חסר מאוד והזמן לא מרפא".

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: אלבום משפחתי
    שחר ז"ל והילה אביגיל קיסוס
    צילום: אלבום משפחתי
    שלום דוקטור
    מחשבוני בריאות
    פורומים רפואיים
    מומלצים