שתף קטע נבחר
אתם שיתפתם
    זירת הקניות
    2 חברות, 3 אנשים במדים, אסון אחד / סיפור קצר
    היה ברור שהם הגיעו או אליי או אל נוגה. או שזה תום שלי או שזה עמיחי שלה. בשתי דקות של נצח התפללה כל אחת מאיתנו שזה האסון של השנייה

     

    שתי חברות תומכות זו בזו (צילום: Shutterstock)
    (צילום: Shutterstock)

    ברגע שקלטנו אותם בכניסה לחניה השקיות של הסופר נפלו לנו מהידיים. האינסטינקט הראשוני שלי היה לעזור לה, אבל המראה הזה של הרכב הלבן עם האנשים במדים שיבש לי את התגובה. היא אמרה לי "טלי", ואיך שהיא אמרה את השם שלי התחלתי לבכות. היא תפסה לי את היד והסתכלה לי בעיניים. לא דיברנו, אבל העיניים כן. כמו התפרצות מטאור בשנייה, 20 שנות זיכרונות של ביחד התעוררו לחיים והפכו אותנו בן רגע לשתי משוגעות.

     

    לשתינו היה ברור: האנשים האלה לא מגיעים סתם ככה באמצע היום. הם חיפשו אחת מאיתנו.

     

    היד שלה הייתה רטובה והרגשתי איך הלב שלי מקבל בום כזה, של בהלה, דומה להרגשה הזו, כמו פעם כשהיו שמים לנו ג'וקים מפלסטיק בתוך המיטה בלילה, כשהיינו קטנים וצרחנו "אימאל'ה'" וקפצנו מפחד.

     

    לא צרחתי מפחד. גם נוגה לא. פשוט נאלמנו דום. אבל הבום הזה נתן לי מכה חזקה בחזה והרגשתי סכינים ננעצים בתוכי בסיבובים עמוקים וזה כאב. כבר לא יכולתי לעצור את הדמעות ובכוח בלעתי את הרוק, עמוק פנימה כדי לתקוע אותו שלא ייצא החוצה, כי בבקשה אלוהים, בבקשה, זה לא נחוץ. התחננתי שלא ינסה אותי. התחננתי שלא ייקח לי את תום.

     

    אסור, אסור לבכות ולאבד שליטה, זה עוד לא בטוח. הייתי חייבת להכניס את המחשבה הזו לראש.

    שלושה. הם היו שלושה והחלו לצעוד לעברנו כשפתאום צלצול טלפון עצר אותם. אחד מהם ענה ואז הם החלו להסתודד. אנחנו הבטנו בהם והם הביטו בנו וידענו שהם יודעים מי אנחנו.

     

    "מתי דיברת עם עמיחי?", לחשתי. היא סימנה לי ארבע אצבעות. "ותום?", שאלה.

    "אתמול", עניתי והרגשתי איך היד שלי נשמטת ואיך הלב שלה צונח.

    "מה נראה לך קורה שם?", היא לחשה.

     

    מה נראה לי? שתקתי. אלוהים ישמור מה נראה לי. נראה לי שהחיים של כולנו הולכים להשתנות. עוד מעט ניכנס לסטטיסטיקה ונהיה כמו כל המשפחות האלה של לפני ואחרי. השכול.

     

    היום הזה, הרגע הזה, היה ציון דרך. רציתי לצרוח שאני מתפללת שזה לא תום, ושאני מוכנה למות העיקר שזה לא יהיה תום. חשבתי על שני הבנים - עמיחי ותום - שאולי היו מתביישים עכשיו באימהות שלהם שכל אחת מהם מתפללת לא להיות זאת שבימי הזיכרון תקנה זר פרחים ענק ותכתוב בגיר לבן על פס שחור "אוהבת, אימא".

     

    נוגה אהובת נפשי. הסתכלתי עליה ולא יכולתי להרגיש כלום. 20 שנות חברות התפיידו להן בשבריר של שנייה. פתאום זה נראה לי לגיטימי שאני רוצה שהבן שלי לא ימות, גם אם זה על חשבון אימא אחרת. החברה הכי טובה שלי, שהבן שלה היה כמו הבן שלי. כמו.

     

    פעם יכולתי להרביץ לעצמי רק על המחשבה הזו, אבל עכשיו לא עניין אותי כלום. העיקר שתום לא ימות. אסור היה לתום למות. מה פתאום שהוא ימות.

     

    הפנים היפות שלו והקול המתוק הזה שנשמע כמו מלאך והיה מרטיט לי את הלב מאהבה כל יום מחדש, כל יום יותר. אני לא יכולה לדמיין את עצמי חיה בלי הפרצוף שלו, בלי להריח אותו, בלי לדעת אם טוב לו או רע לו, אם שירה הסכימה בסוף לצאת איתו בפעם הבאה שהוא בבית. ומה עם האוניברסיטה? ואיפה הטיול לדרום אמריקה שהוא מתכנן?

    מה פתאום שמישהו ייקח לי אותו? זה הילד שלי. אני יכולה להרוג בשבילו. שמישהו רק ינסה לפגוע בו. שרק יעז. כמו אז שעשו עליו חרם בכיתה ג', והוא חזר הביתה ממרר בבכי והלב שלי יצא אליו וחיבקתי אותו ובכיתי איתו ואמרתי לו שננצח ביחד את הרעים. הוא הביט בי עם העיניים הגדולות שלו והנמשים הקטנים האלה על האף שלא הפסקתי לנשק 20 שנה, ושאל כשעיניו רטובות מדמעות "מתי כולם יחזרו להיות חברים שלי?".

     

    "היום", עניתי ונסעתי כמו משוגעת לבית הספר וצרחתי על המחנכת ועל המנהלת: "תתביישו לכן, זה לא חינוך, אתם לא בית ספר אתם".

     

    ונוגה קציר, שבדיוק עברה לגור מולי, שמעה את הצרחות מהמסדרון, הרשתה לעצמה להיכנס למזכירות וצעדה לעברי עם הידיים הארוכות שלה ששאבו אותי לתוכן והתמוטטתי מבכי. היא הרימה לי את הראש וניגבה את הדמעות ואמרה לי "הלו, להירגע, יהיה בסדר. בואו אליי". היא חיבקה אותי חזק והלכתי אחריה משתנקת מבכי.

     

    באותו אחר הצהריים היא הזמינה את כל ילדי הכיתה לבריכה המתנפחת בחצר, וכולם שיחקו עם כולם בכל המשחקים החברתיים שנוגה ידעה להמציא בשניות, ושעה אחרי זה תום חזר לחייך. בלילה כשהרדמתי אותו עם סיפור הוא אמר לי: "אימא, מהיום עמיחי יהיה החבר הכי טוב שלי". וככה היה.

    לא רציתי שעמיחי ימות, אבל אם תום ימות אני אשתגע. "רק לא תום....רק לא תום... רק לא תום...", חזרתי על זה מהתחלה ועד הסוף, על כל המשפט, בלי הפסקה אחת, ברצף. לא נשמתי. התפללתי לאלוהים והבטחתי לו שאני אעשה הכל בשבילו, רק בבקשה... רק לא תום... רק לא תום... רק לא תום...

     

    שלושתם נעמדו ממש מולנו. לכולם פרצוף קודר.

     

    התייצבנו זו לצד זו, כתף נשקה לכתף. לא החזקנו ידיים. קראנו אחת את השנייה. נוגה התפללה, אני התפללתי. ביקשנו אותו דבר מאלוהים. הבטנו זו בזו וידענו שהם מחפשים או אותי, או אותה.

     

    מישהו מהם כחכח בגרונו ואמר "שלום" רפה כזה. הייתה שתיקה קלה והרגשתי שעוד רגע אני מתעלפת. התחלתי למלמל "רק לא תום, רק לא תום", עד שמישהו מהם זרק לאוויר, "מי זאת נוגה קציר?". אחרי שנייה של דממה היא השתטחה על הרצפה וצרחה: "עמיחיייייייייייי".

     

    מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים