שתף קטע נבחר
אתם שיתפתם
    זירת הקניות
    העלייה הראשונה שלא מלמדים בבתי הספר
    עשורים לפני חלוצי 1904-1881 כבר הגיעו יהודים מצפון אפריקה ואסיה, קנו קרקעות, ביססו מושבות ובנו שכונות. אבל הם לא ממש התאימו לנרטיב
    בשיעורי היסטוריה העוסקים בציונות בבתי הספר מלמדים שהעלייה הראשונה היא הגל שנמשך מ-1881 עד 1904, וכלל יהודים מאירופה, אסיה ואפריקה. המשמעות היא שגם כיום, סיפורי עלייה והתיישבות דרמטיים שהתרחשו עשרות שנים קודם לכן במאה ה-19 לא נלמדים ולא מהווים חלק מהנרטיב המוכר. בין 5,000 ל-6,000 יהודים עלו לארץ ישראל, חיו ועבדו בה, הקימו משפחות וקהילות, קרקעות נקנו, יישובים הוקמו ושכונות נבנו - בירושלים, ביפו, בראשון לציון, בטבריה ובראש פינה - ובלט שם חלקם של עולים ממרוקו, תימן, אלג'יר, עיראק, כורדיסטן, בוכרה ופרס. אלה הן העליות הבלתי נספרות ובלתי מסופרות, שהגיע הזמן לספר את סיפורן.

     

     

    כבר ב-1856, כ-25 שנים לפני מה שנהוג לקרוא לו העלייה הראשונה, עלה חכם אליהו סלימאן מני מבגדאד לישראל. בגיל 38 הוא יצא בשיירת גמלים דרך דמשק, עם אשתו ושלושת בניו, במסע שנמשך שלושה חודשים. לאחר תקופה בירושלים הוא עבר לחברון ומצא שם יישוב יהודי קטן ועני. הוא החליט לפתח אותו, הקים מערך של שד"רים (שליחי דרבנן) שיצאו לקהילות יהודיות בכל העולם, כולל בהודו, אנגליה ועיראק, וגייסו כספים.

     

    חכם מני עודד רכישת קרקעות בחברון וסביבתה והפיץ אגרות שקראו ליהודים לעלות ולהתיישב בעיר. בתקופתו התרחבה הקהילה היהודית בחברון באופן דרמטי: מ-250 איש שחיו בדוחק עלה מספרם לכ- 1,400 איש, שהיוו כעשירית מאוכלוסיית העיר.

    רוב תלמידי ישראל לומדים לבגרות בהיסטוריה על ראש פינה, גיא אוני, שנבנתה על הריסות הכפר הערבי ג'עוני. על פי ספרי ההיסטוריה הנלמדים במערכת החינוך, ואפילו בוויקיפדיה, ראש פינה היא מהמושבות היהודיות הראשונות שהוקמו בתקופת העלייה הראשונה, ומועד הקמתה הרשמי מיוחס ל-1882. ואולם חפירה קלה בהיסטוריה הבלתי כתובה מעלה שבין מקימיה היו גם יהודים שהגיעו מאלג'יר והשתקעו באזור כבר בתחילת המאה ה-19. אחד מהם היה חכם שמואל עבו, שעלה לארץ ישראל ב-1817 ורכש 7,000 דונם בגליל מידי ערביי המקום, שעליהם עתידים היו להיבנות יישובים חדשים, ובראשם מה שלימים הפך לראש פינה.

    ראש פינה (צילום: זולטן קלוגר, לע
    ראש פינה(צילום: זולטן קלוגר, לע"מ)

    דוגמא דרמטית נוספת ששינתה את פני הארץ אפשר למצוא בסיפור העלייה ממרוקו: ב-1845, שלושה עשורים וחצי לפני "העלייה הראשונה", התגבש גל משמעותי של יהודים ממרוקו שמגיעים לארץ ישראל כדי לממש את חיבתם לציון.

     

    לא מדובר בפרופיל המוכר לנו של חלוצים מימי העלייה השנייה: אין כאן צעירים חילונים שעזבו את המשפחות מאחור כדי לברוא כאן את היהודי החדש העובד את האדמה ומקים התיישבות חקלאית. יש כאן עלייה המורכבת בעיקרה ממשפחות, נשים, זקנים וטף, שפניהם נשואות לערי הקודש מתוך רגש ציוני ודתי.

     

    בחלק מהמקרים היו אלה דווקא דמויות רבניות בולטות שהיוו את הכוח המניע של העלייה. חלק מהמשפחות היו עשירות ואמידות, והשקיעו משאבים רבים ברכישת אדמות ובחיזוק כלכלת היישוב העירוני המתגבש. עולים אלה עתידים היו לשנות באופן מכריע את פני הקהילות היהודיות בירושלים, יפו וטבריה. הם השתקעו בערים אלה, רכשו בתים וקרקעות וגייסו כספים מקהילות יהודיות בחו"ל.

     

    אחת הדמויות הבולטות בעלייה זו היה חכם דוד בן שמעון, הידוע גם בכינויו "הצוף דב"ש": הוא קנה בתים ואדמות בעיר העתיקה בירושלים, הקים בית כנסת ותלמוד תורה ואף יזם את הקמת שכונת נחלת ישראל (הידועה גם כשכונת המערביים או ממילא), אחת הראשונות שנבנו מחוץ לחומות. אז איך זה ששמענו בעיקר על "משכנות שאננים" ופחות על "נחלת ישראל"?

    מעטים יודעים שמגדל השעון, שהפך לסמל של יפו העתיקה ומקדם את פניהם של כל באי העיר, נבנה ביוזמתו ובמימונו של יוסף מויאל, סוחר יהודי עשיר שעלה ממרוקו כבר ב-1860. הוא גם היה ממקימי השכונות התל אביביות נווה צדק, נווה שלום, כרם התימנים ומחנה יוסף (הקרויה על שמו).

    כיכר השעון ומגדל השעון, שנה לא ידועה (בין 1898-1920) (צילום: אוסף אריק מאטסון)
    מגדל השעון, יפו(צילום: אוסף אריק מאטסון)

    הוא לא היה היחיד כמובן. משפחות עולים אחרות ממרוקו ומאלג'יר השתקעו בתקופה זו ביפו, הצטרפו ליישוב היהודי המדולדל במקום והיוו גורם מכריע בתנופת הפיתוח של העיר. ב-1863 הוקם ועד העיר יפו, שמקים בעור סניף של "כל ישראל חברים" (כי"ח) ובונה את בית ספר לבנים של הארגון ביפו, שעתיד לשמש את ילדיה של הקהילה היהודית הגדלה והולכת.

     

    בראש "ועד העיר יפו" עמד חיים אמזאלג, איש עסקים אמיד שעלה מגיברלטר ב-1836, הקים את שכונת נווה צדק, והיה שותף לרכישת אדמות בפתח תקוה, ראשון לציון ותל אביב. התיישבות העולים ממרוקו ביפו הביאה להתפתחות הקהילה היהודית ולשגשוג חיי המסחר בתל אביב וביפו, כ-20 שנה לפני העלייה הראשונה.

     

    אלה הן רק מעט דוגמאות שפותחות צוהר לסיפוריהן של קהילות יהודיות שעלו ממניעים ציוניים, ושצמחו והתבססו בארץ ישראל כבר בתחילת ובאמצע המאה ה-19. מדוע הסיפורים הללו לא נכנסו לתוך ההיסטוריוגרפיה הרשמית שלנו? ומדוע הספירה המוכרת מתחילה רק מ"העלייה הראשונה" ולא קודם לכן?

     

    הסיבות כמובן מגוונות, ונוגעות לפרופיל של העולים, לאופי העלייה ולאופי ההתיישבות שהקימו. ברקע הדברים עומדת כמובן השאלה מי כתב את ההיסטוריה, מי התאים לאתוס החלוצי שמדינת ישראל בראשית ימיה היטיבה לטפח, ומי התאים לו פחות. כדי לסמן דרך להמשך החיים יחד, יש להציג היסטוריה מגוונת שמייצגת את הסיפור השלם ואת כל חלקי העם. דווקא ביום העצמאות כדאי לכלול את החתיכות החסרות בתמונה הרחבה של סיפור הקמת המדינה.

     

    • חיה נאמן היא רכזת פרויקט העליות הבלתי מסופרות ב"כל ישראל חברים". המידע במאמר הוא פרי מחקר ועבודה על ספר העוסק בעליות הבלתי מסופרות ועתיד לראות אור בשנה הקרובה

     

    מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים