נשואות, תפסיקו לקנא בגרושות. זה לא באמת כיף

הילה דניאל. הדשא של האחת לא בהכרח ירוק יותר(צילום: סלפי)

ישבנו שלוש נשים על שפת הבריכה. "אז את גרושה, נכון? איך זה עובד? מתי הוא אוסף את הילדה?", הן שאלו בסקרנות. עניתי להן על השאלות, אחת אחרי השניה. "אז פעם בשבועיים יש לך שבת חופשית, אה?". שיתפתי אותן שזה לא כזה מדהים כמו שהן חושבות, ובעצם ממש הפוך מזה. סיפרתי שהשנה אומנם זו היתה הפעם הראשונה שבחול המועד פסח לא הייתי שבורה ושבירה בימים שהייתי לבד בלי הילדה, ובכל זאת, שעה שכולם חיפשו דרכים נוספות להעסיק את הילדים שלהם, מצאתי את עצמי קמה מהמיטה רק באחת עשרה, בהרגשה מוזרה שזה לא טבעי. אני הרי אמא.

המדריך לגרושה הטרייה. ממני, הגרושה הוותיקה

"אוי אוי אוי! קמה מהמיטה באחת עשרה! עכשיו אני קונה את זה!", אמרה אחת. "שימי נטפליקס", הוסיפה אחרת וצחקה. "שווה לשקול גירושים רק בשביל זה", הן סיכמו ברצינות תהומית. למחרת, בזמן שחיכיתי שעה ארוכה שהטלפון שלי יצא מתיקון, שוחחתי עם נציגת המכירות בחנות. "איך זה להיות אמא גרושה?", היא שאלה אותי, תוך כדי שהיא בוחנת לי את תעודת הזהות. "מאתגר", השבתי, כשאני חושבת על כל הדברים שאני עושה לגמרי לבד. "אבל יש בזה גם הרבה חופש ועצמאות. אני לא צריכה להתחשב באף אחד, חוץ מהבוסית הקשוחה שלי", הוספתי, מנסה לנחם את עצמי.

"בעלי חושב שצריך לחיות כמו זוג גרוש, גם אם לא עוברים ברבנות", היא שיתפה אותי. "גם היום, כל פעם מישהו מאיתנו יוצא והשני נמצא עם הילדים". היא הזכירה לי ידיד מבוגר שלי שאמר שהוא מעדיף להביא ילד עם מישהי אבל לגדל אותו בנפרד. תהיתי בקול רם האם לשם אנחנו מתקדמים. האם יכול להיות שמדובר כאן במודל חדש של משפחה מודרנית שאנחנו מתחילים לאמץ? אולי לא רחוק היום שאנשים יחליטו להביא ילדים לעולם ולגדל אותם כמו זוגות גרושים, ואולי גירושים זו לא איזו מגיפה אלא דווקא הדרך השפויה לחיות היום?

אני לא אגזים אם אומר שלכל נשואה יש געגוע מסוים לרווקות. הטוטאליות לילדים, הדאגה והאחריות הכבדה הן הצד הפחות נעים של ההורות. את משתוקקת ולו לרגע קט, להרגיש קלילה במאה טון לפחות מייסורי המצפון והחרדות, וכשאת מתעוררת בלילות ומתקשה לזכור מאיזה צד להניק את התינוק, את מתגעגעת לשינה רצופה כמו פעם, לפני שהשתנו חייך מן הקצה אל הקצה. כשאת גרושה, את מעין יצור כלאיים כזה: רווקה ואמא בו-זמנית, חיה בשני עולמות מנוגדים בבת אחת. אם מסתכלים על חצי הכוס המלאה, אני באמת רוקדת על שתי חתונות. בכל שבת שנייה אני משלימה שעות שינה, מטעינה מצברים ושותה את הקפה שלי כשהוא עדיין רותח.

החיים שלי נעים במעברים חדים, ממצב שבו כל האחריות עליי למצב שאין לי אחריות בכלל. כשאני עם הילדה, אני זו שעושה הכל: מרגע הקימה בבוקר ועד רגע ההשכבה לישון (ולקינוח, גם בכל הרגעים שבהם היא מתעוררת באמצע הלילה). גם אם אני נופלת מהרגליים, ואפילו כשאני חולה, אין מי שייתן לי יד. לעומת זאת, כשאני בלי הילדה, אני יכולה לעשות שום דבר או לעשות כל מה שאני רוצה. אני יכולה לצאת מהבית בלי לדאוג לבייביסיטר, בלי נקיפות מצפון, ובעצם גם בלי לחזור.

לעולם לא אשכח את הפעם הראשונה שבה יצאתי למסיבה אחרי שהתגרשתי. זה היה יום שישי בערב, והייתי לבושה בשמלת מיני שחורה. לפני כן עברתי אצל ההורים. אחותי ובעלה ישבו שם שפוכים בטרנינג על הספה אחרי ארוחת שישי. "תראה איך היא נראית בערב שבת ואיך אנחנו נראים... בוא נתגרש!", התלוצצה אחותי, עם קורטוב רציני של אמת. אבל זה הכל תעתוע. בפועל, לאימהות הגרושות יש בעיקר חורים שנוצרים בלב שאותם אנחנו מנסות למלא באלכוהול ובמסיבות.

הספיקו לי שנתיים של מסיבות בכל סוף שבוע שני כדי להגיע לרגע שבו בא לי להישאר שפוכה בבית בטרנינג, עטופה בזרועותיו של מישהו שיחבק ויאהב אותי. בסופו של דבר, אין כמו ההרגשה שיש לך בית עם מישהו, ושאתם מגדלים את הילדה שלכם ביחד. אחרת, לילדה נופלת שן ראשונה ולך במקרה הטוב מדווחים על זה בהודעה בוואטסאפ ביום שאחרי.

שעה שהילדים שחו בבריכה, ניסיתי להסביר לאימהות שלא ממהרים לפרק את המשפחה בשביל כמה שעות שינה (אלא אם מדובר בזוגיות כושלת), ושבכל פעם אני סופרת את השעות עד הרגע שבו אחזור להיות אמא במשרה מלאה. כי עם כל הכבוד למנוחה, אף אחת לא רוצה חופש מהגוזלים שלה. החיבוק שלהם הוא המטען הכי חזק שיש.

אז לכל מי שמסתכלת עליי בערגה, הדשא של השכנה לא באמת ירוק יותר. מסיבת יום העצמאות על איזה גג בתל אביב לא משתווה לרגע הזה שאני רואה את השמחה של הילדה שלי כשהיא מתיזה ספריי קצף ומשתוללת מאושרת ושמחה. ללא ספק הייתי מזדכה גם על הנטפליקס ועל שעות השינה, בשביל קצת הרגשה של משפחה רגילה.