"זו זכות להתעסק במוות בגיל צעיר"

גם בחברה ליברלית ופתוחה כמו שלנו קיימים נושאי שיחה שהם טאבו, כאלה שלא מדברים עליהם, לפחות לא ברצינות. הם בדרך כלל עולים כבדיחה שחורה, הערה צינית או אמירה פרובוקטיבית שמרעידה את החדר. מוות הוא אחד מהם, נושא אפל שמנגנוני ההדחקה והפחד שלנו לא מאפשרים להתקרב אליו, שמא השיח סביבו יזמן אותו אלינו.  

זה קצת מצחיק ומאוד אירוני שבחברה שמתאפיינת בצרכנות ידע כל כך גבוהה, דווקא הנושא הזה נשאר מעורפל. בסופו של דבר מדובר בתחנה הכרחית שלא ניתן לדלג עליה, כזו שכל אחד מאיתנו ייאלץ לעבור בה בשלב זה או אחר. אז איך יכול להיות שאנחנו לא מרגישים צורך לדבר על המוות? להתכונן אליו? ללמוד עליו? להכין את עצמנו? 

סדנת הכנה למוות

"רוב האנשים נחרדים מהנושא הזה, כי הם לא יודעים מה מחכה שם. הלא ידוע הוא הקשה מכל", מספרת ענת אגמור, מנחה בסדנת "עד יומי האחרון" ועובדת סוציאלית. "בתרבויות אחרות מוות זה דווקא נושא שאפשר לדבר עליו. אני חושבת שהמוות הוא נושא אוניברסלי, זה כתוב לנו על המצח מרגע שאנחנו נולדים. היעדר השיח סביב זה מפתיע אותי, כי אני חושבת שכל אדם שהוא בר דעת מבין שיש מהלך של חיים שמתישהו נגמר, וזה נראה לי כל כך אנושי להתעניין בזה, לדבר על זה". 

הסדנה והמיזם "לך לצידי" שהקימה אגמור, יחד עם שותפתה סימה ברגמן, מיועדים לתת כלים לתמיכה וצמיחה למפגש הכלה עם המוות. "כולנו מודעים לעובדת מותנו", אומרת ברגמן, "מודעים לכך שיש ציר חיים, ובסופו אנחנו מתים. אנחנו מאוד מתכוננים ללידתו של ילד, לגידולו, לחינוכו, לטיפוח המשפחה, לטיפוח הקריירה. אבל הנושא הזה, שכולנו יודעים שיקרה בסוף, לא מטופל. הוא מלווה בהמון חרדה, פחד ואמונות תפלות. החברה מתקדמת, והיא צריכה להתקדם גם בתחום הזה. צריך להכניס את השיח על התמודדות עם מחלה ועל סוף החיים לתוכנית החיים. זה חלק אינטגרלי מחיינו. יש לנו שער כניסה ושער יציאה, וצריך להתכונן אליו. ככל שנקדים להתכונן, אני חושבת שאיכות חיינו תשתפר". 

אגמור וברגמן פותחות את הסדנה במשחק גיבוש בשם "הרוח נושבת". אחת ממשתתפות הסדנה מתנדבת להתחיל ונעמדת במרכז המעגל, "הרוח נושבת לכל מי שהתלבט אם להגיע לסדנה הזו", היא אומרת בהיסוס. החדר שעד לפני רגע היה רועש וגועש משתתק. אף אחד לא קם ממקומו. "המתלבטים לא הגיעו", אומרת ענת וקוטעת את המבוכה. המשתתפים צוחקים ופורקים את המתח. עכשיו אפשר להתחיל. 

האנשים שמגיעים לסדנה אינם קשישים או כאלו שחולים במחלה חשוכת מרפא. להפך, אלו אנשים בריאים שבוחרים מרצונם להתעסק בנושא, להסתכל למוות בעיניים, לדבר עליו ולהתכונן אליו. חלקם מגיעים ממקום של התמודדות עם פחד או מצוקה, וחלקם בניסיון לייצר שליטה בגורם הכי פחות ניתן לשליטה בחיינו. טווח הגילים של המשתתפים נע בין 30 ל-60. חלקם הורים לילדים קטנים, וחלקם כבר סבים או סבתות. חלקם כבר עמדו מול המוות ושרדו, וחלקם מעולם לא פגשו אותו. חלקם חוו פרידה כואבת, חלקם מחכים לה וחלקם רק מפחדים ממנה. אבל מה שמשותף לכולם הוא הרצון הרווח לתת משמעות אחרת למוות, וכתוצאה מכך משמעות אחרת לחיים. 

"בתקופה האחרונה אני חושב על זה הרבה", מספר בשרם, בן 53 מנצרת. "לא מהצד של הפחד, אלא איך אפשר לקבל את המוות בצורה אחרת? לתת לו משמעות אחרת? לעכל אותו? אולי אפילו ליפייף אותו?"

"אני חושבת שזו זכות להתעסק במוות גם בגיל צעיר", מוסיפה אלכסנדרה, בת 30 ואמא לשני ילדים קטנים מחיפה. "זה מאפשר לך להבין מה באמת חשוב, במקום להתעסק בכל מיני שטויות ולשים על עצמך מסכות. כולנו נמות, זו עובדה מוגמרת. חבל לבזבז את הזמן, צריך למצות את החיים, והשיח על המוות מאפשר להבין את זה".

המוכנות והרצון לדבר על הנושא הכל כך לא מדובר הזה מגיעים אצל חלק לא קטן מהמשתתפים מהבית, מאובדן שהם או בני משפחתם חוו. מוות שהשפיע על האופן שבו הם רואים את החיים. "אני חושבת שהמוות הוא איזשהו מוטו בחיים שלי, כי נולדתי כמה שנים אחרי שאחי שנפטר מסרטן", מספרת אביטל, משתתפת בסדנה. "לפני כמה ימים קראתי טקסט של אמא שלי שבו היא כותבת שחושך ירד על המשפחה, ואחרי חמש שנים אני נולדתי והגיע אור. זה תפקיד גדול וגם די כבד". 

לעומתה, לילי הגיעה לסדנה אחרי שהוריה נפטרו בשיבה טובה, תוך שהם מקבלים את המוות בנינוחות. "אני רוצה להמשיך את המסורת הזאת", היא מספרת. "יש לזה מתכון מדויק", אומרת ענת בהלצה, "ממש כמו שוקולד". לא במקרה ענת משתמשת בהומור, היא כאילו אומרת שבתוך ארבעת הקירות האלו מותר לנו להשתטות, לטעות, לבכות וללמוד. "כל אחד שתספרו לו שהייתם בסדנה יגיד לכם 'מה, נפלתם על הראש? למה בזבזתם את הזמן שלכם על דבר מדכא כזה?'", היא צוחקת, "אל תספרו להם כמה צחקנו וכמה היה לנו כיף". 

על אף שהמוות נחשב לנושא קודר, אנחנו משתמשים במושגים הקשורים במוות או במחלות כדי לבטא רגש חיובי: "מת עליך" או "חולה עליך" הם ביטויים שגורים. "המוות הוא דבר כה עוצמתי שמשתמשים בו כדי לבטא רגש חזק, זה עוד סוג של מנגנון הגנה שאנחנו יוצרים לעצמנו", אומרת ברגמן, כלומר אנחנו נוגעים במוות גם בהקשרים חיוביים. עם זאת, אגמור מסבירה ש"כשכואב לך אתה יותר מודע לנושא", ואכן שאלות פילוסופיות שלעיתים מגדירים כ"קיטש", כמו "מהי משמעות החיים?", עולות בראשנו בעיקר כשרע לנו, וכשאנחנו עושים זאת, לפתע הבחור שמצחקק לידנו ברכבת נראה כל כך שטחי ורדוד. נוח לנו לחשוב שאנחנו עמוקים ואינטלקטואליים כשאנחנו חושבים על המוות באופן יזום, אבל זו אשליה. במציאות כל מה שיש לנו הוא רק המילה "מוות", לא תיאור שלו, ובטח לא תחושה. 

ברגמן עצמה התחילה לעסוק בנושא המוות אחרי שחוותה אובדן אישי. לפני 13 שנים היא איבדה את בעלה למחלת הסרטן. היא נפרדה ממנו במילים האלו: "ביום בו בחרת, הפכת לאדם חופשי. ביום בו השלמת, שוחררת מכבלי הגשמיות. ביום בו הישרת מבט אל המוות, שלטת בחייך. סגרת את כל המגירות, רוקנת את כל הסודות, וכשנותקת מאחיזתך כאן, הצלחת להמריא אל מעבר. לרפרף בין מלאכים וטיפות מקודדות של אהבה טהורה. חייכת אלינו במתיקות משקרת, וכשהגיע יומך, השער נפתח, עברת בו, טעם זך קל, שליו וזקוף קומה, ובלכתך פתחת לנו שער שדרכו זולג שקט רך, בטחה ותקווה חדשה". 

"זה נקרא שיר פרידה", היא מספרת, "ברגע שהוא הבין שהוא לא יצליח להחלים, הוא עשה תהליך נפלא לסיום חייו. התהליך הזה הביא לחייו המון אור ותובנות, וההחלטה שלו הייתה שלמה. הוא עזב את העולם כשהוא שלם, זקוף קומה, בבית עם משפחתו וחבריו מסביבו. בעקבות האירוע המכונן הזה החלטתי ללכת ללמוד את התחום. המוות שלנו הוא לא רק שלנו, הוא גם חלק ממשפחתנו ומהאנשים שסביבנו, וזה משהו שצריך להילקח בחשבון. חוויה של מוות נותרת בחיים של מי שנשאר, והיא מאוד משפיעה על מהלך חייו אחר כך".

למקום הזה של השלמה עם המוות מתחברת מאוד גליה, משתתפת בסדנה. בשנת 2001 היא חוותה מוות קליני והייתה מונשמת ומורדמת במשך ימים. היא מגדירה את האירוע הזה כמכונן בחייה. "אני חושבת שמאז אני חווה הקלה מתוך הבנה שהדברים לא בשליטתי. אני משחררת את הרצון הזה שהדברים יהיו מתי שאני רוצה ואיך שאני רוצה", היא מספרת.

"לפני שבע שנים נדרסתי וכמעט מתתי, במשך דקות ארוכות הייתי מחוצה בין סלע לרכב", מוסיפה טלי (64), משתתפת בסדנה מיודפת. "מאז אני עוסקת במוות קטן כל יום. המוות גורם לך להשלים עם הרבה דברים. זה ללמוד לאזן בין המוות של הדברים הקטנים, הרציפים, לבין היכולת לקום ולהמשיך למצוא את החיים. כשהייתי מעוכה בין סלע לרכב הבנתי שזה הסוף. אבל מה שמפתיע זה מה שעבר לי בראש באותו רגע. מי ידאג לבעלי החיים שלי? הרי אף אחד לא יודע איפה האוכל של השרקניות. זה היה ממש צל שהעיב על השחרור שלי, על ההשלמה עם המוות, חוץ מזה שחררתי את הכל". 

"אם הייתה נכנסת פיה לחדר, ואומרת לכל אחד ואחת כאן במעגל שנשארה לו או לה שנה אחת לחיות, איפה זה היה שם את הבחירות בחיים שלכם?", שואלת אגמור את המשתתפים. "מה חשוב לכם? תסתכלו על החיים ועל המשפחה שלכם, על התחביבים והחלומות שהגשמתם ולא הגשמתם. איך הייתם רוצים שהשנה הזו תיראה? ואיך הייתם רוצים למות?"

"לא הייתי רוצה לסבול מכאב, זה מיותר בעיני", מספרת אחת המשתתפות. "הייתי רוצה לחלוק את הזיכרונות ואת חוכמת החיים שלי", אומרת אחרת. בין התשובות האחרות שעלו: "אני רוצה למות בבית, בין כל הספרים שלי"; "הייתי רוצה לשמור על חוש הומור ולהיפרד מהאנשים החשובים בחיי"; "הייתי רוצה למות עם המשפחה שלי, אבל לא להוות עליהם נטל לפני מותי"; "אני רוצה ליהנות מהתקופה האחרונה בחיי ולעשות דברים שאני אוהבת"; "הייתי רוצה לעשות שלום פנימי עם עצמי ועם האחרים הסובבים אותי. לחוש השלמה עם חיי ועם מותי". 

משתתפת אחת שתפסה את תשומת ליבנו אמרה: "אני לא הייתי חושבת על אף אחד מהילדים שלי בשנה הזאת. אני אחשוב רק על עצמי. אבא שלי נפטר בגיל 101 בדרך לעבודה, בשיבה טובה. הוא תמיד אמר 'עדיף להיות זקן ובריא מאשר צעיר ובריא'". הסקרנות שלנו כמובן רק גברה. מדוע עדיף להיות זקן ובריא מצעיר ובריא? "כי אם אתה זקן ובריא, אתה עושה כל מה שאתה עושה, רק לאט יותר", הסבירה המשתתפת, "ככה אני אוכל לקום מתי שאני רוצה, יהיה לי זמן להיפגש עם חברות, לקרוא ספרים ולטייל במקומות הכי יפים, במילים אחרות, אני אעשה מה שבא לי". 

הסופר א.ב. יהושע אמר פעם: "מכל יצורי העולם, רק האדם מודע לתופעת המוות. זה מוזר, כי כל החיות רואות סביבן מוות, או גורמות לו מדי יום. ואף על פי כן, הכרת המוות מיוחדת לאדם". אגמור וברגמן מציעות לנו להשתמש בכוח הזה, המיוחס רק לנו, ולהפוך אותו ליתרון. "לא חייבים לדבר על מוות כנושא גדול ועוצמתי", הן אומרות, "המוות קיים גם בדברים הקטנים ביומיום. הרבה פעמים הורים לא לוקחים את הילדים שלהם לניחום אבלים, ואם החתול מת הם מהר מאמצים חתול חדש כדי לא לזעזע". אגמור וברגמן מציעות לעשות דווקא את ההיפך - לנצל את ההזדמנויות האלו ללמידה משפחתית משותפת. לשנות את שיטת החינוך המקובלת, שמעדיפה להרחיק, ובמקום זאת לצייר את המוות באופן שיהיה לנו יותר קל להתחבר אליו. "אמא אחת ראתה פרפר מת ועשתה מזה שיחה שלמה למשפחה. לא צריך לחכות ליום האחרון, אלא לבנות את זה מגיל צעיר".

"אנחנו מרגישות שנושא ההגשמה בהקשר של סוף החיים מאפשר לנו להתייחס לחיים שלנו ממקום מאוזן וחיובי", מסבירה אגמור, "אנשים שבחיים שלהם עושים מאמץ להתקרב ולאהוב, ולתקן את עצמם ולתת לאחרים מסביבם, בדרך כלל המוות שלהם גם יהיה מלא בחסד ונתינה. צריך להבין שכשאנחנו מסתכלים על החיים ועל המוות יש לנו כמה אפשרויות ויש לנו בחירה. אנחנו מלמדות שדיבור על המוות לא מקרב את המוות, להיפך. הדיבור מרחיק קצת את הפחד או מוריד את החומות של הפחד. זו המטרה של המפגש שלנו, לייצר מקום לדבר על זה, ללמד אנשים לחיות את החיים כי בסוף נמות".