שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    התעללות נפשית במוסדות חרדיים: "המורה עשתה עליי חרם"
    "מקולקלת", "חולת נפש" ו"הפרעה נפשית" הם רק מקצת הכינויים המושמעים בחסות מוסדות חינוך כלפי בנות שמעזות לחרוג מתקנת התנהגות כלשהי. "ביקשו ממני לא לדבר, לאחר מכן לא לעשות הבעות פנים - ואז הפסיקו להקריא את שמי. בשלב האחרון ביקשו מהורי הבנות לא להתחבר איתי כי יש לי השפעה שלילית". עדויות

     

     

    רחלי (שם בדוי) הייתה בת 17 כשנתקלה בכוחו המשתק של החרם. זה היה בחג השבועות, וכתלמידה חרדית בסמינר בירושלים, אחד המוכרים והחשובים במגזר, היא הגיעה לכנס שארגנה הנהלת המוסד החינוכי. שם נדהמה לגלות את קבוצת החברות הטובות שלה משוחחות ביניהן, ומתעלמות מעצם קיומה לחלוטין. את ההליכה הביתה לא תשכח לעולם: 40 קילומטרים ברגל תוך כדי שהיא ממררת בבכי חסר שליטה. "הייתי ממש בהיסטריה", היא נזכרת.

     

    << כל מה שמעניין בעולם היהודי - בפייסבוק שלנו. היכנסו >> 

     

    תופעת החרמות בבתי הספר זוכה בחודשים האחרונים לחשיפה ולתשומת לב ציבורית. גם במגזר החרדי התופעה פושה במוסדות החינוכיים, אבל בניגוד לחרם שמתארגן בתוך קבוצת תלמידים וזוכה להתייחסות הצוות וההורים המנסים לסיים אותו, בבתי הספר ובסמינרים החרדיים מגיע החרם ביוזמת ובתמיכת הצוות החינוכי. התלמידות מקבלות הוראה ברורה למי אסור להתחבר, עם מי אסור לדבר ומי עלולה להשפיע עליהן לרעה, לקלקל אותן ולהפוך אותן למנודות ומוחרמות בעצמן. התלמידות ממהרות ליישר קו.

     

    קראו עוד בערוץ היהדות :

     

    בגיל 21 רחלי עדיין מעדיפה שלא להיחשף בשמה כשהיא מדברת על מה שעוללה לה הנהלת הסמינר. "מבחינה חיצונית הייתי ממש דוסית", היא מבהירה. "הקפדתי להתלבש צנוע, אבל הייתי שואלת בשיעורים כל מיני שאלות שהמורות פחות אהבו: נגיד, דיברו על תפילת חנה ואמרו שחנה בכלל לא רצתה ילד משלה, רק למען הקב"ה, והתווכחתי עם המורה. היא החליטה שכנראה יש לי השפעה שלילית על הבנות".

     

    "הרב דיבר עם הבנות נגדי"

    בשלב זה המורה שוחחה עם הכיתה, ונתנה הוראה מפורשת שלא לדבר עם התלמידה הווכחנית. אבל זה לא נגמר בזה. "המורה הלכה לרב. הוא קרא לחברות שלי להגיע לביתו מספר פעמים, כי לקח זמן לשכנע אותן שלא יתקרבו אליי", מספרת רחלי, והכאב עוד ניכר בקולה. "הוא דיבר איתן והסביר להן שזה לטובתי, כי זה יציל את העולם הרוחני שלי. הן לא דיברו איתי חצי שנה, ולבסוף המחנכת קראה לי לשיחה ואמרה שהיא רואה שלא מדברים איתי וכדאי שאעבור סמינר. אף אחת לא דיברה איתי, אז הסכמתי לכל מה שהיא הציעה. רק לאחר מכן נודע לי שהיא זו שיזמה את החרם".

     

    "אני זוכרת את עצמי שבורה בבית ובוכה". שרה איינפלד (במרכז) עם קורל קצבורג ונינה פוקס (צילום: אסף פרידמן)
    "אני זוכרת את עצמי שבורה בבית ובוכה". שרה איינפלד (במרכז) עם קורל קצבורג ונינה פוקס(צילום: אסף פרידמן)

     

    הנידוי החברתי והבדידות שנכפו עליה הותירו את רישומם. "החברות שלי פחדו לדבר איתי כי ההוראה שהן קיבלו הייתה מסמכות רוחנית", היא מספרת. "הייתה לי חברה ממש טובה שניסיתי לברר איתה מדוע היא לא מדברת איתי, והיא ענתה שאסור לה. הייתי ממש בדיכאון. זו הייתה השנה של ה'חוצים' (בגרויות, נ"פ) ואני מאוד אוהבת ללמוד, אבל הגעתי ל'חוצים' בלי ללמוד כלום ועברתי על הקשקש".

     

    לאחרונה רחלי גילתה שהמקרה שלה לא היה נקודתי. "עכשיו אני עושה תואר וכמה בנות שלומדות איתי טוענות שהן חוו מקרים דומים", היא מספרת. "אני יודעת שזה קורה בסמינרים". והדבר החמור ביותר הוא שלא מדובר בחרם שנולד בתוך קבוצת התלמידות, אלא יורד בהוראה מגבוה, הישר מהצוות.

     

    "אל תתחברו אליה, היא פרחה"

    "מקולקלת", "חולת נפש" ו"הפרעה נפשית" הם רק חלק מהכינויים שמושמעים בחסות הנהלת בתי הספר והסמינרים כלפי בנות שמעזות לשאול שאלות המעלות ספק לגבי עניינים שביהדות, או שלא ממלאות אחר תקנוני הלבוש הנוקשים במלואם, או שפסעו מעבר לקו בנוגע לתקנת התנהגות כלשהי.

     

    הדרכים להחרמת התלמידות מגוונות, ולכל מוסד אופנים משלו. חלקם פועלים בשיתוף עם רב שקורא לשיחה עם מעגל החברות של אותה "מקולקלת", ומסביר להן מדוע אסור להתחבר אליה או לדבר איתה. במקרים אחרים המנהלת או המחנכת יוצרות קשר עם הורי התלמידות, ומבקשות מהם להרחיק אותן לאלתר מאותו "גורם עוין". לעתים הן מדברות עם הבנות ישירות ונותנות את ההוראה. בדרך כלל, ההוראות מגובות באיומים הכוללים, בין היתר, נידוי מוחלט והשלכה מהסמינר.

     

    גם אני זוכרת את עצמי, ילדה בת 14, מגיעה מדי בוקר לבית הספר החרדי במדי בית הספר שעטפו אותי מכף רגל ועד ראש כדי שחלילה לא ייחשף מרפק או עצם בריח. אני זוכרת את עצמי עומדת מול המראה, ומחפשת להיות מישהי אחרת. המישהי הזו העזה ברוב חוצפתה לשנות את התסרוקת האחידה שעל ראשה, למתוח את הקוקו חזק ולא עלינו - גם לסרק הצידה את הפוני. היא לא העלתה בדעתה שהתסרוקת הזאת תהדהד בכל בית הספר.

     

    לא אשכח את אותו היום. זה היה בכיתה ח', חזרות אחרונות לקראת מסיבת סיום של בית הספר היסודי בו למדתי בפאתי בני ברק. אני ומספר חברות קרובות שוחחנו מחוץ לאולם, ולפתע רכזת בית הספר חלפה על פנינו. היא נעצה בתסרוקת החדשה שלי מבט נדהם ופנתה לחברותיי: "אל תתחברו אליה, היא פרחה".

     

    אני זוכרת את העלבון וההשפלה עד היום. לקח לי מספר דקות להבין את שהתרחש: עליתי לכיתה שבה למדתי, ומהר מאוד מצאתי את עצמי לבד, מתייפחת. זוכרת את עצמי ממלמלת ביני לבין עצמי, "בבקשה אל תנדו אותי, אל תחרימו אותי, אל תפרידו ביני לבין החברות שלי".

     

    עוף השמיים הוליך את הקול והמחנכת, שדווקא חיבבה אותי, שמעה על המקרה וניגשה אליי. מה הופתעתי לגלות שהמחנכת שכה הערצתי תומכת ברכזת: "תשמעי, התסרוקת שלך באמת מאוד מודרנית וזה עלול לקלקל את שאר הבנות", סיכמה בקרירות.

     

    ההורים פחדו מהמערכת

    חשוב להבין שחרם בעולם החרדי הוא לא סתם "כמה חודשים קשים". כשהוראה ניתנת מההנהלה, היא נאכפת על ידי התלמידות וההורים בציות מוחלט. חרם בבית הספר ובוודאי שבסמינר (המקביל לתיכון) עשוי לעצב את המשך החיים של הנערה, כולל פרנסה, קהילה ושידוכים. לא רק עבורה, אלא גם עבור הוריה, אחיה ואחיותיה.

     

    רל קצברג, שרה איינפלד ונינה פוקס (צילום: אסף פרידמן)
    "המחנכת שלי קראה לי ואמרה שהמנהלת קיבלה יום קודם טלפון הביתה שראו אותי מסתובבת עם מישהו". קורל קצבורג (משמאל), שרה איינפלד ונינה פוקס(צילום: אסף פרידמן)

     

    "זה הגיע למצב שההורים שלי, כמו כל הורה חרדי, גיבו את המערכת ופחדו ממנה", אומרת שרה איינפלד, אם לשניים, חסידת גור לשעבר שיצאה בשאלה לפני עשור. "הם הבינו שאם ייצאו נגדה, המורות ידפקו לבנות את השידוכים. כך יוצא שההורים החרדים הם קורבנות או בני ערובה בידי הנהלת בית הספר. הם כבולי ידיים והורה לא יכול לעזור לילד ולתמוך בו".

     

    איינפלד סבלה את מכבש הלחצים והבדידות במשך כל שנות לימודיה בסמינר החסידות בעיר בדרום. "לפעמים לא רציתי להתפלל, הגרביונים שלי לא היו ארוכים מספיק בשביל התקנון, והיה לי פה גדול. העזתי לשאול שאלות", היא מספרת. הקש ששבר את גב ההנהלה היה ספר של "השביעייה הסודית" שנתפס ברשותה של איינפלד. מדובר בספר ילדים עתיק, אבל מבחינת בית הספר - חומר קריאה חילוני היה פשוט יותר מדי.

     

    בסמינר גור ההוראה מגיעה מוועדת הצניעות של הסמינר, המורכבת מרבנים שבמקרה היו חברים של אביה. הם דנים בכל מקרה לגופו, ואת החלטותיהם מעבירים למנהלת הסמינר. "הם היו מכתיבים למנהלת על מי 'לשים עין'. צריך להגיד את זה במילים לא מכובסות", מבקשת איינפלד, "אותה ועדה מחליטה באיזו ילדה להתעלל. באסיפת המורות הבאה, המנהלת תסביר למחנכת בכיתה של ה'בעייתית' שאם חלילה יש הצגה או מופע, אסור לתת לתלמידה 'המקולקלת' תפקיד כדי שלא תגיע למעמד חברתי גבוה".

     

    "אבא שלי היה חבר של מספר אנשים מאוד בולטים בוועד הזה בסמינר, ולכן זכיתי ערב אחד לעבור חוויה די נוראה", היא נזכרת. "אני הייתי במפלס העליון של הבית והם היו במפלס התחתון. הם נכנסו לסלון, ואני שומעת איך מזכירים את שמי בצרחות. הם באו לספר לאבא שלי שהם שמו עליי עין, ואני שומעת איך אבא שלי חוטף מהם צעקות. שלושה גברים מבוגרים ממני בעשרות שנים, בגיל של אבא שלי, עם זקן ארוך שלאישה שלהם הם לא קוראים בשמה - אבל את השם שלי הם לא מפסיקים להזכיר, 'שרה איינפלד', 'גוועלד'".

     

    איינפלד נזכרת והבוז והזעם מתערבבים: "למה אתם באים אלינו הביתה וצורחים על אבא שלי? למה אתם באים ושורפים אותי מול אבא שלי? האם זה יעשה אותי ילדה טובה יותר? ממש-ממש לא. איבדתם את המומנטום מבחינתי".

     

    "הבנתי שמתעללים בי"

    המנהלות והמורות לא טרחו להסתיר מאיינפלד את העובדה שהיא מנודה בהוראה מגבוה: "בסמינר, לקבל תפקיד היה הדבר הכי חשוב, ולא נתנו לי למרות שידעו שיש לי מה לתרום. ואני שואלת את המורה 'אבל למה', והיא אומרת: 'אלו ההוראות שקיבלתי'. לא הרפיתי ושאלתי את המורה ואת המנהלת שוב ושוב - למה אני לא מקבלת תפקידים? ולמה אסור לחברה הטובה שלי לדבר איתי יותר? אני זוכרת את עצמי שבורה בבית ובוכה. לא קראתי לזה חרם בזמנו, כי לא הבנתי שזה חרם, אבל הבנתי יפה מאוד שמתעללים בי, שמרחיקים אותי בכוונה".

     

    לטענת איינפלד היא לא היתה היחידה בסמינר שהוצאה מחוץ לגדר. "בשנתון מתחתיי הייתה חבורה של מוכפשות ומנודות. ילדה אחת הוציאו קבוע במשך שנה שלמה משיעור כי המורה לא הסכימה לדבר איתה, והייתה ילדה נוספת שהוחרמה אבל ריחמו עליה ואמרו לה שהיא תהיה העוזרת של המזכירה. החזיקו אותה במשרד כדי שתהיה בפיקוח, וממש לא היה אכפת להם שהיא מאבדת חומר לימודי.

     

    "היו בנות שהיו מורחקות מבית הספר למשך חודשים. פשוט היו אומרים להן 'עכשיו את לא מגיעה יותר לבית הספר'. ולמה? כי היא לבשה גרביים בצבע שחור", היא אומרת בתסכול. "כשאני רואה את הפער בין הדרך שהתנהלו איתי להתנהלות היום עם הבן שלי בבית הספר, זה פשוט גורם לי לבכות".

     

    "עד היום אני מטופלת"

    לא כל הסיפורים מתחילים בשל פיקפוק במידת הדתיות או קריאות תיגר הלכתיות. אסתי (28) למדה בסמינר ותיק ומוכר בירושלים. "הטריגר הראשון היה תקופת הבחירות", היא מתארת. "היה דיון על כל מיני מפלגות, והשיח היה אם צריך לציית להוראות של גדולי ישראל. טענתי שכל אחד יכול לבחור בעצמו לאיזו אישיות תורנית להקשיב".

     

    "מאז", היא מספרת, "הדברים החלו להידרדר. זימנו אותי להרבה מאוד שיחות עם הרב של ההנהלה שלא בחל במילים קשות והשפיל אותי: 'את מתנהגת כמו עמלק'. באיזשהו שלב ביקשו ממני לא לדבר, לאחר מכן ביקשו ממני לא לעשות הבעות פנים בשיעורים - ואחרי זה הפסיקו להקריא את השם שלי. השלב האחרון היה שביקשו מהורי הבנות לא להתחבר איתי כי יש לי השפעה שלילית. עד היום אני מטופלת כדי להעביר את הטראומה. זה משהו שאי אפשר לשכוח ואין ספק שזה השפיע עליי לטווח הארוך".

     

    אתי, אם לשניים, מציגה את הצד השני, זה שהתבקש לבצע את החרם: "כשהייתי בכיתה ט' בסמינר בבני ברק לא מצאתי את עצמי", היא מספרת. "התחברתי עם אחת התלמידות שלמדה בכיתה המקבילה. היא הייתה קצת פחות 'דוסית', אז לא הסכימו שאתחבר אליה. לא רצו להגיד לי מה הסיבה שאסור לי לדבר איתה, אז אמרו לי שאסור להתחבר עם בנות מכיתות מקבילות.

     

    "לא היה לי מה לעשות, הייתי אומללה ועברתי לסמינר אחר, של חסידות גור - ושם המצב היה הרבה יותר גרוע. מישהי ביקשה ממני לבוא איתה למזכירות, ושם הבחינה בי הסגנית עם אותה בחורה, שסומנה כ'מקולקלת'. למחרת היא לקחה אותי לשיחה זועמת: 'אסור לך להתחבר עם אותה בחורה' - וכך שוב נשארתי בודדה".

     

    "המורה אמרה שיש לי הפרעה נפשית"

    קורל קצבורג (25) מחולון היא בת של חוזרים בתשובה, אחת הקבוצות המופלות והמוחלשות ביותר במגזר, שחווה קשיים גדולים בקבלה למסגרות חינוכיות ותעסוקתיות ובמציאת שידוכים. כבר בבית הספר היסודי היא הועברה למוסדות חרדיים, ובתיכון המשיכה באופן טבעי לסמינר חרדי בעיר. 

     

    "החרם עליי התחיל בכיתה י"ב", היא מספרת. "המחנכת שלי קראה לי ואמרה שהמנהלת קיבלה יום קודם טלפון הביתה שראו אותי מסתובבת עם מישהו. מאז החלה מסכת איומים. מה שהכי כאב לי, זה שהמורה טענה שיש לי הפרעה נפשית בגלל שיש לי צורך בחבר. אני אישית יודעת שהיא דיברה עם הבנות ואמרה להן שיש לי הפרעה נפשית. בסוף השנה באתי אליה וניסיתי להתעמת איתה על העניין - ותשובתה הייתה: 'אני לא אמרתי את זה, אבל אם את אומרת, כנראה שיש בזה משהו'".

     

    שירה (25) מתל אביב חוותה "חרם זוחל". היא מצאה עצמה מבודדת לחלוטין בשנת הלימודים האחרונה, מצב שבו החלפת מוסד לימודי כבר לא ממש אפשרית. "זה התחיל מזה שמנהלת אמרה לי שבנות טוענות שאני מקלקלת אותן והן פוחדות ממני", היא אומרת. "זה בא לי די בהפתעה, כי הייתי מאוד מקובלת וחברותית. מבחינה דתית הייתי קצת פחות: אירגנתי מסיבות יום הולדת בבית. אמנם רק של בנות, אבל מסיבות.

     

    "הייתי תלמידה טובה והתלבשתי על פי התקנון, אבל הם פחות אהבו את מה שעשיתי מחוץ למסגרת. לא הרגשתי כלום מהצד של הבנות, זה בא לי משום מקום. מה פתאום החברות שלי מפחדות ממני? ההנהלה התקשרה לאמא שלי ואז חזרתי לסמינר, ולא דיברו איתי עד סוף השנה, בערך ארבעה חודשים".

     

    כמו רבות מהנשים, גם שירה מתארת כיצד החרם שאמור היה "ליישר אותה", דחף אותה בפועל אל מחוץ לחברה החרדית. "נפגעתי, הרגשתי בגידה מהבנות, מההנהלה", היא אומרת. "מצד שני, זה מאוד חיזק את הדעות שלי לגבי החברה הזו, שלא יודעת להתמודד עם אנשים שהם קצת לא בסטנדרט. הייתי רוצה שידברו איתי ולא יחרצו את גורלי. זה היה כואב. מאוד. אבל הבנתי שהם הבעיה. זה כן הוריד את הביטחון העצמי שלי, והרגשתי שאני לא טובה מספיק, שאני מוזרה וחריגה".

     

    מה ההורים שלך חשבו?

    "אמא שלי הייתה בצד שלי אבל ידיה היו כבולות. זה משפיע עליי עד היום. הייתי הרבה שנים בטיפול פסיכולוגי בגלל התחושה הזו שאני חריגה, ושאם אני אנהג באותנטיות זה לא יתקבל".

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: אסף פרידמן
    (משמאל לימין): קורל קצבורג, שרה איינפלד ונינה פוקס
    צילום: אסף פרידמן
    מומלצים