שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    השייטים שהכניסו את המדינה לטירוף / עושה היסטוריה
    רפאל נאה חוזר לסיפורים הגדולים משנות הסיקור שלו, והפעם נזכר באלופי העולם הראשונים של ישראל בכל ענף שהוא, השייטים צפניה כרמל ולידיה לזרוב, ובקבלת הפנים המבולגנת שחיכתה להם עם שובם לארץ

    כבר מקום המדינה טענו אנשי ענפי המים כי בהתאם לתנאי מזג האוויר כאן, ישראל חייבת להיות מעצמה ספורטיבית בשייט, שחייה והענפים הדומים. עם 9־8 חודשי שמש, זה מקום אידיאלי לספורט מים.

     

    בשחייה בוודאי שזה לא קרה בסופו של דבר, אבל בענפי השייט וגלישת הרוח בהחלט הצלחנו לייצר מסורת יפה מאוד, והיו ימים בהם המילה "מעצמה" לא הייתה רוקה מהמציאות. אבל עבר זמן עד שהדברים התגבשו והתממשו, והיינו זקוקים לפורצי דרך. הראשונים שעשו את הצעד קדימה והפכו את ישראל לכוח עולמי היו השייטים. ולפני כולם ניצבו צפניה כרמל ולידיה לזרוב מאגודת זבולון בת־ים, אלופי העולם הראשונים של ישראל בשייט – ולמעשה, אלופי העולם הראשונים של ישראל בענף ספורט כלשהו.

     

    כתבה על הזכייה באליפות העולם ( מתוך ארכיון ידיעות אחרונות)
    כתבה על הזכייה באליפות העולם( מתוך ארכיון ידיעות אחרונות)

     

     

    13 באוגוסט 1969 הפך לחגם של כלל השייטים, כאשר כרמל ולזרוב חזרו עם הזהב מאליפות העולם במפרשיות 420 (באותה תקופה ניתן היה להתחרות בזוגות מעורבים), ואני חוזר 50 שנה אחורה. שדה התעופה לוד – עדיין לא נתב"ג – חיכה לשובם של האליפות לישראל. שעות לפני הנחיתה כבר הגעתי לשדה, וההמולה הייתה ענקית. מחוץ לאולם ההמתנה בשדה הצטופפו משפחות השייטים, חברים וגם אוהדי ספורט רנדומליים מצוידים בעשרות זרי פרחים. במקום אפילו הוצבו שתי סירות מדגם 420, שהובאו ע"י מפעל סנפיר המיצר את המפרשיות.

     

    כבר אז, איך לא, שיחק הכבוד תפקיד מרכזי אצל העסקנים. הנכבדים הרבים שהגיעו לאירוע רצו להיות קרובים ככל שניתן לשייטים המנצחים ולטקס שנערך

    בשדה. ליד שער היציאה למסלול ההמראה התקבצו ראש עיריית בת־ים מנחם רוטשילד, מנהל רשות הספורט עשהאל בן־דוד, יו"ר הוועד האולימפי ומזכ"ל הפועל יוסף ענבר, יו"ר איגוד הכדורסל חיים גלובינסקי, ראשי ההתאחדות לספורט – יצחק כספי, שמואל ללקין, זאב ברוורמן מאליצור ואריה אבני, קצין בכיר מחיל הים – מאמן הכושר של השייטים מתי קרנץ, ראשי מועדון זבולון בת־ים ועוד רשימה ארוכה. איש לא נשאר בבית. בהישגים גדולים כולם נדחפים, בכישלונות רבים נעלמים, עולם כמנהגו נועג, עד היום.

     

    היום אנחנו אימפריה. שחר צוברי באולמפיאדת בייג'ינג'  (צילום: getty images) (צילום: getty images)
    היום אנחנו אימפריה. שחר צוברי באולמפיאדת בייג'ינג' (צילום: getty images)

     

    מי ששילמו את המחיר היו דווקא העיתונאים, שאנשי השדה ניסו להרחיק כמה שיותר בגלל התעקשותו של איש משטרה. נלחמנו להיכנס לתחום ב' של השדה, שם נערך האירוע, למרות שהיינו מצוידים באשורי כניסה חתומים ע"י מפקד הנמל. במסגרת הבלגן ששרר בשדה, הצליח עשהאל בן־דוד, אביו של כדורסלן הנבחרת בעבר גור בן־דוד, להתגנב לאוטובוס שנסע להביא את השייטים ממסלול הנחיתה.

     

    בכל השדה לא נמצא חדר פנוי לקיום מסיבת עיתונאים וקבלת פנים מאולתרת. העסקנים סירבו לנאום ללא עיתונאים בשטח, וההיסטריה גדלה מרגע לרגע. לבסוף נערכה קבלת פנים בעמידה באולם המכס, ואני לא מאמין שמאז נערכה אחת משפילה יותר בספורט הישראלי. הנאומים התחילו, ובן־דוד ניצל את המעמד כדי להכריז שרשות הספורט החליטה להעניק לצד השייטים סירה חדשה. כשלידיה שמעה את הבשורה היא כמעט נפלה... בתוספת, משרד החינוך העביר חצי מיליון דולר מקרן החינוך שמומנה ע"י ממשלת ארה"ב להרמת מרכז ימי בארץ.

     

    מבחינתנו העיתונאים, למדנו להכיר את הענף על בשרנו. שמואל ללקין וחבריו בהתאחדות לספורט דחפו אותנו להגיע לתחרויות, לבלות שעות על סירות הליווי ולעקוב אחרי הנעשה, גם אם לא תמיד הבנו את החוקים המסובכים על בוריים. מאז נקודת הפתיחה היפה השגנו אינספור תוארים עולמיים, מהגילים הצעירים ועד לבוגרים. במעגן מיכאל, בת־ים, נהריה, מכמורת ובהמשך גם באילת ומקומות אחרים עודדו מצוינות מדי שנה בזכות אנשי המקצוע והחומר המצוין של הספורטאים.

     

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
     מתוך ארכיון ידיעות אחרונות
    כרמל ולזרוב
    מתוך ארכיון ידיעות אחרונות
    מומלצים