אני לא מפחד להתאהב. בעצם, אולי קצת

קובי סרדס. עייף ממשחק ההתאמות(צילום: אוסף משפחתי)

"תקשיב, זה מאוד ברור. אתה פשוט מפחד להתאהב", היא זרקה בלי למצמץ. הסתכלתי לתוך העיניים הירוקות שלה וניסיתי להבין איך בחורה שמכירה אותי בקושי חמש דקות כבר מגיעה לאבחנה החותכת הזאת. נפגשנו לכמה רגעים במסיבת גג אצל חבר, ומשיחת חולין קצרה היא כבר ניסתה לחשוב את מי מחבריה היא יכולה לשדך לי. סיפרתי לה שאני עייף ממשחק ההתאמות ושאין לי כוחות נפשיים כרגע לעשות דייטים ולהכיר אנשים לעומקם, לרוחבם ולאורכם.

אני הבחור המוזר מגריינדר שאיש לא יודע לאכול

"זה מפחיד להתאהב, אני יכולה להבין אותך", היא המשיכה לאתגר אותי. "זה לא נכון", התגוננתי. "עזבי, את לא מכירה אותי, אני הכי רומנטיקן. אני פשוט לא מאמין שזה כבר יכול לקרות לי". "לא מאמין או לא רוצה?", שאלה הבחורה הזרה שהתחלתי לחבב בגלל האומץ שלה. היא המשיכה וסיפרה לי שאצלה הבעיה הפוכה – היא מכורה להתאהבויות. אם היא לא מאוהבת היא לא מרגישה חיה, והחיים נראים לה אפורים. פייר? אני יכול להבין אותה. שום כימיקל לא יכול להתעלות על הסם המדהים הזה שקוראים לו התאהבות. מי לא רוצה, ללא שום התערבות של חומרים אסורים, לרחף מחויך ומהופנט על ענן צמר גפן מתוק עם אישוני לבבות בעיניים, ורק לפנטז ולהריץ בריפיט מחשבות על מושא האהבה שלו בראש?

אבל אם נשים רגע את כל הרצון הטוב הזה בצד, אני לא ממש זוכר מתי הרגשתי את האופוריה הזאת. לא בקטע של רחמים עצמיים, פשוט התחושה הזאת שצובעת את השמיים בוורוד ועושה מערבולות בבטן, הפכה לזיכרון עמום בשבילי היום. העקצוצים וההתרגשות הזאת מכל הודעה קטנה של אהוב כל כך רחוקים ממני, עד שמשהו בי כבר לא באמת מאמין שזה יכול לקרות, למרות שברור שאני רוצה את זה, ושום שליחת אור של קופידון שפגשתי במסיבת גג לא תגיד לי אחרת.

חשבון הנפש האמיתי הגיע כמה ימים לאחר מכן, כשיום ההולדת שלי נחת עליי בהפתעה. אחת המתנות שקיבלתי הייתה טיפול אנרגטי אצל מטפלת שמשתמשת בהילינג ושאר קסמים לפתיחת הצ'אקרות. חשבתי לעצמי שפתיחת צ'אקרות לא יכולה להזיק, לפחות עד שהמטפלת הגיעה גם היא למסקנה חותכת: "הלב שלך סגור. אני לא יודעת מה עברת, אבל אתה לא נותן לעצמך להרגיש כלום", היא פסקה, ושוב מצאתי את עצמי מתלוצץ עם רופאיי כשחלקתי עליה ואמרתי לה שלהיפך, אני דווקא מרגיש יותר מדי.

"בסדר. עכשיו נעבור לטיפול במגע", היא הכריזה ואני נשכבתי על מיטת הטיפולים, ועצמתי עיניים בזמן שהיא נגעה, בדקה ושיחררה לי נקודות בגוף שלטענתה חסומות. "ביום-יומיים הקרובים אתה תרגיש כל מיני דברים ויצופו מחשבות שקשורות לשיחה שלנו, אז תיתן להן מקום", היא הציעה. "יכול להיות שתגיע לתובנות שיפתיעו אותך". הנהנתי באופטימיות זהירה ונפרדתי מגברת הילינג לשלום.

הבנתי, כולכם מאוהבים באהבה

בבית, מול מסך הטלוויזיה, נתקלתי בזוג שחגג את ליל כלולותיו באחת מתוכניות השידוכים, תוך כדי שהבחורה הצהירה בהתרגשות: "אהבה. הרי זאת מהות החיים, לא? אני חושבת שכן". העברתי ערוץ בהתרסה. או-קיי! הבנתי! כולכם מאוהבים באהבה. המשפט מהטלוויזיה המשיך להתנגן לי בראש גם כשנכנסתי למיטה. הכלה צודקת? אהבה היא באמת מהות החיים? זה המרכיב החסר?

רגע לפני שנרדמתי, בין ערות לשינה, כשהתודעה שלי קצת התעמעמה, בא והתגלה בפניי קובי השני שחבוי אצלי אי שם במעמקי הנפש. הבחור הספקן, הלא מפולטר וזה שבלילה יכול להודות בינו לבין עצמו באמיתות כואבות. הוא לא פראייר, הקובי הזה, והוא בא להזכיר לי שהוא יודע שהתאהבות היא מסוכנת, שהוא זוכר טוב מאוד את ההיסטוריה שלנו ויודע שעם כל הכבוד להיי, ביום שאחריו יש דאון. הוא כבר שנים עושה את מירב המאמצים להגן עליי ואומר: "תראה איזה שלווה יש לנו היום בחיים. אנחנו לא צריכים משענת, אנחנו נשענים על שתי הרגליים ועושים את זה יופי, אנחנו לא צריכים אף אחד".

לאט-לאט אני מתחיל להבין שיש תקופות כאלה בחיים שהצורך בזוגיות הוא לא חד-משמעי, ושם בדיוק מתחיל הבלבול והשיח הפנימי האמביוולנטי הזה. ואז אני מוצא לעצמי כל מיני מערכות יחסים מוגבלות שמספקות אצלי משהו מאוד ספציפי, וכל עוד הצרכים שלי מסופקים אז אני לא מרגיש לחץ לחפש ולמצוא את אהבת חיי. בסופו של דבר, אני חושב שאני כן רוצה אהבה, כי מי לא רוצה אחת? להגיד שאני עושה משהו בנדון? פחות. ואולי זאת רק התקופה הזאת.