נפל בעד שחרור העם

ב־18 באפריל 2016 הצדיע משמר כבוד של הצבא הפולני, במדיו ההדורים, לסטפן ולדיסלב, בחלקה A־12 בבית העלמין היהודי בוורשה. הוא נהרג 73 שנים קודם לכן, ב־4 בפברואר 1943, בחילופי יריות עם שלושה קלגסים נאצים, בצאתו מתעלת ביוב בעודו נושא אמל"ח לחבריו הלוחמים. "הם המתינו לו, כנראה הייתה זו הלשנה, וסטפן הקדימם", שיחזר ההיסטוריון חיים לזר־ליטאי. "במהירות הבזק שלף את אקדחו והחל להמטיר אש על הגרמנים. אחד מהם נהרג. השני נפצע. השלישי נמלט להזעיק עזרה. אלא שמשמר גרמני מזדמן פתח ביריות נגדו, וסטפן נפל חלל". בן 20 היה בנופלו.

גופתו נגנבה בידי חבריו באצ"י - ארגון צבאי יהודי, ארגון המחתרת בגטו ורשה, ולמעשה זרוע לוחמת של אצ"ל. הם הצליחו להביאה לקבר ישראל, וחרטו על מצבתו: "נפל בעד הגנת שחרור העם". הקבר הפך לסמל: קבר יחיד של לוחם מחתרת יהודית, שנפל שבועות ספורים לפני מרד גטו ורשה. המצבה שנבנתה בהסתר ב־1943 הוחלפה ב־2016 בחדשה, בוהקת, שלה נוספה הארה באותיות גדולות חצובות בשיש: "לזכר פאוול פרנקל מפקד הארגון הצבאי היהודי ולוחמיו". בהמשך נוספה שורה מהמנון בית"ר שכתב זאב ז'בוטינסקי, "למות או לכבוש את ההר", ותרגום לפולנית.

בעוד שסיפור המרד בגטו ורשה מוכר וידוע, סיפורם של רבים מלוחמי אצ"י נותר עלום. האם סטפן ולדיסלב היה שמו האמיתי של אותו אדם? המקור אמנם נשמע מאוד פולני, והרבה יהודים נשאו שמות מקומיים, אך נסיבות הימים ההם גם אילצו את הלוחמים להשתמש בכינויים. ידוע שעליו הוטלה המשימה לייצר קשר עם אצ"ל בארץ ישראל, וכי מראהו החיצוני - כשל גוי - והפולנית הרהוטה שבפיו היו כלי עזר מצוינים. משה פוזנרסון, מבכירי אצ"י, העיד שהוא קרן מרוב התלהבות בדרכו למשימה הרת סכנות. כך, למשל, ב־17 במאי 1942 הוא שם את פעמיו אל משרד הצלב האדום המקומי, ושלח מברק להלל צור, מי שפיקד על קורס של אצ"ל בפולין וחזר לארץ ישראל. "אני עובד כפקיד בעזרה הדדית ציבורית", נכתב בלשון קוד במברק. "אני חי בתנאים קשים ביותר. חסרים לי אמצעים חומריים למחיה. אני גם מאוד מתגעגע אליכם. כתבו מה אצלכם". שלוש מילים נוספות נמחקו על ידי הצנזורה הגרמנית. המברק הגיע למענו רק כעבור שלושה חודשים, מבלי שצור הצליח לפענח את הכתוב. הוא מוצג כיום במוזיאון הלוחמים והפרטיזנים, וניתן רק לשער מה היה קורה אילו הגיע מיד אחרי שיגורו (כנראה עוכב בצנזורה במאמצים לפענחו) ומפוענח בהתאמה (גם בעת קבלתו המאוחרת).

ב־1961, אחרי עדותו במשפט אייכמן, סיפר לי הבכיר באצ"י ד"ר דוד ודובינסקי את סיפורו של סטפן ולדיסלב, ומדיווחי העיתונאי הוא הגיע לפני כעשור אל ספרו של משה ארנס, "דגלים מעל הגטו", שעסק במרד גטו ורשה. כך, בעקיפין, יצא שמו וזכרו אל האור. אבל האם כעת אין מקום להעלות לארץ ישראל את עצמותיו של האיש ש"נפל בעד הגנת שחרור העם"? √