שתף קטע נבחר
אתם שיתפתם
    זירת הקניות
    האקטיביות הישראלית, הפסיביות הפלסטינית
    למאבק הפלסטיני אין אסטרטגיה ברורה, ההנהגה מפוצלת מבחינה פוליטית וגיאוגרפית והעתיד עגום. פליט מלבנון כותב על יום הנכבה ה-71

     

    הפגנות בעזה לקראת יום הנכבה (צילום: AFP)
    (צילום: AFP)

    בשבוע שעבר צוין יום הנכבה הפלסטיני ה-71 ובמהלך השנים לא בא מזור לכאבינו. סבבי הלחימה בין העם הפלסטיני לציונות לא פסקו, ומצבנו עגום עד מאוד. עוד ועוד התנחלויות מוקמות, טראמפ הכיר בירושלים כבירת ישראל, תוואי רכבת חדש עתיד לחבר את ההתנחלות היהודית בסילוואן להתנחלויות אחרות ולמערב העיר, ויש גם תוכנית להתנחלות יהודית מדרום למסגד אל-אקצא.

     

     

    גם השנה קיימו הערבים-הפלסטינים אזרחי ישראל את "צעדת השיבה". תחת הקריאה "יום העצמאות שלהם הוא הנכבה שלנו" צעדו אלפי פלסטינים אזרחי ישראל סמוך לכפרים שנעקרו ב-1948. המטרה היא לא לשכוח ולעורר מודעות לזכות השיבה בקרב הציבור הערבי בישראל.

     

    השיבה אינה קשורה רק בפלסטינים החיים מחוץ למולדתם. למעשה, כ-350 אלף מהפלסטינים אזרחי ישראל הם עקורי-פנים – אנשים שגורשו מכפריהם ב-1948 אבל נותרו בתחומי המולדת וקיבלו אזרחות ישראלית.

     

    על אף אזרחותם, נאסר עליהם לחזור אל הכפרים שמהם גורשו. גם במקרים שבהם בג"ץ פסק שיש לאפשר לעקורי הפנים לשוב, כמו במקרה של הכפרים איקרית וברעם, סירבו הממשלות הישראליות ליישם את ההחלטות האלה. כפרי העקורים הופצצו ונהרסו, רכושם ואדמתם הופקעו באמצעות חוק מיוחד שנקרא "חוק נכסי נפקדים", ועל החורבות נבנו יישובים חדשים ליהודים בלבד. בצל חוק הלאום, המאבק על המודעות לאירועים אלו הכרחי מתמיד.

     

    קו ישר מחבר בין צעדות השיבה המציינות את הנכבה של 1948 לבין המצב היום. כך לדוגמה, ועד העקורים ציין כיצד "בשנת 1948 נכבשה הארץ, גורשו ממנה יותר מ-800 אלף פלסטינים, התבצעו מעשי טבח נוראיים, הוחרבו יותר מ-530 יישובים והופקע רכוש ואדמות רבות", ועינינו רואות כיצד המצב הזה ממשיך עד היום.

     

    מאז הקמתה פועלת ישראל להריסת עשרות כפרים בדואיים לא מוכרים בנגב ובגליל, לייהוד המרחב, לעידוד הגירה של פלסטינים מן הארץ ולריכוז האזרחים הערבים בגטאות שחנוקים מכל עבר ביישובים יהודיים, כדי לאפשר להם להתרחב בחופשיות על חשבון זכויותיהם.

     

    דוגמה מוחשית עוד יותר לאסון הפלסטיני הנמשך נמצאת בירושלים. מי שיבקר בשכונת ואדי יאסול שבסילוואן יוכל לראות במו עיניו את ההרס שהותירו הדחפורים הישראליים שהחריבו בתחילת החודש שני בתים השייכים לאחת מהמשפחות בשכונה. בוואדי יאסול יש 90 משפחות שמעל ראשן ומעל בתיהן מרחף האיום של צו הריסה.

     

    מצב זה משרת את עמותת אלעד, שפועלת לייהד את האזור. לאחרונה אפשרה הממשלה לעמותה להשתלט על כל שטחי השכונה, לכאורה כדי לשתול יער (שנקרא, אגב, "יער השלום"). תושבי ואדי יאסול, לעומת זאת, טוענים שהיער עתיד לקום על אדמות ובתים הרוסים של עשרות משפחות פלסטיניות, שחיות בשכונה עוד מלפני הקמתה של מדינת ישראל.

     

    ומי יושב בחיבוק ידיים?

    כל זה קורה בזמן שאין למאבק הפלסטיני אסטרטגיה ברורה. ההנהגה מפוצלת מבחינה פוליטית וגאוגרפית, וחלוקה לגבי אופי המאבק הדרוש. גם בקרב הציבור לא שוררת אווירה של אחדות וסולידריות, הנחוצה כל כך כדי להיאבק בישראל ובתמיכה שהיא זוכה לה. כך, בשעה שארה"ב עתידה לפרסם את התוכנית המסוכנת שלה ל"שלום אזורי", אשר לבטח תתקבל בברכה אצל ידי ממשלת הימין הקיצוני החדשה של בנימין נתניהו, הציבור הפלסטיני יושב בחיבוק ידיים, שקוע עד צוואר בחשיבה פסיבית ולא אפקטיבית.

     

    זהו המצב הפלסטיני העגום של 2019. איך הגענו עד הלום? ללא ספק עקב כישלון כל סבבי המשא ומתן, ובהם המתווה של הסכמי אוסלו ההרסניים, ההתעלמות מהחשיבות של התנגדות עממית משותפת, האמונה התמימה בשיתוף פעולה עם ישראל וההמתנה הפסיבית לפתרון שיגיע מאליו. דרך זו נכשלת שוב ושוב. היא לא מצליחה לגרום לציבור הפלסטיני לאחד כוחות ולבוא עם דרישות ברורות ומאבק ברור, עם אותה רוח מאבק מהפכנית שנשבה פעם בינינו.

     

    אם אנו רוצים לשנות את המצב הקיים, עלינו לשנות את אופי המאבק שלנו. עלינו לזכור את האדמה ועלינו לזכור את הזהות. ועלינו גם לזכור כי המאבק על התודעה חשוב לפחות כמו הנושאים האחרים שעל הפרק. המאבק המתמשך והעלאת המודעות של הציבור לזהות ולהיסטוריה שלנו הם קריטיים. אי אפשר להמשיך ולהיכנע לתנאים הנוחים לישראל, להמשיך ולשתף פעולה במסגרת "התיאום הביטחוני" ולקוות ששיתוף הפעולה הזה, המשרת את ישראל, יוביל לפתרון טוב לפלסטינים שינחת עלינו משמיים.

     

    צריך להכיר במציאות: הפתרון לא יבוא מבחוץ, לא מישראל ולא מ"עסקת המאה" האמריקנית. הוא יבוא במאבק משותף שלנו למען האינטרסים שלנו. הוא יבוא מתוך איחוד השורות והפסקת הפילוג. הפתרון חייב יהיה לבוא מתוכנו.

     

    • מאג'ד אל-שיח הוא סופר ועיתונאי פלסטיני שחי בלבנון. המאמר המלא התפרסם ביומון הערבי הוותיק "אל-חיאת". הוא רואה אור בגרסה מקוצרת זו במסגרת פרויקט "אופק לתקשורת הערבית", המשותף למרכז אעלאם ולמכון ון ליר. תרגום מערבית: יובל אברהם

     

    מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים