מכבי גונדר - הקבוצה הכי מרגשת בעולם

קהילת בני הפלשמורה האתיופית נמצאת בהמתנה מתסכלת. 

הם חולמים לעלות לישראל – אבל אינם עומדים בקריטריונים של חוק השבות, ולמעשה נתונים לחסדיה של ממשלת ישראל שצריכה לאשר להם לעלות. כ-9,000 איש מונה הקהילה, היושבת כיום בגונדר ובאדיס אבבה, ובאוקטובר 2018 אישרה הממשלה להעלות 1,000 מהם עד סוף 2019. 82 מהם אכן עלו לארץ בפברואר האחרון, והיתר ממתינים במחנות מעבר. כתבות תחקיר שפורסמו לאחרונה חשפו את העוני המחפיר והתנאים הקשים במחנות המעבר, שבהם חיים בני הפלשמורה עד שיתאפשר להם לעלות לארץ.

אחת הדרכים של בני הקהילה להפיג את הייאוש המלווה את הציפייה הארוכה היא באמצעות הספורט הפופולרי בעולם – כדורגל. הכירו את מכבי גונדר, קבוצת הכדורגל המייצגת את הקהילה בגונדר. הם מתייחסים לספורט במלוא הרצינות, עורכים שלושה אימונים בשבוע ומשחקים בטורנירים מקומיים – בשניים מהם הם אף ניצחו. 

מכבי גונדר בפעולה (צילום: צחי חפץ)

מי שמוביל את הקבוצה זה שנתיים הוא המאמן גטו מלה (22), שלו משפחה בארץ ואפילו בן-דוד, הבטו, שמשחק כדורגל בארץ. הילדים בגונדר, ששיחקו כדורגל להנאתם, זיהו את התשוקה הרבה של מלה למשחק וביקשו ממנו לקחת אותם תחת חסותו. הוועד של בית הכנסת של הקהילה, הנקרא "התקווה", תרם אף הוא את חלקו ורכש לקבוצה כדור, לא דבר של מה בכך בחברה כה ענייה. כשבוועד בית הכנסת ראו שמלה והילדים לוקחים את העניין בשיא הרצינות, הם רכשו עבורם עוד כדורים. 

אז כדורים זה מצוין, כי בלעדיהם אי אפשר לשחק כדורגל, אבל מכבי גונדר לא הייתה יכולה לשחק בטורנירים בגונדר ללא מדי משחק. הפתרון הגיע בזכות תרומות מישראל. "יש הרבה תורמים ומתנדבים מישראל ששולחים לקהילה שלנו תרומות של בגדים, ובאחת החבילות שהגיעו ראינו כמה חולצות כדורגל", נזכר מלה. "ביקשנו ממי שקלט את המשלוח שיוותר על חולצות הכדורגל לטובת הקבוצה – ולו רק כדי שהילדים יוכלו לשחק כמו קבוצת כדורגל אמיתית".

ההתחלה לא הייתה פשוטה. מכבי גונדר נקראה תחילה "התקווה", כמו בית הכנסת של הקהילה, אבל הילדים מהקבוצות היריבות היו לועגים לה ולאמצעיה הדלים וכינו אותה "חסרי תקווה". התוצאות בתחילת הדרך היו רעות - עם כדור אחד או שניים ונעלי כדורגל לא טובות, שגרמו לשחקנים לכאבים ברגליים, קשה היה להגיע להישגים. "היינו מתאמנים כל השבוע במשך שעות ארוכות, ועדיין המצב היה רחוק מאידיאלי והתחושה הייתה לא טובה", מספר מלה. "החולצות שלנו לא היו תואמות, הציוד לא איכותי, הרגשנו חלשים. נאלצנו להסתפק במועט, וזה השפיע כמובן על התוצאות שלנו".

בהיעדר אמצעים חומריים, מלה החליט ליצור לקבוצה שלו יתרון יחסי בעזרת עבודה חזקה על הצד המנטלי. הוא החדיר בהם את האמונה שהם מסוגלים לנצח את הקבוצות היריבות, כולל אלו שלעגו להם. בצד המקצועי, מלה השקיע מאמצים כדי ללמוד מהאינטרנט על שיטות אימון, וכך להעלות את הרמה של שחקניו. 

ההשקעה והסבלנות השתלמו. השנה הם כבר ניצחו את אותם ילדים שלעגו להם וכינו אותם "חסרי תקווה", וזכו בגביע בטורניר המקומי. "הייתה התרגשות רבה, מבחינתנו זה היה לא פחות מנס משמיים", אומר מלה. "מזהים אותי כיום בגונדר בתור המאמן של הקבוצה המנצחת, אבל יש גם כאלו שמתנכלים לזיהוי היהודי שלנו וקוראים לי 'המאמן של היהודים'. אני משתדל להתעלם".

תפנית משמחת נוספת בקבוצה חלה לאחרונה, אחרי שרפי אוסמו, מנהלה של מכבי חיפה, צפה בסדרת הכתבות "מפוצלים" של ברהנו טגניה ודני קושמרו, שסקרה את המתרחש בקהילת הפלשמורה. "אמא שלי אמרה לי שאני חייב לעזור להם. פניתי לרב מנחם ולדמן (נציג הרבנות הראשית לעניין יהדות אתיופיה ובני הפלשמורה בפרט, י.י) וביקשתי ממנו עזרה בהעברה של משלוח מיוחד, שכלל מדי משחק וציוד רב ממכבי חיפה שהמועדון והבעלים יעקב שחר תרמו לטובת הילדים".

ולדמן טס עם הציוד לאתיופיה והעביר אותו לילדי מכבי גונדר, שכמובן קרנו מאושר. "הכרתי את מכבי חיפה עוד קודם לכן, וידעתי שמדובר במועדון כדורגל בסטנדרטים גבוהים ובעל ערכים חשובים", אומר מלה. "התרגשנו מאוד מהמדים החדשים, הודיתי למכבי חיפה בעמוד הפייסבוק שלה ואשמח לשמור על קשר רציף איתה ועם אוסמו". 

החיבור בין מכבי חיפה לקבוצה הביא גם לשינוי שמה מ"התקווה" למכבי גונדר, גם מפני שרצו שם דומה למכבי חיפה וגם בגלל דמותו של יהודה המכבי – גיבור שהקריב את עצמו למען קידוש השם, דבר שבקהילה מאוד מתחברים אליו. 

גיל השחקנים נע בין 14 ל-16. כל שחקן שרוצה להצטרף עובר מבחן אצל המאמן מלה. "אני חי ונושם כדורגל, הקבוצה נמצאת בראש מעייניי. זו עבודה קשה, אבל היא משמחת אותי", אומר מלה. "מייעצים לי לצאת להשתלמויות מקצועיות בכדורגל, ואפילו לפתוח אקדמיית כדורגל בגונדר – אבל בשביל דבר כזה אני צריך ספונסר". הקבוצה אכן מחפשת גוף מאמץ קבוע שיוכל לדאוג לצרכיה, מלבד התורמים הנדיבים המזדמנים. 

מפעם לפעם הקבוצה נפרדת משחקן – אבל מסיבה חיובית, כשהוא מקבל סוף-סוף את האישור לעלות ארצה. עם זאת, מלה מאוכזב מכך שעבור השחקנים שעלו לארץ לא נמצאה מסגרת כדורגל בישראל שתקלוט אותם. "ממה ששמעתי, השחקנים שעלו ארצה לא בהכרח ממשיכים לשחק כדורגל. העלויות הכספיות של חוגי הכדורגל בישראל גבוהות, ולכן הם נאלצים להסתפק במשחקים בחצר של מרכז הקליטה ובבית הספר. היינו רוצים שיעזרו להם להשתלב בקבוצת כדורגל מסודרת".

"יש לנו במכבי חיפה פנימייה ברמה גבוהה מאוד, ואני מקווה שנוכל לקלוט שחקנים מגונדר במחלקות הצעירות של המועדון", מתייחס אוסמו לסוגיה. "נעניק להם את כל מה שדרוש על מנת שירגישו נאהבים ושווים לכולם".

בינתיים הקהילה בגונדר ממשיכה לחכות שתאושר עלייתה המלאה ארצה. "חשוב להבין שהם מקריבים את עצמם, מקריבים את חייהם – והכול למען קידוש השם", אומרות ליאור דולב ושירה ורדיזר, דוברות ארגון המאבק להעלאת יהודי אתיופיה. "יש בין הילדים שחקני כדורגל מוכשרים, ואין לנו ספק שהרווח בהעלאתם ארצה יהיה הדדי". מי יודע, אולי בעוד שנים נראה גם בהרכב של נבחרת ישראל שחקנים שצמחו במחלקת הנוער של מכבי גונדר.