לגדול בכת ולעשות ממנה סרט: "אסור לדבר על זה, גם השיחה הזאת לא חוקית"

מגיל חודשיים ועד שהתגייס לצבא נחלקו החיים של יהונתן אופק לשניים: חצי במערב וחצי במזרח. ועוד איזה מזרח. במשך חצי שנה הוא היה ילד ירושלמי ששיחק משחקי וידאו ומחשב ונסע על רולרבליידס, ובחצי השנה שלאחר מכן הוא נסע לחיות עם משפחתו באשראם בדרום הודו. וחוזר חלילה.

אפשר לחשוב שמדובר בשילוב מושלם - ילד שנחשף מגיל צעיר גם לעולם המערבי וגם לעולם הרוחני, וזכה ליהנות מפרספקטיבה של שני העולמות. אבל אם שואלים את אופק, כיום בן 40, "הניסוי החברתי" הזה נכשל.

גם אם הוריו האמינו שהם לוקחים אותו למקום שכולו טוב, מבחינתו החיים באשראם גבו ממנו מחיר פסיכולוגי כבד בחייו הבוגרים והותירו אותו עם המון שאלות לא פתורות, האשמה כלפי משפחתו וסודות קשים שנאלץ להסתיר מקרוביו.

עם המטען הזה החליט אופק, צלם קולנוע במקצועו, לצאת למסע אישי ולעשות סרט תיעודי במטרה להבין האם גדל בכת. הוא התחיל לחפש את שאר הילדים שחיו איתו באשראם, רובם אמריקנים, כדי להבין את החוויה שלהם ולבדוק אם התחושות שלהם דומות. כבר בשלב ראשוני זה, טלפונים מחברי האשראם התחילו להגיע להוריו, בניסיון לשכנע אותם למנוע ממנו לעשות את הסרט. גם שאר הילדים שבגרו זכו לטלפונים דומים, ועוד לפני שהבמאי התקשר אליהם, הם כבר קיבלו אזהרה לא לשתף איתו פעולה. "חלק מהעניין הוא שאם לא תלך באופן שהקבוצה אומרת לך ללכת, אז דברים רעים יקרו לך", מסביר אופק בריאיון וממשיך, "וככל שהם ראו שאני ממשיך עם זה, האיומים הלכו וגברו".

תחילה היו אלה איומים עדינים, אבל אחרי שהם לא צלחו - אופק החל לקבל איומים משפטיים. ואף ש"ילדי האשראם" כבר גמור ומיועד להקרנה בפסטיבל דוקאביב בשבוע הבא, המאבקים המשפטיים לא תמו וחברי האשראם מנסים למנוע את הקרנתו גם עכשיו. הטענה העיקרית שלהם היא שהסרט הוא הוצאת דיבה ושהוא מכפיש אותם. הם כבר הספיקו לפנות לשגריר הודו בישראל, שכרו עו"ד כדי למנוע את ההקרנה בפסטיבל והגיעו עד למשרדי קרן הקולנוע החדשה שמימנה את הסרט, בבקשה שימנעו את ההקרנה. אופק אף חושש שבמהלך הפסטיבל יבואו פעילים וינסו לחבל בהקרנה. 

כששומעים על ניסיונות ההשתקה האלה, אפשר להניח שמדובר בכת איומה וסגורה, אולם צפייה בסרט "ילדי האשראם" (שיעלה בהמשך ב-HOT 8) מוכיחה שהדברים מורכבים הרבה יותר. 

באשראם שבו גדל אופק, ניתן דגש מופרז על חוקים שקשורים לטוהרה והפרדה בין אנשים טמאים לטהורים. "עד גיל חמש אדם הוא טהור, ואז הוא הופך לטמא וצריך לטהר את עצמו או בנהר או במקלחת. אסור לגעת במיטה או בבן אדם לא טהור. בתור ילד זה דופק לך את הראש כי אתה תמיד מרגיש טמא ברמה הרגשית". 

כשאני שומעת כת, אני ישר חושבת על התעללות, אבל זה לא לגמרי המצב.

"נכון, גם הידע שלי על כתות היה כזה, שבאמת יש שם הרבה אלימות וכפייה. וכשאתה רואה את זה, אתה חושב לעצמך 'למה שאנשים ייכנסו לכתות האלה, מה הם מטומטמים?', אבל זאת בדיוק השאלה שיצאתי איתה, כי לא הייתה לי תשובה ברורה. ניסיתי להבין האם גדלתי באשראם או בכת. החוויה שלי לא הייתה כמו בסרטים - אז או שלא גדלתי בכת, או שצריך להגדיר מחדש מה זו כת, כי זו הגדרה מאוד חיצונית".

העקרונות שעליהם אופק גדל נקראים "אי שניות" והתורה שבה חברי האשראם האמינו מתבססת על אדוויטה ודאנטה (Advaita Vedanta). "זו תורה הודית עתיקה שמדברת על זה שבעצם העולם הוא אשליה. יש אמת שצריך להבין אותה, וברגע שזה קורה אתה מתעורר מהאשליה", הוא מספר. גם להם היה גורו, ובדומה לאושו שהחזיק במכוניות פרארי, גם הוא הסתובב עם שעוני רולקס על היד ועדת מעריצים. "הדרך להגיע להארה היא דרך האהבה למורה, לגורו. אהבה לגורו זה כל הזמן לחשוב עליו. המטרה של החיים היא אהבה אינסופית אליו".

איך אתה מסתכל על כל האמונות האלה כיום? 

"אני מאוד ביקורתי, אבל מצד שני כנראה שתמיד יישאר לי ספק. זה קצת כמו דתי שחוזר בתשובה ועדיין קשה לו להפר את השבת. יש הרבה דברים שהשתחררתי בהם, אבל יש גם דברים שיהיו איתי לכל החיים. אחד החוקים למשל היה שאסור לדרוך על ספרים ואם אתה דורך על ספר, אתה חייב לגעת במצח. אני חושב שרק לפני חודש דרכתי לראשונה על ספר ואמרתי שיהיה". 

למה שמישהו ידרוך על ספרים מלכתחילה?

"לא יודע, זה החוק. אז לא שאלתי למה אנשים דורכים על ספרים". 

אחת הדמויות בסרט, שגם סבלה מהשפעות האשראם, טוענת שאין בעיה שבן אדם בן 40 מחליט להתנתק מהאגו שלו ולצאת למסע רוחני, אבל שאי אפשר להגיד לילד בן חמש שרק מתחיל לגלות את עצמו שהוא לא קיים. זה משהו שגם אתה הרגשת?

"זה רדף אותי במשך הרבה שנים. היה לי פחד מאוד גדול שהעולם לא קיים ושהכול אשליה אצלי בראש. קשה להסביר את זה אבל חשבתי שאני משתגע לפעמים. יש לי חרדות שיכול להיות שילוו אותי כל החיים".

אופק מודה שאף שתמיד העדיף את התקופה בישראל, גם השהייה פה לא הייתה קלה עבורו. "בגיל מאוד מוקדם אמרו לי שאני לא יכול לדבר על זה כי אף אחד לא יבין אותי. הייתה מנטליות של אנחנו והם - אנחנו הטהורים והנשגבים וכל מי שבחוץ הם אנשים דפוקים. מין גישה כזאת של 'אתם בחיים ואתם לא מחפשים את משמעות החיים? אז אתם כנראה אנשים לא בסדר'. יש שמונה משפטים שבעזרתם אפשר לבדוק אם הקבוצה שאתה נמצא בה היא כת, וזה אחד הסעיפים - אנחנו מולם".

לדבריו, החיים הכפולים היו קושי משמעותי במהלך ההתבגרות שלו: "גם החברים הכי קרובים שלי ידעו שלא שואלים אותי שאלות על הודו. וזה הופך את כל החברויות שלך למאוד בודדות".  

אחרי השירות הצבאי אופק לא חזר לאשראם והחל בהדרגה להאמין פחות ופחות. "אחרי שהגורו נפטר, לא ידעתי מה לעשות עם עצמי. זה מצחיק להגיד את זה אבל חשבתי שסוף העולם הגיע כי הגורו הוא העולם והמציאות. אבל בסוף לא קרה כלום וכל מי שהיה מסביבי באשראם היה הרבה יותר קליל ושמח".  

הרעיון לסרט התחיל, כמו הרבה רעיונות, משברון לב שחווה בגיל 26. "אחריו לא היה אכפת לי יותר מכלום. כנראה שאני בן אדם שמתאהב באופן עוצמתי, כי הגעתי למצב שלא היה אכפת לי אם אני אמות. הייתי חייב לשנות משהו בחיים שלי". 

מי שהציע לאופק לביים סרט היה דווקא הפסיכולוג שלו, אחרי שש שנות טיפול. "כשהתחלתי לעבוד על הסרט, ראיתי במאי שאמר שלעשות סרט תיעודי זה כמו אלף טיפולים פסיכולוגיים. אם מקבלים מימון, אז כלכלית זה נשמע לי כמו כיוון טוב. יצאתי עם חששות מאוד גדולים כי עדיין היו לי פחדים רבים וחייתי בסודיות".

על אף האיומים השונים הצליח למצוא כמה מהילדים שגדלו איתו ושהסכימו להשתתף בסרט, כמעט כולם מספרים חוויות דומות. חלק נזכרים בפחד שהרגישו כילדים קטנים וחלק מספרים כיצד הההתבגרות שלהם במקום השפיעה לרעה על ההערכה העצמית והביטחון העצמי שלהם. יש גם ילדים שגדלו עם אופק ובבגרותם המשיכו להאמין בדרך האשראם וחזרו אליו כמאמינים בוגרים, אולם מלבד מאמין אחד הם סירבו לדבר על החוויה.

"זה מופרך מבחינתם שמישהו יעשה על זה סרט כי אסור לדבר על זה. אסור אפילו להגיד את השם של הגורו. נגיד השיחה הזאת שאנחנו עושים עכשיו היא לא חוקית. זה דבר חמור מבחינתם".

היו הרבה אנשים שסירבו?

"היו לא מעט אנשים שלא ענו בכלל, והיו את אלו שאמרו שזה מסובך להם מדי. היו גם אנשים שהסכימו וביטלו, יש מישהי אחת שממש נכנסה לחרדה שהפכה למשהו פיזי והבת שלה פתאום נהייתה חולה. אז פתאום זה גם הפך למדאיג - מה אני גורם לאנשים אחרים?" 

גם אופק עצמו חלה עם תחילת הצילומים - אובחן אצלו סרטן, לימפומה. הפחדים והחששות שעורר לא נגעו רק לצד הפיזי. "זה היה אחד הדברים המפחידים כי זה קרה ממש בהתחלה. מצד אחד אמרתי לעצמי שהכול בסדר, אבל מצד שני גם חשבתי שאולי זאת הקללה. של 'אוי, העזתי לעשות את הדבר האסור". 

ועכשיו הכול בסדר?

"טפו טפו טפו, עכשיו הכול בסדר". 

היו רגעים שחשבת להפסיק?

"קודם כל כבר היו כל מיני חוזים שאי אפשר להפר. אבל גם הרגשתי שהייתי במקום תקוע וששום דבר לא מתקדם ושאני חייב לעשות משהו עם החיים שלי. זה לקח שש שנים ולא תיארתי לעצמי שזה יהיה כל כך קשה. היו שלבים שלא הבנתי למה אני עושה את זה, אבל ידעתי שאני חייב לסיים את מה שהתחלתי". 

באופן טבעי, הסרט מתמקד רבות באימא של אופק, מאמינה אדוקה בתורה, ומי שכבר בתחילת הסרט מבקשת ממנו לא לעשות אותו ואומרת ששום דבר טוב לא יצא מזה. היא גם מספרת על שיחות שהיא מקבלת, חלקן איומים מפורשים. אופק לא חוסך בביקורת מולה, ומתעמת איתה על כך שהיא כפתה עליו את האמונה שלה מבלי באמת להבין את ההשלכות לכך.

היא תראה את הסרט? 

"כן, היא תבוא להקרנה. החדשות המפתיעות זה שהסרט רק חיזק את הקשר בינינו. העניין עם אימא שלי, שנכון שהיא מאמינה, אבל לשמחתי הרבה היא גם מאוד אוהבת אותי. היא ציירת, ככה שהיא מעריכה את העשייה הקולנועית ואני מניח שהיא רואה אותי בתור המשך שלה. עם כל הקושי והקונפליקט של בן שבוחר ללכת בדרכו ולא להאמין במה שהיא מאמינה". 

יש בסרט שיחה מעניינת. אתה מאשים אותה בבעיות שלך, אבל היא אומרת לך שהורה יהודי מגדל ילד יהודי, והורה נוצרי מגדל ילד נוצרי והורה בודהיסטי מגדל ילד בודהיסטי.

"ניסינו להראות בסרט את כל הצדדים. היא צודקת, ואני חושב שהסרט מעלה שאלות מעבר לכך שהייתה שם כת ושאנשים גדלו בה. הסרט עוסק גם במשמעות של קבוצה ובהשלכות של האמונה שלך על הדור הבא. הורה באמת מחנך את הילד שלו למה שהוא מאמין, ואם נגיד למישהו הקבוצה הזאת נראית מוזרה, אז יש הרבה קבוצות והרבה חוקים ואולי זאת בכלל שאלה כללית שעוסקות באמונה. אני קורא לזה דת, אבל כל אחד יכול להגדיר את זה באופן אחר". 

היא עדיין מאמינה ונוסעת לאשראם?

"היא עדיין מאמינה אבל היא לא נוסעת. גם מטעמי גיל וגם יכול להיות שבגללי כי אני פרסונה נון גרטה שם". 

מה לגבי אבא שלך? הוא כמעט ולא מופיע בסרט.

"הוא גם מאוד מאמין והוא תמיד האמין. הקשר שלי איתו מאוד נפגע מההתבגרות הזאת כי הוא היה בא רק לשבועיים-שלושה ואז היה חוזר לעבוד בישראל, אז אני חושב שמשהו כמו ארבעה חודשים בשנה הייתי בלעדיו. וגם בארץ הוא היה מנהל מסעדה אז הוא תמיד היה נוכח-נפקד. אני חיפשתי תשובות לשאלות והוא נתן לי תשובות של מאמין, אז הבנתי אותן, אבל זה לא הוביל לשום דבר באמת". 

ויש את אחותך, שגם גדלה באשראם אבל לא הושפעה כמוך.

"נכון, היא מאוד שונה ממני. כשאני מדבר איתה על זה, היא אומרת שהיא לא באמת הבינה בזמנו מה עושים שם ושבסך הכול היא נהנתה מהחוויה. היא תמיד אומרת שכשהיא הייתה בארץ היא התגעגעה להודו וכשהיא הייתה בהודו היא התגעגעה לישראל. אני תמיד התגעגעתי לישראל". 

איך בכלל התגייסת לצה"ל. זו לא סתירה מוחלטת לילדות שלך?

"(צוחק) כן, זה 18 שנה אשראם, שלוש שנים צבא ואז ארבע שנים של סם שפיגל. מצד אחד היה לי מאוד קשה להתגייס, מצד שני תמיד אהבתי את ישראל. אבל במהלך השירות שלי עדיין האמנתי וחזרתי פעמיים להודו. היה לי קשה להיות בארץ כי עדיין שמרתי על הסוד והרגשתי שאף אחד לא מבין אותי". 

חוץ מהמשפחה שלך היו עוד ישראלים באשראם?

"היו קצת ישראלים ועם חלקם שמרתי על קשר, אבל אני מנוע מלדבר עליהם כדי לא לפגוע בהם. רוב המאמינים היו אמריקנים והיו גם מצרפת וגם ממצרים". 

רוחניות זה משהו שמעסיק אותך היום? 

"זה לא מעניין אותי אבל כנראה שזה טבוע בי מינקות. מה שחשוב לי בחיים זה דברים אחרים כמו יחסי אנוש וחברויות. אולי כי זה מה שהיה חסר לי".

והפסיכולוג צדק, הסרט עזר לך?

"אני מקווה. אני הרבה יותר שלם עם עצמי. בעצם כל החיים שלי היו סוד וסרט זה ההפך מסודיות. פעם לא היו מצליחים להוציא ממני מידע, הייתי שב"כניק. עכשיו אני לא סותם את הפה".