שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    קרב הערכים: מימי הסנהדרין ועד בג"ץ
    לפעמים צריך בית המשפט להסתפק בצדק יחסי. אמנם יש בו מימד של פשרה, אבל לתוך מים פושרים אפשר להכניס את היד בלי לקבל כווייה. בחברה שמסכימה על ערכי צדק בסיסיים ויודעת שהדין מסור לשמים - אפשר לשאוף לצדק שהוא מעבר לסדר. לשם שאפה הסנהדרין, אבל גם היא הבינה שלפעמים פחות הוא יותר

    פעם הייתי בבית משפט לתביעות קטנות. השופט הוריד את המשקפיים, הסתכל עליי ואמר לקצרנית, "רגע, אל תכתבי את זה". ואז ניגש ואמר לי: "רואים שאף פעם לא היית בבית משפט. אז חשוב שמישהו יגיד לך את זה פעם אחת: בית המשפט לא מחפש צדק. אני שופט כבר 15 שנה ולא זוכר את היום שיצאתי מהאולם הזה ואומר לעצמי- היום נעשה פה צדק".

     


     

    << הכול על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. היכנסו  >>

     

    "כאן", הוא החזיר את המשקפיים אל קצה האף, "אנחנו צריכים להגיע לפשרה, ואת תצטרכי לוותר על חצי מהכסף". לא שציפיתי לצדק אבסולוטי, אבל דווקא נחמד היה לגלות שופט שמוותר על היומרה ומודה בכישלון השיטה או היכולת שלו.

     

    זה מאבק על ערכים

    המאבק על דמותה של מערכת המשפט השבוע הזה היה חם, חריף ומזיע. כינוסי חרום, כותרות זועקות והתגייסות מקיר לקיר של האליטות הישנות נגד רפורמות שבאות לעשות שינוי בבתי המשפט. מנגד, הימין רוצה לחזק ולהשיב את הכוח לממשלה ולנבחרי הציבור - אלה שבסופו של יום צריכים לתת דין וחשבון לבוחרים, על חשבון השופטים שמונו לתפקידם אבל לא נבחרו.

     

    אסתר חיות (צילום: אוהד צויגנברג)
    בתחרות בין צדק לבין שלום - השלום צריך לנצח(צילום: אוהד צויגנברג)

     

    על התפקיד הבסיסי של השופטים מסכימים כל הצדדים. זירת הוויכוח היא על מה שבית המשפט רוצה להוסיף על תפקידו כמשכין סדר, וזה לעשות צדק. אם בוחנים את הסוגיות שעליהן ניטש הקרב, כמעט תמיד נמצא שם אירועים שבהם בית המשפט לא מסתפק בסדר ורוצה צדק, ובשם הצדק האבסולוטי מערב שיקולים גבוהי מצח עם משקפים עגולים - האם החלטות הממשלה הן סבירות, מידתיות, והאם הן עומדות בקריטריונים של ערכי היסוד.

     

    כן, זהו מאבק על ערכים. השופטים, כמו גם נבחרי הציבור, היו רוצים לראות פה חברת מופת שתביא בשורה לעולם, ומי אם לא הם יביאו אותנו לשם?

     

    נגיד, האם הערכים שלנו כמדינה יהודית ודמוקרטית כוללים רק ערכים מוסריים קלאסיים ואוניברסליים שאפשר לעשות עליהם קופי פייסט מכל מדינה למדינה אחרת - או אולי גם תכנים ייחודיים שבסיסם בשליחות היהודית ההיסטורית כפי שהיא משתקפת בתורת ישראל? את זה בית המשפט, אפעס, לא תמיד לוקח בחשבון.

     

    הכירו את משפט השמים

    פרשת בחוקותי פורשת בפנינו רובד נוסף של המשפט; רובד הקיים במקביל למשפט האנושי הארצי: הכירו את משפט השמים.

     

    מערכת המשפט היהודית כוללת בתוכה שכבה שנקראת "דיני שמים". היא לא מסתפקת בתיקון עוולות, אלא מבקשת לעצב את המוסר שלנו - הפרטי והלאומי. את החוקים וההלכות אנחנו כבר מכירים, אבל פרשת בחוקותי משרטטת את האווירה הרוחנית והמחירים שמשלמים מי שבחרו להתנכר אליה.

     

    איפה מתחילות הבעיות? כשאין הסכמה על הרובד הזה, ואז כפייה שלו על ידי צד אחד יכולה להפוך לחוויה מאד לא נעימה עבור הצד השני. זוהי הסיבה שהרובד הזה מסור לשמים ולא ניתן בידי אדם. הוא לא חלק מהמשפט הבסיסי המחייב, אלא ברמת התפתחות גבוהה יותר של מי שבוחרים בו.

     

    צדק אבסולוטי זה מסוכן

    אני חוזרת לשופט הנחמד מבית המשפט לתביעות קטנות: "15 שנה לא נעשה פה צדק" עשוי להישמע כהודאה בכישלון, אבל אפשר גם לשמוע את זה בדיוק הפוך, בהבנה עמוקה שלפעמים הפחות הוא יותר.

     

    שופט ששואף לעשות צדק אבסולוטי עלול להיות מאוד דורסני. הוא מפעיל את תפיסת הצדק שלו ומרסק את הצד השני. יש גם אפשרות אחרת: להיות מינימליסטי יותר ולהסתפק בסדר נכון. אף אחד לא יצא עם כל הקופה, אך מאידך גיסא אף אחד גם לא יצא מובס לחלוטין.

     

    לפעמים צריך בית המשפט להסתפק בצדק יחסי. אמנם יש בו מימד של פשרה, אבל לתוך מים פושרים אפשר להכניס את היד בלי להיכוות או לקפוא. אנשים החלוקים בשאלת "מה צודק בעיניך" יוכלו לשבת ביחד.

     

    בחברה שמסכימה על ערכי צדק בסיסיים ויודעת שהדין מסור לשמים - אפשר לשאוף לצדק שהוא מעבר לסדר. לשם שאפה הסנהדרין, אבל גם היא הבינה שלפעמים פחות הוא יותר.

     

    לרדת מהאולימפוס

    הגמרא מספרת לנו משהו משונה: בימי בית המקדש השני היה המוסר האישי והחברתי רופף מאוד, וההרתעה של בתי הדין לא עשתה את העבודה עד ש"רבו הרצחנים"; היד היתה קלה על ההדק, ולרצוח בשביל חניה היה דבר יום ביומו.

     

    מה עשתה סנהדרין - הסמכות השופטת היחידה שדנה בדיני נפשות? תרגיל. היא גלתה מלשכת הגזית. עזבה את המקום שבו היא מחויבת לשבת ולדון. בימים כתיקונם ישבה הסנהדרין דווקא בלשכת הגזית, כדי שהנוף שתראה מהמשרד יהיה מקום המזבח, שם על פי מסורת עתיקה נברא אדם הראשון. היה חשוב לה לראות את מקום יצירתו של האדם שנברא בצלם אלוהים.

     

    היינו מצפים ש"משרבו הרצחנים" ישנסו הדיינים מתניהם, יקבלו שעות נוספות ויעשו משמרות כפולות. אבל לא. סנהדרין אמרה: אני יושבת בלשכת הגזית בבית המקדש. אני רוצה להעלות את המשפט למקומו הראוי והגבוה, לשמים. אבל בחברה שאירועי הרצח בקרבה הן מעשה של יום-יום, אני חייבת לרדת מהאולימפוס. והיא אכן עוברת למקום ארצי יותר, מקום אחר בירושלים, למשפט שאמנם אי אפשר לתת בו את העונש הכי צודק לרצחנים, אבל אפשר להתחיל לטפל בבעיות החברתיות האמיתיות.

     

    ואני חושבת לעצמי, שאולי גם בג"ץ צריך לרדת מהאולימפוס. בתחרות בין צדק לבין שלום - השלום צריך לנצח. אחרת לא נצליח לעמוד במשימה ובערך של חיים ביחד. היכולת של השופט בתביעות קטנות להגיד: אני לא יכול להגיע לצדק אבסולוטי, אבל אני כן יכול להגיע לשלום, משולה ליכולת של הסנהדרין להגיד: רציתי הרבה יותר גבוה אבל לא הצלחתי.

     

    אנחנו יורדים למטה, מורידים את השמים לארץ, ומשאירים מקום למשפט שמים – לאלוהים - לתקן את העולם שלו.

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים