מחברת "חמישים גוונים" מפרסמת ספר חדש: "לא שמה על המבקרים"
אתם מכירים אותה כאישה שהביאה למיינסטרים משחקי קשירה והצלפה, אבל בספרה החדש "האדון", הסופרת הבריטית אי. אל ג'יימס משתדלת להיות גם פוליטית. בריאיון היא זועמת על אי השוויון העולמי, מספרת איך התאימה את עצמה לעידן MeToo ומסבירה למה היא מנסה להתרחק מהדמויות שפרסמו אותה
היא נכנסת לחדר באיחור קל של שתי דקות ומיד מתנצלת באריכות. בלי שוט, בלי שחור או אדום, בלי נימה יהירה. אישה רגישה וצנועה שמכורה לסיפורי אהבה. לא בדיוק הטיפוס שציפיתם מאי. אל ג'יימס - מי שהביאה את ה-BDSM ללב המיינסטרים עם סדרת הספרים המגה-מצליחה "חמישים גוונים של אפור".
אריקה לאונרד ג'יימס (56) הבריטית הסעירה את העולם ב-2011, עם פרסום הספר הראשון באותה סדרת ספרי ארוטיקה, והראשון שכתבה בכלל. מערכת היחסים הארוטית בין אנה, בוגרת הקולג' הבלתי מנוסה, לכריסטיאן גריי, המיליונר המיוסר והמייסר, שבתה את דמיונן של מיליוני נשים בעולם. ההצלחה תורגמה לשני ספרים נוספים, סדרת ספרי בת המגוללת את הצד של גריי עצמו (עד עכשיו נכתבו שניים מתוך השלושה המתוכננים), שלושה סרטים ופרודיות לרוב, וג'יימס הפכה ממישהי אנונימית שמפרסמת סיפורי פנטזיה דביקים ברשת לאימפריה ארוטית המגלגלת מיליונים רבים של דולרים.
כשהספר הראשון פורסם באמצעות חברת הוצאה לאור קטנה מאוסטרליה, הסופרת קיוותה למכור כמה אלפי עותקים. בפועל היא מכרה יותר מ-150 מיליון עותקים ברחבי העולם, והספרים תורגמו ליותר מ-50 שפות, בהן ערבית, מונגולית וכמובן עברית.
איך זה השפיע על החיים שלך?
"יוצא לי לעשות הרבה דברים מאוד מרגשים, כמו לדבר עם העיתונות, לצאת לסיבוב מכירות עולמי ולפגוש מעריצים. אבל חוץ מזה, באופן מאוד בסיסי, בעלי ואני עדיין רואים סדרות כמו 'משחקי הכס' בערבים, ולא עושים יותר מדי דברים מרגשים. הקיצוניות נמצאת בחיים השוטפים שלי. אני נוסעת במחלקה הראשונה עכשיו, שזה דבר שלא היה קיים בלקסיקון שלי קודם, ועדיין יש לי רגעים סוריאליסטיים כאלה שאני חושבת 'זה לא אני, אלה לא החיים שלי'".
הספרים והסרטים בסדרה של ג'יימס הביאו את הנושא של פטיש וסקס למרכז השיח. "אני עדיין בהלם", היא אומרת, "איך לעזאזל כל זה קרה?". מבלי להתכוון היא עזרה לשבור מוסכמות הנוגעות לכל מיני פנטזיות מיניות שנשים נהגו לרוב לשתוק לגביהן, או שפשוט התביישו לשתף ולחשוף. ג'יימס עצמה מצטנעת ולא ממהרת להצטרף לחגיגה שמסביב - היא פחות אוהבת את התוויות, ואולי גם את האחריות שמטילים עליה.
כך או כך, כל ההצלחה הזו השאירה לה זמן מועט למה שהיא הכי אוהבת לעשות, לכתוב. המפגש איתה מגיע לרגל צאת ספרה החדש, "האדון" (שזמין באתר עברית וגם באתר ידיעות ספרים עם הנחה מיוחדת למנויי +ynet - בהזנת קוד קופון 7773), סיפור אהבה שעוקב אחר מקסים, אריסטוקרט אטרקטיבי ופעיל מאוד מינית, שמתאהב במנקה הענייה, היפהפייה והאלבנית שלו אלסיה. נדרשו לג'יימס עשר שנים כדי להוציא לאור את הספר.
"אני מתרגשת מאוד וקצת מבועתת מיציאת הספר", היא משתפת, "כי את שמה את עצמך בחוץ, וחלק מהאנשים יאהבו את זה וחלק לא".
אכפת לך?
"כן, נדמה לי שאכפת לי יותר מדי. זאת בעיה שיש לי".
אכפת לך מהקוראים או מהמבקרים?
"רק מהקוראים שלי. אני לא שמה על המבקרים. זה מצחיק, אבל פשוט הפכתי למטרה העיקרית לירידות והשתלחויות בכל הקשור לרומנים מבחינת המבקרים. זה ממש לא הוגן לאור העובדה שהאנשים האלה לא קראו מימיהם ספרות רומנטית, חוץ מאשר את שלי. אז לא, לא נראה לי שצריך להיות לי אכפת מהם".
אז למה את חוששת מתגובת הקוראים?
"אנשים כל הזמן פונים אליי שאכתוב את הספר השלישי בטרילוגיה של כריסטיאן גריי, וכרגע הראש שלי לא נמצא שם. אני מרגישה שאני צריכה לעשות משהו אחר, להתרחק מכריסטיאן ומאנה, לתת ביטוי לדמויות אחרות שקיימות אצלי. זו הסיבה לכך שאני לא בטוחה בנוגע לתגובות הקוראים. אולי יש להם ציפייה רק לעוד מאותו הדבר".
מעריצי (או יותר נכון מעריצות) "חמישים גוונים" יגלו שיש הרבה תמות משותפות לסדרה המצליחה ולספר החדש. הוא בחור מנוסה מאוד, והיא צעירה בתולית שלא ערה לכמה שהיא יפה. הוא עשיר ובעל כוח - ואלה בדיוק שני הדברים שחסרים לה. הוא מרבה לקלל, ומפתח אובססיה קלה כלפיה וכלפי מה שהיא אוכלת - והיא נושכת את השפתיים. אבל בספר החדש אין צעצועי מין ואין חדר אדום של כאב. זו עדיין ארוטיקה, אבל הרבה יותר קונבנציונלית ומאופקת.
"'האדון' אכן שונה", מאשרת ג'יימס. "אף פעם לא החשבתי את 'חמישים גוונים' כסיפור BDSM, אבל ככה הוא נתפס ולא רציתי לכתוב עוד אחד כזה. הכוונה שלי הייתה לכתוב סיפור אהבה יותר מסורתי. זהו הומאז' לכל הרומנים ההיסטוריים שקראתי בשנות השלושים לחיי. נהגתי לנסוע כל יום ברכבת לעבודה במרכז לונדון, ובזמן הנסיעה קראתי המון רומנים היסטוריים. מבחינתי זו צלילה לתוך אותו הז'אנר ולסופרים שהשפיעו עליי. אני אוהבת סיפורים מהסוג הזה, אז כתבתי אחד בעצמי".
מהי ההשראה שלך לדמויות?
"הדמויות נבנו אצלי עם השנים. כתבתי טיוטה מאוד ראשונית כבר ב-2009, ועם הזמן הדמויות הפכו ליותר ברורות. הרעיון בעצם התחיל מהשאלה 'מה יקרה אם תתאהב במנקה שלך?'. לא היה לי מספיק חומר על הרעיון, אבל באנגליה יש מגזינים שאני מכנה 'פורנוגרפיה נדל"נית', ושעל הכריכה שלהם מופיעות אחוזות מאוד מפוארות ויפות. המגזינים האלה העלו אצלי את השאלה של 'איך מישהו מצליח להחזיק אחוזה כזאת כיום?', וכך הרעיון לדמות של מקסים הלך והתחדד".
האם גם משפחת המלוכה הבריטית הייתה בסיס לדמות של מקסים?
"אני אכן מאוד בריטית, והסביבה שעליה כתבתי ב'האדון' היא סביבה שטבעית לי בהרבה מאשר סיאטל שכיכבה ב'חמישים גוונים', אבל ההשראה ששאבתי היא מהאריסטוקרטיה ולא מבני המלוכה עצמם. אנשים שואלים אותי אם הסיפור נשען על זה של מייגן והארי, ייתכן שאני מאכזבת אבל התשובה היא לא. בני המלוכה הם סופר-ממלכתיים וזה לא דבר שמעניין אותי, יש עליהם כל כך הרבה אחריות, כזו שמגבילה ממש, אז הורדתי את מקסים בדרגות והפכתי אותו לרוזן".
מתברר שדווקא דמותה של אלסיה, המהגרת האלבנית, הייתה הקשה יותר לכתיבה, והסופרת הצליחה לפצח אותה רק לאחר שנסעה בעצמה לאלבניה, פעמיים, על מנת להכיר את המדינה. "כשאתה נוכח פיזית במקום מסוים, רואה איך הוא נראה, איך הוא מריח ומרגיש אותו, אז אתה יכול להבין אותו, ולקבל מושג יותר ברור על האנשים שבאים ממנו. השהות באלבניה והשיחה עם המקומיים היא שעזרה לי להבין את אלסיה יותר.
"רציתי לברוא אותה כפסנתרנית כישרונית במיוחד. אני חושבת שיש המון אנשים כישרוניים מאוד בעולם, שפשוט לא יכולים לקבל הזדמנות כי אין להם המשאבים לכך. הכישרון שנתתי לאלסיה זה כישרון שאני חולמת עליו. אני לא מוזיקלית ולא מנגנת באף כלי נגינה, אז נתתי לה את מה שהייתי רוצה שיהיה לי. זה חלק גדול מהכיף שבכתיבה - אני יכולה להמציא את עצמי מחדש דרך הדמויות שאני כותבת".
{"type":"image","data":{"imageId":"ArticleImageData.5515366~9267837","url":"https://ynet-pic1.yit.co.il/picserver5/crop_images/2019/05/26/9267837/9267837_0_0_980_1548_0_large.jpg","caption":"","credit":"ידיעות ספרים"}}ג'יימס מספרת שהיא שקועה בתהליך הכתיבה וחיה את הדמויות שלה עד כדי כך שהוא מבודד אותה לתקופות ארוכות מהעולם. "כשאני מסיימת לכתוב ויוצאת החוצה, הכול פתאום נראה מאוד חי ומאוד צבעוני. זו הרגשה מוזרה מאוד".
ליבו של הספר הוא אומנם סיפור האהבה בין מקסים לאלסיה, אולם כמנהגם של הרומנים ההיסטוריים שמהם הוא שואב השראה, הוא נוגע על הדרך בנושאים רלבנטיים לתקופה: מעמדות חברתיים, אי שוויון כלכלי, ניצול החלשים על ידי חברות וממשלות, דיכוי נשים בחברות שמרניות וסחר בנשים. ג'יימס מסכימה לחלוטין עם האבחנה: "את נוגעת כרגע בדברים שהיו לי הכי חשובים בכתיבה", היא אומרת בלהט. "הם חשובים לכולם, אבל הם בהחלט חשובים לי. הנושאים הללו הם כתם על האנושות. ככל שהזמן נוקף אי השוויון בעולם הולך וגדל. יש אנשים שלא חולקים את העושר שלהם ולא תורמים לחברה - דבר שמרתיח אותי, ואם את שואלת אותי, זה לא ייגמר טוב. אז רציתי לפתח את זה בספר. רציתי לדעת איך זה מרגיש לא להיות מסוגל לקנות לעצמך זוג גרביים. בעולם, כמו גם באנגליה, מספר האנשים שאין להם מה לאכול גדל, ואני חושבת שמדיניות הממשלות לא עוזרת לזה".
את חושבת שלברקזיט יש השפעה על כך?
"אני חושבת שהברקזיט לגמרי לא נכון לבריטניה, מבחינתי זו טעות ענקית. אני תומכת גדולה בלהישאר באיחוד. כל העניין הזה מגוחך. הם אפילו לא מסוגלים להחליט מה זה ברקזיט".
חלק גדול מהספר נכתב בשיא ההתעוררות של תנועת MeToo. זה השפיע על הכתיבה שלך?
"בהחלט. לא רציתי ששום דבר יצטייר כאילו הוא סקס שלא בהסכמה. זה היה חשוב ב'חמישים גוונים', אבל היה לי חשוב ביותר בספר הנוכחי שהעניין יהיה מאוד ברור ובלי סימני שאלה, וזה גם חלק מהסיבה שהסיפור כתוב ממספר זוויות. רציתי את הסיפור של אלסיה, אבל רציתי גם קצת מרחק ממנה ולכן היא לפעמים כתובה בגוף שלישי. כך יוצא לקורא לעקוב אחר המסע המאוד מייגע ומטריד שלה בצורה ברורה אבל לא הרסנית. הסיפור של אלסיה הוא אינטנסיבי, והיה לי חשוב להעביר אותו בצורה הנכונה ביותר".
"האדון" יוצא כשנה לאחר יציאת הסרט השלישי שחתם את טרילוגיית "חמישים גוונים של אפור". מבחינת ג'יימס מדובר בסיומה של תקופה, אפילו שבינתיים היא לא אומרת שלום סופי לגמרי לאנה ולכריסטיאן. "לא שללתי את הכתיבה של 'חופשי', השלישי בטרילוגיה של כריסטיאן עצמו", היא אומרת. "זה עדיין נמצא בתוכי, ויש סיכוי שייצא בהמשך". בינתיים היא כתבה סיפור אהבה על-טבעי שמתרחש בלונדון העכשווית, ואפילו שוקלת ספר המשך ל"האדון" - אך קודם תרצה לראות איך יגיבו הקוראים לדמויות החדשות ולדרך החדשה שהסופרת בחרה בה.
רגע לפני שהריאיון מסתיים היא מבקשת להעביר מסר לקהל הקוראים המקומי: "זו הדרך היחידה שבה אני יכולה להודות לכל הקוראים שתמכו בי. הספרים שלי התקבלו באהבה רבה בישראל. בבקשה מסרי לכולם שאני אסירת תודה, ומקווה מאוד שאמשיך לכתוב ספרים שהם יאהבו לקרוא".
