חיה ברחוב כילדה - והפכה למדריכה למען נוער במצוקה

הדו"ח השנתי של עמותת "עלם" שפורסם היום (א') מצייר תמונה קשה של הנוער בסיכון בישראל. כ-30% מבני הנוער בישראל, לא פחות מ-240 אלף, מוגדרים כנתונים במצבי סיכון. זה יכול להתחיל ממשבר קטן של גיל ההתבגרות ולהתדרדר לשימוש בסמים ובאלכוהול, נשירה ממסגרות, מחשבות אובדניות, ניתוק מהחברה ומהמשפחה, עבריינות ולהגיע עד למגורים ברחוב.

כל אלה היו מנת חלקה של דנה (שם בדוי), שעזבה את ביתה החרדי בגיל 13 לאחר שהחליטה לחזור בשאלה, חיה ברחוב, קיבלה סיוע במרכז נוער של עלם וכיום, בגיל 21, בתום שירות לאומי כמדריכה בעמותה - זכתה בהזדמנות לחיים חדשים. דנה, ביחד עם צעירים וצעירות נוספים שקיבלו סיוע מעלם, הגישה היום את הדו"ח השנתי של העמותה לנשיא המדינה ראובן ריבלין.

דנה, אחת משמונה אחים למשפחה חרדית עם הורים גרושים, התגוררה בילדותה בשכונת מצוקה בעיר בדרום. בגיל 12 המשפחה עברה להתגורר בעיר בצפון, שהייתה בעבורה מקום זר ומנוכר, שהרגישה בו בודדה. כשהייתה בת 13 בחרה לעזוב את הדת ובעקבות החלטה זו מצאה עצמה ברחוב. היא יצאה מהבית בחודשי החורף הקרים עם חצאית וחולצה דקיקה בלבד לגופה.

רעב, קור, בדידות ושינה על ספספלים היו רק חלק משגרת חייה. "הרגשתי שאין לי אף אחד בעולם ושאני צריכה לשמור על עצמי כדי לשרוד", היא מספרת ל-ynet. "אני זוכרת שרצתי הלוך וחזור כדי להתחמם. ניסיתי להתגבר על הקור חודר העצמות ולא הפסקתי לרוץ. חיפשתי מקום שיגן עלי. חשבתי לישון במדרגות של אחד הבניינים אבל התביישתי שיראו אותי.

"אחרי הסתובבות בלילה, מצאתי קבר שבו קבור רב שמגיעים אליו להתפלל, אבל ביומיום מדובר על מקום די נטוש. החלטתי להישאר לישון שם. זה היה המקום העיקרי בעבורי בשנה הראשונה". הרעב הוביל את דנה לחפש אוכל בכל דרך אפשרית. "אחת השכנות ידעה על המצב שלי ולפעמים הייתה מוציאה לי אוכל. לפעמים הייתי יכולה להעביר ימים מבלי שפיסת לחם הייתה נכנסת לפי וכשהמצב היה קיצוני, גנבתי מחנויות: לחמניות, שוקו, מה שאפשר. מכניסה לחצאית ויוצאת באלגנטיות". 

במהלך שהותה ברחוב דנה עברה פגיעה מינית. היא הגישה תלונה נגד הפוגע, אך הוא שוחרר לאחר יום ללא הגשת כתב אישום. "במהלך השנה הקשה ניסיתי לפנות למשטרה מספר פעמים, צעקתי לעזרה, אבל רשויות החוק התעלמו. אני זוכרת משפט של אחד השוטרים שכל כך כאב לי: 'מה אני נראה לך השוטר הפרטי שלך שבכל יום שני וחמישי תזמיני אותי לפה?'. אחרי לילה קשה שעברתי החלטתי שאני פשוט עולה פיזית לכיוון תחנת המשטרה ולא זזה משם עד שמישהו יעזור לי. הייתי במצב קשה - חלשה, מותשת, רעבה, נראיתי רע".

בדרך הארוכה לתחנת המשטרה, דנה נתקלה בגבר שהציע לה טרמפ. למרות החשש בעקבות הפגיעה המינית שעברה, ובשל היותה כמעט באפיסת כוחות, היא החליטה לעלות לרכבו. "כבר לא היה אכפת לי עם מי אני עולה ומה הוא יעשה לי, לא היה אכפת לי מכלום. אותו גבר הסתכל עלי ולא הבין מה ילדה קטנה כמוני צריכה משטרה. פרצתי בבכי וסיפרתי לו הכל. הוא היה בחור צעיר ונשוי עם שני ילדים שהתברר כמלאך. עברתי לגור איתו ועם משפחתו המקסימה אך לצערי זה לא החזיק הרבה. אחרי תקופה של כחודש, משרד הרווחה התערב והוציא אותי מהבית למשפחת אומנה חרדית, לבקשת משפחתי שטענה כי משפחתו של הגבר מנהלת אורח חיים חילוני שלא מתאים למשטר החרדי הקפדני שבו חייתי".

משפחת האומנה שאליה דנה עברה הייתה פתרון רע מאוד עבורה. "בראש המשפחה הייתה אישה שניהלה מוסד חרדי וחיה באורח חיים קיצוני מאוד. היא הסכימה שאצא רק שעה ביום, אז ישבתי על המיטה וחיכיתי שהיום יעבור. הרגשתי כל כך בודדה בתקופה ההיא. כל יום בכיתי ופיללתי למוות. לא יכולתי להתמודד עם זה. יום אחד פשוט ברחתי מהבית וחזרתי לרחוב, כי לא היה לי מקום אחר לחזור אליו. זה היה בתקופת מחאת האוהלים והצטרפתי לאנשים שישנו באוהלים".

דנה החלה לעבור בין מסגרות - משפחות ופנימיות. בכל פעם היא נכנסה ויצאה, אך בשום מקום לא מצאה את ביתה. "נכנסתי לפנימייה אבל אחרי תקופה העיפו אותי בגלל מקרי אלימות. האלימות הפכה להיות המגן שלי. לא ידעתי להביע את עצמי והחיים ברחוב לימדו אותי שכשמישהו מתנכל אלי - אני מגיבה, אני אלחם בחזרה. זו הייתה הדרך שלי להגן על עצמי", הסבירה.

"המציאות הביאה אותי להביע תסכול ולדבר באמצעות אלימות. ואחרי כל מקרה כזה זרקו אותי בחזרה לרחוב. זו הייתה תקופה של מלחמת הישרדות יומיומית. ישנתי מספר פעמים על ספסלים בתחנה המרכזית בתל אביב ונהפכתי לתוקפנית כדי לשרוד. בשלב מסוים אפילו שיניתי את החזות שלי לגברית כדי שלא יפגעו בי ובניתי סביבי הגנות רבות כדי לא להיות פגיעה". החיים ברחוב והמצוקה המתמשכת הובילו את דנה לשימוש בסמים. "לא ידעתי מה זה, לא הבנתי מה אני עושה ומה ההשלכות על זה. מה שנתנו לי לקחתי, זרמתי עם החבר'ה. בדיעבד, זה פגע בי ופיתח אצלי התקפי חרדה. הרגשתי שאני לא מצליחה לנשום, חם לי, קר לי, אני רוצה לבכות ולא מצליחה, פחד מטורף. זה היה קורה לי פתאום".

עם הזמן, גם המחשבות האובדניות החלו לצוץ. "לא שיתפתי אף אחד, כי תמיד שידרתי שאני בחורה חזקה ואין דבר כזה שמשהו יפגע בי. לא היה לי את האומץ לדבר על זה. אחרי שנה שסבלתי מזה החלטתי לשים קץ לחיי. עליתי על אחד הבניינים ברמת גן ורציתי לקפוץ. אבל אז ישבתי שם והתחלתי לבכות. שלחתי הודעה לפסיכולוגית שלי, הגעתי אליה והתחלתי מסלול אחר שבוחר בחיים".

דנה פנתה למרכז הנוער "הפוך על הפוך" של עלם ופגשה בו את רכזת הנערות, אישה חרדית מחסידות חב"ד, שאיתה פיתחה קשר מיוחד. עם הזמן דנה החלה להגיע למרכז באופן יומיומי, אך ההתחלה דווקא לא בישרה טובות. "המפגש הראשון עם הרכזת היה מבהיל. לא ציפיתי לראות שם דמות שתזכיר לי את העולם שממנו באתי. רציתי לפגוש דמות שלא תשפוט אותי ושתקבל אותי בכל מצב. לאחר ששוחחתי איתה, הסכמתי להישאר לאותה משמרת שהתארכה מעבר למצופה ושם היא כבשה את לבי".

הקשר שנוצר בין השתיים היה יוצא דופן. "היא הייתה המקום השפוי, המקבל, המכיל, הלא שיפוטי ובעיקר האוהב", מסבירה דנה, שמספרת כי הרגישה ב"הפוך על הפוך" בית, הייתה נערה דומיננטית מאוד והפכה ליד ימינה של הרכזת. היא יצרה קשרים הדוקים עם הצוות ובני הנוער, הפכה לשלווה ושלמה יותר עם עצמה, החלה לסמן לעצמה מטרות ואט אט להגשים אותן.

דנה החליטה לסגור מעגל ולעשות שירות לאומי ב"הפוך על הפוך", שם היוותה, הרבה בזכות סיפורה האישי, מודל לבני הנוער. כיום, לאחר השחרור, היא מתכננת ללמוד עבודה סוציאלית ומשפטים, במטרה לעבוד גם בעתיד עם בני נוער במצבי סיכון. "הקשיים חיזקו אותי ועשו אותי למה שאני היום", היא מסכמת. "אם לא הייתי במקום הזה לא היו לי הכלים לעזור לאותם צעירים. אני רוצה להראות שאפשר גם אחרת, תמיד אפשר לקום ולעשות שינוי. עכשיו אני רוצה לכבוש את העולם ולהגשים את החלומות שלי".

בימים אלה מתקיים קמפיין ההתרמה של עלם, אשר השנה מוקדש לעבודת הרחוב בעמותה. צוותי ניידות הלילה של עלם מגיעים אל בני הנוער והצעירים למקומות שבהם הם נמצאים - ברחובות, בגנים ציבוריים, בכיכרות, במרכזי בילוי, במגרשי ספורט ובמקומות מסתור ומסייעים להם בהתמודדות עם המצוקות השונות. לתרומות היכנסו לאפליקציית ביט ולחצו עלם, או באתר עלם.