שתף קטע נבחר
אתם שיתפתם
    זירת הקניות
    השיח המיותר על יציאה לפנסיה במאה ה-21
    הדיון המתחדש על עדכון גיל הפרישה מבטא אנכרוניזם מנותק מהעידן הנוכחי, שבו הרוב לא רוצים או לא יכולים להרשות לעצמם להפסיק לעבוד

     

     (צילום: shutterstock) (צילום: shutterstock)
    (צילום: shutterstock)

    הולנד, אוסטרליה, מקסיקו, ארה"ב, נורבגיה, ספרד, יפן, גרמניה, קנדה, דנמרק ‑ זו רשימה חלקית של המדינות שבהן אין הבדל בגיל הפרישה בין גברים לנשים. לעומת זאת, בישראל גיל הפרישה של נשים נמוך לעומת גברים, ועבור מי שדורשות שוויון זהו לא נתון מעודד. לגברים בישראל עומדת הזכות לצאת לפנסיה בגיל 67 כאשר המטרה היא להעלות את הרף ל-68, ונשים, עדיין, רשאיות לצאת לפנסיה בגיל 62 ולפי החוק זכאיות להמשיך לעבוד עד גיל הפרישה של הגברים. האם אנחנו פורשות בגיל 62? לא בהכרח.

     

     

    סוגיית גיל הפרישה נידונה כעת במו"מ הקואליציוני, לקראת קבלת הכרעות בנושא בכנסת החדשה. לפי נתוני בנק ישראל, גיל הפורשות לפנסיה בישראל עומד על 65. זאת אומרת שהמציאות עצמה מייתרת את הסוגייה, שכן בפועל נשים ממשיכות לעבוד ולקבל משכורת. אבל כיוון שגיל הפרישה לא עולה, הן גם מתחילות במקביל לקבל קצבת זִקנה (עד גובה משכורת מסוים), מה שנוגש בעמידותן של קרנות הפנסיה הוותיקות שכבר מתקשות לתת מענה לתוחלת החיים העולה.

     

    ככל שנשים, וגברים, יעבדו שנים רבות יותר, הם מן הסתם יצברו יותר קצבה לימי הזִקנה, בפערים שמגיעים למאות ואלפי שקלים בחודש. אבל לצד החישובים המתמטיים, יש להתייחס גם לרעיון הכללי של פרישה, של יציאה לגמלאות, של עזיבת שוק העבודה.

     

    לדבר במאה ה-21 על יציאה לפנסיה, זה כמו לדבר על הצורך בהכשרת דרכים צדדיות עבור עגלונים שמסיעים עד אלינו את בלוק הקרח או את כד החלב. כשהתחלתי את דרכי בשוק העבודה, ההורים העיראקים שלי, שכל חייהם עבדו בבנק, נהגו לשאול אותי לעיתים תכופות מתי כבר אקבל קביעות ואם אני בטוחה שמפרישים לי כספים לפנסיה. אפילו הם כבר הבינו שהמציאות התהפכה, שרובנו ננהל יותר מקריירה אחת (לפעמים במקביל) ולא נצא לפנסיה אולי לעולם, ולכן זה לא רק שהקריאה להחיל סוף-סוף את העלאת גיל הפרישה לנשים היא מיותרת, אלא שכל הנושא הזה שנקרא גיל פרישה הוא אנכרוניסטי ואינו מתכתב עם המציאות הנוכחית.

     

    כן, נכון, ישנם מקצועות שוחקים - נפשית ופיזית - כמו סיעוד, כמו הוראה או עבודת כפיים, שבהם החוקים נכתבים אחרת ושם יש לתת מענה עבור מי שעבדו שנים רבות ורוחם נכתשה. אבל בשאר המקרים השיח על פרישה הוא דיבור בעלמא. ולא רק בגלל העובדה שדין הפרישה אינו אחיד.

     

    קחו למשל את תחום ההייטק, שם בכלל לא רלוונטי לדבר על העלאת גיל הפרישה, לא לנשים ולא לגברים, מפני שבתחום עתיר הטכנולוגיה, המהירות והתחלפות הידע, הפרשת העובדים ברובה מתרחשת הרבה לפני גיל הרשמי של היציאה לפנסיה.

     

    ויש גם דוגמה הפוכה: רופאים, למשל. הידע העצום שנצבר אצלם לא הולך לשום מקום ולכן הם ממשיכים לעבוד גם בגיל מבוגר מאוד, ולזכות לצאת לפנסיה אין שום משמעות מבחינתם, וטוב שכך.

     

    ולכן, יחד עם הצורך המיידי בהשוואת גיל הפרישה בין נשים וגברים והצבתו המיידית על שלהי שנות ה-60, יש לכונן כלים שיסייעו לאנשים עובדים להמשיך ולעבוד כל עוד ירצו בכך, לדלג בין מקצועות כפי שהעידן הזה מבקש מאיתנו ולהמשיך לפרנס את עצמנו בכבוד בלי ליפול למלתעות האייג'יזם. כאן טמון האתגר של שוק התעסוקה בישראל.

     

    • ענת לב אדלר היא עיתונאית וסופרת

     

    מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים