שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות

    כשחבורת גברים לועגת לך בבית הדין הרבני

    על במה מוגבהת ישבו זה לצד זה שלושה גברים מבוגרים לבושי שחורים, עטויי זקן, זרים לי ולעולמי. בשום שלב ובשום דיון הם לא הישירו אליי מבט, לא הסתכלו לי בעיניים, לא העבירו לי מסר מנחם או מרגיע או סתם הנידו כלפיי בראשם. הם כן אחזו בידיהם הזחוחות את גורלי. קוראים להם דיינים, ובאותן דקות איומות תפקידם היה לדון בחירות האישית שלי

    אצבעות מופנות בהשפלה לאישה  (צילום: shutterstock)
    "בידיהם הזחוחות הם דנו בחירות האישית שלי" (צילום: shutterstock)
     

    "הוגשה בקשה לשלום בית בבית הדין הרבני", התקשרתי בהיסטריה למגשרת. "לא נורא, אל תדאגי. בית הדין הרבני לא תמיד נגד נשים, יהיה בסדר", היא ענתה לי באדישות שנשמעה לי מלאכותית משהו, מנסה לעכל בעצמה את הסיטואציה החדשה. יותר לא הלכתי אליה. נפרדתי באחת ממנה, כמו גם מהתמימות שלי.

     

    מלחמת גירושים הרסנית שניתן היה למנוע

    לא פה, תציע לי נישואים במקום אחר. איזה בושות

     

    כמה ימים מאוחר יותר התעוררתי על מיטת היחיד הקטנה והנוקשה בחדר העבודה של בית הוריי, והרגשתי שעיניי שוחות, שלא לומר צוללות בתוך שתי בריכות מלוחות. הצצתי בשעון שהראה שהשעה היא שלוש לפנות בוקר, והייתי מבועתת מהמחשבה שבעוד כמה שעות אאלץ לקום, להתארגן ולנסוע לתל אביב, לדיון הראשון בחיי בבית הדין הרבני.

     

    "אם הבעל לא יגיע תוך כמה דקות, את יכולה ללכת הביתה", יצא הדיין לבשר לי והוסיף באינפורמטיביות יבשה שייקבע לנו מועד חדש לגט, בעוד כחצי שנה. הרגליים שלי רעדו כשצנחתי על הספסל בחרדה. "זה קורה הרבה שהם לא מגיעים בפעם הראשונה, זה נורמלי", הוא אמר, אבל אני שמעתי בראשי קולות אחרים. כמה דקות אחרי זה הרמתי את עיניי וראיתי אותו. הוא הגיע.

     

    "תראו איך היא לבושה", הצביע עורך הדין לדיני משפחה מעל לראשי. אל תתרגשי, הוא עושה שואו בשביל הלקוח שלו, שכנעתי את עצמי אבל זה לא הקל על תחושת העלבון. הוא סתם עוד אחד ששונא נשים, החלפתי את הטיעון הפנימי, אבל גם זה לא עזר ושוב פעם דמעות. הרמתי את ראשי. ממול, על במה מוגבהת, ישבו זה לצד זה שלושה גברים מבוגרים לבושי שחורים, עטויי זקן, זרים לי ולעולמי. בשום שלב ובשום דיון הם לא הישירו אליי מבט, לא הסתכלו לי בעיניים, לא העבירו לי מסר מנחם או מרגיע או סתם הנידו כלפיי בראשם. הם כן אחזו בידיהם הזחוחות את גורלי. קוראים להם דיינים ובאותן דקות איומות תפקידם היה לדון בחירות האישית שלי.

    ליבי רוזנטל (צילום: אוסף משפחתי)
    ליבי רוזנטל. בלעה את תחושות הכעס, החשש וההשפלה(צילום: אוסף משפחתי)
     

    כמו חיה שורדת נעצתי את שיניי בשפתיי, יוצרת לעצמי כאב יזום שיעצור עוויתות של צחוק ואנרגיה מתפרצת שאיימו לפרוץ מתוכי ללא שליטה. הם הסתכלו עליי מלמעלה, רציניים להפליא, ואני לא הצלחתי להבין כל כך מה הם אומרים. תחזיקי מעמד רק עוד קצת. אם תצחקי זה עוד עלול להתפרש לרעתך, אמרתי לעצמי. ידיי נשלחו כמו מעצמן כדי לסגור את הכפתור האחרון בחולצה המחויטת שלבשתי, זה שלא סוגרים בדרך כלל. תגובה פבלובית למשפט שנזרק לחלל החדר בנונשלאנטיות על ידי מי שיודע שמותר לו, שזה המרחב הטבעי שלו, בזמן שהם, שישבו מורמים מעם על הבמה, עוטים על פניהם הרציניות ארשת של מכובדות, לא חשבו בכלל להשתיק אותו.

     

    כמה דקות לאחר מכן, הם גם צחקו ביחד מבדיחה פנימית של דיינים ועורכי דין למשפחה המכירים זה את זה משכבר הימים. הווי מילואים שכזה. ושוב פעם דמעות. דמעות של השפלה, של זעם, של חוסר אונים. זה לא איראן, זה כאן. ואני עוד עורכת דין בהשכלתי, והלשון שלי יודעת להיות חדה, אבל הכול נשכח ברגע הזה, הרגע שבו את האישה היחידה בחדר. ופחדתי. פחדתי לעצבן אותם, פחדתי לטעות. אצבעותיי ננעצו בחוזקה בספסל העץ שישבתי עליו, בעוד פי בולע את הרוק יחד עם תחושות הכעס, החשש וההשפלה.

     

    האם ישראל הפכה לאומת המתגרשים?    (בימוי ועריכה: אסף קוזין צילום: ירון שרון)

    האם ישראל הפכה לאומת המתגרשים?    (בימוי ועריכה: אסף קוזין צילום: ירון שרון)

    סגורסגור

    שליחה לחבר

     הקלידו את הקוד המוצג
    תמונה חדשה

    שלח
    הסרטון נשלח לחברך

    סגורסגור

    הטמעת הסרטון באתר שלך

     קוד להטמעה:

     

    לצאת לחופשי

    קלף הגט שכתיבתו ערכה שעתיים שלמות ומורטות עצבים, בהן חיכיתי על הספסל במסדרון עם ענת חברתי, הושם בסוריאליסטיות על כפות ידיי הפשוטות לרווחה לפנים. אחר כך סגרתי את כפות הידיים, שמתי את הקלף מתחת לבית השחי וצעדתי קדימה ואחורה ולצדדים, ועשיתי כל מה שהם אמרו, גם כשלא כל כך הבנתי את המילים. עשיתי זאת כמו ילדה טובה וצייתנית. רק לא לעצבן אותם, את הגברים. רק לא לעצבן את כל מי שאוחז בחיים שלי, כדי שאף אחד לא יתחרט.

     

    זהו, זה נגמר. כל הגוף שלי רעד. את ענת, שחיכתה לי במסדרון, משכתי לכיוון המרפסת הקטנה של הבניין, זאת שמשקיפה על רחובות העיר שעל דגלה מתנוססים ערכים של שוויון וליברליות, וכשאף אחד כבר לא ראה, קפצנו כמו שתי משוגעות וצעקתי: "אני חופשיה! אני חופשיה!".

     

    אפילוג

    "אין מצב שאני מתחתנת עוד פעם בחתונה רגילה. אני עם הרבנות גמרתי", אמרתי ל-ע׳ וברגע של חולשה הוספתי: "תבטיח לי שאם זה ייגמר, נגמור את זה יפה". בעירייה בניו יורק, בה נשבעתי אמונים על רקע טפט שלאורכו מצויר קו הרקיע של מנהטן, בטקס שהתנהל כולו בשפה האנגלית, הרגשתי הרבה יותר מבינה, מובנת ובבית מאשר ברחוב דוד המלך, בלב תל אביב.

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: shutterstock
    לא מקום נעים להיות בו, נתונה לחסדיהם של אחרים
    צילום: shutterstock
    הכרויות
    כתבו לנו
    מומלצים