איך שני אנשים נפלאים כל כך פוצחים בריב? פרק מהמהדורה החדשה של גוגול

חובה אני רואה לעצמי להודיע, שהמעשה המתואר בסיפור הזה אירע בימים רחוקים מאוד. זאת ועוד - כולו פרי הדמיון. ומירגוֹרוֹד כלל אינה מה שהייתה. הבתים בה אחרים. השלולית שבמרכז העיר יבשה זה כבר, וכל נושאי המשרה - השופט, לבלר בית הדין וראש המשטרה - כולם אנשים מכובדים ושוחרי טוב.

פרק ראשון: איוון איוונוביץ' ואיוון ניקיפורוביץ'

אדרת לתפארת יש לו לאיוון איוונוביץ'! משופרא דשופרא! ואֵילו סלסולי פרווה! לכל השדים והרוחות, אילו סלסולים! אפרפרים, עם דוק של כפור! אני מתערב על כל סכום שבעולם, שאצל איש לא תמצאו סלסולים שכאלה! התבוננו בהם, למען השם, ובעיקר כאשר הוא עומד ומשוחח עם מישהו, התבוננו מן הצד: מאכל תאווה ממש. אפילו לתאר אי אפשר: קטיפה! כסף! אש! ריבונו של עולם! ניקולאי בעל הנס, עבד אלוהים! מדוע אין גם לי אדרת כזאת! הוא תפר לו אותה עוד בימים שאגאפיה פֵדוֹסֵיֶבנה לא הייתה נוסעת לקייב. מכירים אתם את אגאפיה פדוסייבנה? היא-היא שנשכה לו לאיש חבר המושבעים באוזנו. אדם נפלא, איוון איוונוביץ'!

בול רוסי עם דיוקן ניקולאי גוגול

איזה בית יש לו במירגורוד! מסביב לבית נמתחת סככה על עמודי אלון, ומתחת לסככה - ספסלים-ספסלים. בגבור עליו החום יפשוט איוון איוונוביץ' גם את האדרת, גם את מכנסיו, ובכותונתו לעורו ישכב לו לנוח מתחת לסככה ויביט אל המתרחש בחצר וברחוב. אילו תפוחים ואילו אגסים צומחים לו מתחת לחלונותיו! אך תפתחו את החלון, ומיד יפרצו הענפים אל תוך החדר. כל אלה - לפני הבית. אבל לוּ ראיתם מה יש לו בגנו! מה אין שם? שזיפים, דובדבנים אדומים, דובדבנים לבנים, ירקות למיניהם, חמניות, מלפפונים, מלונים, קטניות, ואפילו גורן ומפּחה. אדם נפלא איוון איוונוביץ'! אוהב הוא מאוד מלונים. זה המאכל החביב עליו. אך יגמור את ארוחת הצהריים ויצא בכותונתו לעורו אל מתחת לסככה, מיד יצווה על גַפְּקָה להביא לו שני מלונים. אז יחתוך אותם בעצמו ויצרור את הגרעינים בתוך פיסת נייר, השמורה עימו לצורך זה, ויתחיל לאכול. אחר כך יצווה על גפקה להביא לו דיותה, ובעצמו, במו ידיו, יתקין כתובת על הנייר המלא גרעינים: "מלון זה נאכל בתאריך זה וזה". ואם נוכח איזה אורח בשעת מעשה, אז יוסיף: "והשתתף גם פלוני".

רוצים לקרוא את "סיפורים אוקראיניים" בגירסה הדיגיטלית? הורידו את האפליקציה לאייפון , לאייפד ולאנדרואיד .

השופט המנוח של מירגורוד היה מתמוגג מנחת בכל פעם שהביט על ביתו של איוון איוונוביץ'. כן, בית לא רע כלל וכלל. אני חביבים עליי הפרוזדורים והפרוזדורונים החוברים אליו מכל צד, כי כאשר מביטים אל הבית מרחוק, אין רואים בו אלא גגות מגובבים זה על גבי זה, וכולו דומה לצלחת מלאה לביבות, ואף יותר מזה - לפטריות הצומחות על גזע של עץ. הגגות מכוסים כולם גומא. ערבה, אלון ושני עצי תפוח נשענים עליהם בפארותיהם הענפות. מבעד לעצים מבצבצים ואף פורצים אל הרחוב אשנבים לא גדולים, ולהם תריסים מחוטבים ומסוידים. אדם נפלא, איוון איוונוביץ'! הקומיסר של פּוֹלטָבה, אף הוא מכיר אותו! דוֹרוֹש טָראסוֹביץ' פּוּחיבּוֹצ'קה, כל אימת שהוא נוסע מחוֹרוֹל, בא לערוך ביקור אצל איוון איוונוביץ'. והפּרוֹטוֹפּוֹפּ, האב פיוֹטר המתגורר בקוֹליבֵּרד, בכל פעם שמתאספים בביתו כחמישה-שישה אנשים, הרי הוא קם ואומר שאינו מכיר עוד אדם שככה מיטיב למלא את חובתו של נוצרי ואף משכיל לראות עולמו בחייו כמו איוון איוונוביץ'.

אלוהים, איך רץ לו הזמן! בימים ההם כבר חלפו יותר מעשר שנים מאז התאלמן. ילדים לא היו לו. גפקה יש לה ילדים והם מתרוצצים בחצר. איוון איוונוביץ' נותן תמיד לכל אחד מהם כעך, או נתח מלון, או אגס. בידיה של גפקה מסורים מפתחות המזווים והמרתפים. אבל מפתח הארגז הגדול, העומד בחדר השינה, ומפתח המזווה האמצעי - אלו שמורים בידי איוון איוונוביץ', ואין הוא מניח לאיש להיכנס שמה. גפקה, ריבה חסונה, לבושה תמיד חצאית של אריג מעשה בית; גם שוקיה רעננות, גם לחייה. וכמה אדוק הוא בדתו, איוון איוונוביץ'! מדי יום ראשון מתעטף הוא באדרתו והולך לכנסייה. משנכנס לכנסייה משתחווה איוון איוונוביץ' לכל העברים ושם פניו אל דוכן המקהלה, שם יצטרף לשירה בקול בס ערב עד מאוד.

עם תום הטקס לא יתאפק איוון איוונוביץ' בשום פנים מלגשת אל כל הקבצנים, אחד לאחד. אפשר שלא רצה כלל להתעסק בעניין כה משעמם, אך טוב הלב הטבוע בו מלידה היה דוחק בו. "שלום עלייך, עלובת נפש!" היה נוהג לומר אחרי שבחר לו את הקבצנית הרצוצה והמעוקמת מכולם, ששמלתה הקרועה עשויה כולה טלאי על גבי טלאי, "מאין באת, אומללה?" "אני, אדון, מן הכפר באתי, זה שלושה ימים שלא שתיתי ולא אכלתי כלום, ילדיי עצמי ובשרי גירשוני." "רחימאית עלובה, מדוע באת הנה אפוא?" "סתם ככה, אדון, לבקש נדבה, אולי ייתן לי מישהו לפת לחם." "הְם! כלום בלחם חשקת?" היה איוון איוונוביץ' נוהג לשאול. "ואיך לא אחשוק? אני רעבה ככלב." "הְם!" היה איוון איוונוביץ' נוהג לענות, "אם כך, אולי גם בבשר חשקה נפשך?" "כל מה שיואיל האדון לתת בחסדו, הכול יירצה." "הְם! כלום בשר טוב מלחם?" "וכי יעמוד הרעב לָבוֹר ולבחור? כל מה שיואיל האדון לתת, הכול טוב ויפה." ואגב דיבור הייתה הזקנה פושטת על פי רוב את ידה. "נו, לכי לך לשלום," היה איוון איוונוביץ' אומר, "מדוע זה תעמדי? הלא אינני מכּה אותך!" ובשאלות מן המין הזה היה פונה גם אל קבצן שני ואחריו אל שלישי, ולבסוף היה חוזר לביתו, או נכנס לשתות כוסית וודקה אצל שכנו איוון ניקיפורוביץ', או אצל השופט, או אצל ראש המשטרה. איוון איוונוביץ' שמֵח מאוד כאשר מישהו מגיש לו מתנה או שי. זה מסב לו קורת רוח מרובה.

גם איוון ניקיפורוביץ' אדם טוב הוא עד מאוד. חצרו נושקת לחצרו של איוון איוונוביץ'. ומיודדים הם זה עם זה - עין לא ראתה. אנטון פּרוֹקוֹפייביץ' פּוּפּוֹפּוּז, שעד עצם היום הזה נוהג ללבוש מקטורן חום ששרווליו כחולים ולאכול ארוחת צהריים של יום ראשון על שולחנו של השופט, אנטון פרוקופייביץ' היה אומר, שהשטן בכבודו ובעצמו קשר את איוון איוונוביץ' ואת איוון ניקיפורוביץ' בחבל זה אל זה. למקום שהולך האחד, שמה מזדחל מיד גם רעהו. איוון ניקיפורוביץ' לא היה נשוי מעולם.

אמנם הילכו שמועות שנשא לו אישה, אבל זהו שקר גמור. מכיר אני היטב את איוון ניקיפורוביץ', ויכולני להעיד שאפילו כוונות לשאת אישה לא היו לו. ומניין באים כל סיפורי הרכילות האלה? שהרי הפיצו גם שמועה שאיוון ניקיפורוביץ' נולד וזנב משתלשל לו, כביכול, מאחוריו. אבל המצאה זו כה נואלת היא, וכה מאוסה ובזויה, עד שאף איני מוצא לנכון להכחישה פה לפני הקורא הנאור, היודע, בלי ספק, כי רק מכשפות - ואף ביניהן רק מעטות שבמעטות - יש להן זנב מאחור, וגם הללו, אגב, נמנות על פי רוב עם המין הנשי ולאו דווקא עם המין הגברי.

למרות חיבתם העזה, רֵעים אלה שמעטים כמותם, לא בכול היו דומים זה לזה. על אופיים אפשר לעמוד יפה מאוד על דרך ההשוואה: איוון איוונוביץ' בורך בכישרון שאין דומה לו לדבר בנועם רב עד בלי די. אלוהים, איך הוא מדבר! את התחושה ההיא אין להשוות אלא לרגש הניעור בכם שעה שפולים את ראשכם או כאשר מעבירים אצבע חרישית על עקב רגלכם. אתה מקשיב, מקשיב - וראשך צונח. נעים! נעים עד בלי די! כמו תנומה לאחר המרחץ. איוון ניקיפורוביץ', לעומת זאת, מרבה לשתוק. ואולם כאשר יתיז מפיו איזו מילה, מוטב שתישמר לנפשך: זו תחתוך יפה מכל תער. איוון איוונוביץ' כחוש ובעל קומה; איוון ניקיפורוביץ' נמוך ממנו, אך לעומת זאת מתפשט הוא לרוחב. ראשו של איוון איוונוביץ' דומה לצנון שזנבו כלפי מטה. ראשו של איוון ניקיפורוביץ' דומה לצנון שזנבו כלפי מעלה. איוון איוונוביץ' - רק אחרי הצהריים ישכב בכותונתו לעורו מתחת לסככה, ואילו לפנות ערב יתעטף באדרתו וילך לו אי-לאן, לחנות העירונית, שהוא מספק לה קמח, או לשדה, לצוד חוגלות. איוון ניקיפורוביץ' שוכב כל היום על מפתן ביתו. אם אין היום חם יותר מדי, מפנה הוא גבו אל השמש, ושוב אינו רוצה ללכת לשום מקום. לפעמים יעלה על דעתו לעת בוקר להסתובב מעט בחצר ולהעיף עין על עבודות המשק, וכעבור שעה קלה חוזר הוא למנוחתו. לפנים אף נהג להיכנס לפרקים אל איוון איוונוביץ'. איוון איוונוביץ' אדם מעודן בתכלית העידון, ובשיחה מהוגנת לעולם לא יוציא דיבור של גנאי מפיו, ואף ייעלב בו במקום אם ישמע דיבור שכזה. איוון ניקיפורוביץ' נכשל לפעמים בלשונו.

אז יקום איוון איוונוביץ' ממקומו ויאמר: "די לך, די, איוון ניקיפורוביץ', הלא מוטב למהר ולצאת אל השמש מאשר לדבר ככה, תועבה היא לאלוהים." איוון איוונוביץ' מתכעס מאוד כשנופל זבוב אל תוך החמיצה שלו. אז הוא יוצא מגדרו ומשליך את הצלחת מעל פניו, וגם בעל הבית סופג מנה הגונה. איוון ניקיפורוביץ' אוהב מאוד-מאוד את הרחצה, וכאשר יֵשב שקוע במים עד צווארו, מיד יצווה שיעמידו במים גם שולחן ומֵחם, שכן אוהב הוא מאוד לשתות תה בתוך הצינה הנעימה. איוון איוונוביץ' מגלח את זקנו פעמיים בשבוע; איוון ניקיפורוביץ' פעם אחת. איוון איוונוביץ' סקרן עד בלי די. אבוי לך אם תתחיל לספר לו איזה מעשה ולא תביא את סיפורך לידי גמר! אבל אם יהיה דבר-מה למורת רוחו, מיד יניח לך לחוש בזה. על פי מראהו של איוון ניקיפורוביץ' כמעט אי אפשר לדעת אם שבע רצון הוא או רגוז. גם כאשר יעלוז על משהו, לא יַראה מזה כלום. איוון איוונוביץ' חששני מעט מטבעו. איוון ניקיפורוביץ', לעומת זאת, לובש אברקיים שקפליהם רחבים כל כך, עד שאם יתפיחום, אפשר יהיה להכניס אל תוכם את החצר כולה, על הבית והמחסנים.

עיניו של איוון איוונוביץ' גדולות ומלאות הבעה, צבען כצבע הטבק, ופיו דומה מעט לאות וי"ו. עיניו של איוון ניקיפורוביץ' קטנות, צהבהבות, ואובדות הן כליל בין הגבינים העבותים ללחיים התפוחות, וחוטמו מראהו כמראה השזיף הבשל. איוון איוונוביץ', אם יכבד אתכם בטבק, יעביר קודם כול את לשונו על מכסה הקופסה, ואחר כך יקיש עליה באצבעו, יגישה לכם ויאמר, אם מוֹדעים אתם משכבר: "כלום רשאי אני, אדוני, לבקש ממך חסד?" ואם אינכם יודעים זה את זה, אז יאמר: "כלום רשאי אני, אדוני, אף שלא נפל בחלקי הכבוד לדעת את תוארך ואת שמך ושם אביך, לבקש ממך חסד?" ואילו איוון ניקיפורוביץ' ייתן את קרן הטבק שלו היישר אל תוך ידכם ולא יאמר אלא: "התכבדו!" גם איוון איוונוביץ' וגם איוון ניקיפורוביץ' סולדים מאוד מפני הפרעושים. ועל כן גם איוון איוונוביץ' וגם איוון ניקיפורוביץ' לעולם לא יניחו לרוכל יהודי לעבור לידם בלי שיקנו אצלו צנצנות שונות ומשונות של סם לקטילת אותם חרקים, ומלכתחילה יחרפו יפה-יפה את הרוכל על שום שדבק הוא באמונת היהודים.

בעצם, למרות הבדלים אחדים, גם איוון איוונוביץ' וגם איוון ניקיפורוביץ' שניהם אנשים נפלאים.

רוצים לקרוא את ההמשך? היכנסו לכאן .

"סיפורים אוקראיניים", ניקולאי ו. גוגול, תרגום: נילי מירסקי, עם עובד, 224 עמודים