סידור לילדים
איך, למרות שאין לנו איך, ניאלץ גם השנה לשלוח את הילדים לקייטנות הכי יקרות בעולם
"הקיץ לא נשתגע", אהובתי אומרת לי, ואני אומר לה בדיוק אותו דבר. שוב ושוב.
למעשה, הצירוף הזה הפך ל"אני אוהב אותך" החדש שלנו. מדי בוקר כשאנחנו נפרדים ביציאה לעבודה אני אומר לה: "הקיץ לא נשתגע", והיא נפרדת ממני בברכת: "בהחלט. הקיץ לא משתגעים", ואז אנחנו מחליפים נשיקה מרפרפת ועפים לעבודה.
אני כמעט בטוח שאם הייתי צריך להציע לה שוב נישואים, הייתי יורד הפעם על ברכיי, שולף את הטבעת ומציג את השאלה שמיליוני גברים נרעדים לא הציגו עד היום לבחירת ליבם: "הקיץ לא נשתגע?"
אנחנו פשוט לא יכולים להשתגע הקיץ. הכסף שלנו נגמר, ואז הגביר קצב ונעלם (פנינו למשטרה, הם זזים ממש לאט בקטע של כסף נעדר), ובסוף הוכרז כנפגע פעולות איבה שמקום קבורתו לא נודע. חשבונות הבנק שלנו הפכו סוף־סוף שוויצריים: מלאים חורים ומנוכרים כלפינו.
ואנחנו יודעים שהקיץ - לעזאזל, זה תמיד הקיץ ולא שום חורף! - איז קאמינג, ואנחנו לגמרי מבינים את מה שאנשים בלי ילדים לעולם לא יבינו לגבי לוח השנה: שהוא מורכב מ־15 חודשים, מהם שלושה־רצוף עונים לשם אוגוסט או מתנהגים בהתאם. ואנחנו מכירים את משפט פיתגורס השני, לפיו עלותו של כל יום חופשה של הילדים שווה לסכום בריבוע של כל שבוע שבו הם בלימודים, מ.ש.ל.
ו"הקיץ לא נשתגע" הוא שם קוד שבאמצעותו אנחנו חוזרים ומבטיחים לעצמנו: הקיץ הילדים עלינו. אנחנו נהיה איתם. לא נשלח אותם לקייטנות ב־3,000 שקל לשבועיים; לא ניקח אותם ליוון ב־25 אלף שקל לשבוע; לא נביא להם מטפלת ב־45 שקל לשעה (ו־75 שקל לרבע שעה במקדונלד'ס) שתהיה איתם בזמן שאנחנו עובדים, כדי לשלם לה בשביל שתהיה איתם בזמן שאנחנו עובדים.
הקיץ לא יהיה כלום, כי פעם אחת בחיים בואי נזרום עם הקונספט של ראש הממשלה.
בסדר, אז הילדה ביקשה כבר לפני חצי שנה ללכת לקייטנה שבה הייתה בעבר - אוקיי, זה עוד איכשהו לא יקר מדי, ואם התרשמתי נכון, מדובר בקייטנה שהפעילות היומית המרכזית בה היא חלוקתם של כמה אלפי ילדים לקבוצות קטנות והעסקתם לאורך רוב שעות היום בהתחלקות לקבוצות עוד יותר קטנות. שיהיה.
אבל לפני שבועיים הילדה הגיעה פתאום והכריזה: "אני רוצה קייטנת סוסים". אמרתי לה שהקיץ אנחנו לא משתגעים, אבל הילדה מיד הוכיחה - בווליום ובפיץ' וביכולת התמדה בשניהם לאורך זמן - שהיא דווקא כן, אז חיפשתי ומצאתי באזור הכפר הירוק קייטנה צנועה שמבטיחה להפגיש בין סוסים לילדים למטרות הברשה הדדית. כבר עמדתי לרשום אותה (כן, הם רושמים גם לסוסים) כשהילדה שוב התחרטה: "אני רוצה קייטנת קרקס", היא קיפצצה במקומה בהתרגשות והושיטה לנו איזה פְלייר שמישהו - חכה אני אתפוס אותך - חילק לילדים בכניסה לבית הספר.
קייטנת הקרקס עולה רק עוד אלפייה, אז בשלב הזה נעצרתי והחלטתי לחכות להתפתחויות נוספות, כי תכף היא בטח תרצה להירשם גם לקייטנת כלבים ומרוצים, קייטנת גבינות ויין או קייטנת שזירת גמלים - באמת, נדמה שתעשיית הקייטנות הולכת כיום על מקבילות לסלוגן של תעשיית הפורנו: אם אתה מסוגל לדמיין את זה, יש לנו את זה.
עם הילד זה כבר היה פשוט יותר: הוא ביקש לנסוע לסאמר־קאמפ - עקרונית אני לגמרי בעד, כי זה יאפשר לי לישון בשקט בידיעה שלא רק שהוא לא בבית, הוא אפילו לא בישראל - אבל אז שמעתי כמה זה עולה. הילד עוד מילמל משהו על קייטנת קימאמה - ששמה נשמע כאילו הוא מורכב מצירוף שתי ההברות שפלט כל הורה שאי פעם שמע את המחיר - ואני אמרתי לו: "חמודי, הקיץ אנחנו לא משתגעים". ואז הצגתי בפניו שלל חלופות צנועות אפשריות בתחומי הקו הירוק, בהן קייטנת "צ'יף העשבים" (לימודי חץ וקשת לתואר מתקדם), קייטנת "כיף לי בגבעה" (גם לי, כל זמן שאני לא צריך להיות בעצמי בגבעה) קייטנת "דדילנד - הכל קורה בגדול" (לא רוצה לחשוב מה זה אומר), וקייטנת "מוזיקה לימונצ'לו" (מה רע בערק לימונצ'לו?) - אני יודע, אתם חושבים שאני ממציא את השטויות האלה, אבל לצערי אני לא; חפשו אותן באינטרנט (לצד קייטנת "מחפשים באינטרנט").
כי מתברר שהקייטנות הפכו השנה מגוונות ויקרות כל כך, עד שבטח גם הפיצוצייה השכונתית שלי תכף תכריז על "קייטנת פיצוץ (ובניו)" - שבה, תמורת 2,500 שקל, יוכלו ילדיכם להתנסות משך שבועיים במכירת ניירות גלגול ומאנצ'יז לאנשים שחזרו מאיזו מסיבה בחיפה בשעות הקטנות של הלילה.
אני יודע, חצי מהישראלים בוכים כרגע על מחיר הקייטנות העירוניות והמסובסדות של משרד החינוך - ולישראלים אלה אני לגמרי מפרגן בברכה המסורתית "תיחנקו"; כי לפחות יש לכם ילדים בגיל שבו הקייטנות האלה עדיין רלוונטיות וזמינות. זכיתם. די ליילל.
וכן, שמעתי על הישראלים האלה שלא צריכים שום קייטנה כי חמותם באה להיות עם הילדים כל הקיץ, או שהוריהם לוקחים את כל הילדים והנכדים על חשבונם לשבועיים באיטליה, ולאנשים אלה אני לחלוטין מפרגן בברכה העממית היפה "תמותו".
באופן אישי, אני ניצב פה לפניכם - ואין אני עומד יחידי, עימדי ניצבים בשעה זו כמה מאות אלפי ישראלים שילדיהם, בדיוק כמו שלי, בגילי הביניים האלה שבהם הם גדולים מדי לקייטנות המסובסדות וקטנים מדי מכדי שנגיד להם: "חבר'ה, אנחנו בעבודה, תעשו מה בראש שלכם רק תדאגו לנקות את הקירות מנוזלי גוף לפני שאנחנו חוזרים".
לפיכך, אחרי התלבטויות והתחבטויות, כינסנו השבוע אהובתי ואני את הילדים והכרזנו רשמית שהקיץ אנחנו לא נשתגע ולא נעשה כלום. שום דבר בכלל. בתגובה, איימו שניהם לזרום במוצ"ש להפגנת המונים ברחבת המוזיאון בעקבות מה שהם רואים כחיסולה של הדמוקרטיה המשפחתית, המאפשרת להם להירשם לכל מה שאי פעם עלה בדעתם.
משבר נולד. בהמשך אותו ערב כינסתי את האישה לפסגת הג'י־כבר־שמונה, והיא פסקה: "טוב, האמת היא שאין לנו מה לעשות איתם, חייבים לרשום אותם לפחות לקייטנה ביולי, ובאוגוסט כבר ניקח אותם לאיזה הכל־כלול".
"אבל אמרנו שלא משתגעים!" הרעמתי. "קייטנות לשניהם זה 6,000 שקל! וחוץ מזה, מתי יהיה להם חופש אמיתי, בלי כלום בכלל? בשלושה ימים האחרונים של אוגוסט?" ואהובתי ענתה: "בדיוק. בשלושה ימים האלה. והתכנון הוא שאתה תהיה איתם בכל שלושת הימים כי אני אז בשיא הלחץ בעבודה".
זה כבר שבר אותי. "מה?! מתי יש לי זמן לזה? איך אני אקח חופש מהעבודה שלושה ימים? תמצאי להם עוד מסגרת!"
ההכרעה התקבלה: אנחנו נשלח אותם לקייטנת סוסי מחמד בשבילה ולקייטנת מחשבים בשבילו - קייטנה שתאפשר לי להיות רגוע שהילד לא יושב כל היום מול מסכים בבית אלא יושב מולם במקום אחר לגמרי - ואז נמריא איתם לחצי האי פיליון (הקרוי על שם הסכום בדולרים שתעלה החופשה המשפחתית שם), ונשתגע גם הקיץ.
אין לנו, בפועל, את הכסף הזה. אבל הנה אנחנו שוב מתמודדים עם מה שבאמת אין לנו: היכולת להיות עם הילדים לאורך יולי, אוגוסט והחגים רצוף. למעשה אנחנו מסוגלים להיות איתם יום אחד רצוף, נניח באיזה פארק מים. אחר כך אנחנו זקוקים לשלושה ימי התאוששות והחלמה בעבודה.
והייתי רוצה להיות ההורה המושלם הזה שפשוט לוקח את ילדיו על עצמו בחודשי החופש. ההורה שמבלה איתם מדי יום. שמממש את ההורות שלו כפי שהורות נועדה, כנראה, להיות; רצופה וקרובה ובלתי פוסקת. הייתי רוצה להיות מההורים האלה שמכניסים את הילדים לקרוון - או קטמרן - ומסתובבים איתם משך חודשיים בכל רחבי אירופה, כל היום ביחד.
מצד שני, אני גם רוצה להיות - כמאמר קובי מרימי בשעתו - סמוואן. שפוי. ואני אוהב את הילדים שלי כל כך, אבל לא באמת מסוגל לשהות איתם שלושה חודשים רצוף, כי אני אדם בוגר ורוב הזמן קצת פחות מרגש אותי לשחק "לוטי קרוטי", לצייר דמויות מפורטנייט, לשמוע בלופ את השיר האיטלקי מהאירוויזיון ולקום בבוקר לביקור בפארק טרמפולינות נוסף. אני ישראלי רגיל שזקוק למינימום ההכרחי כדי לשרוד את הקיץ: סידור לילדים. סידור כלשהו.
כי ילדים ומבוגרים לא באמת חולקים עודף ריגושים (וגם מסרבים להיות אויבים, ברור). אנחנו יצורי אנוש בשלבים שונים מדי של חייהם והתפתחותם האישית. והחופש הגדול הוא הזמן הזה בשנה שבו אנחנו, כהורים, אמורים להתיישר לחלוטין עם תחומי העניין של הילדים, או לפדות - בסכומי כסף שבהם יכולנו לרכוש נדל"ן - את החופש הקטן שלנו.
אז קחו את הכסף. ואת הילדים. ותנו לי את מה שהילדים מקבלים בחינם: חופש. החופש להמשיך בחיי. ניפגש בחמש אחרי הקייטנה ונמשיך לרחבת הכניסה לקניון, שם הילדה תנגן בכינור - החוג שרושש אותנו כבר באמצע השנה - ונתרים עוברים ושבים.
