כשלכריס יוטון הייתה רעמת אפרו: התואר האירופי האחרון של טוטנהאם
הפעם האחרונה בה הגיע תואר יבשתי למועדון מצפון לונדון הייתה ב-1984, כשהשחקנים של קית' ברקינשואו זכו בגביע אופ"א בדרמת פנדלים מול אנדרלכט. מדוע קרויף החליף חולצה עם הודל, איך באיירן הגדולה נכנעה לתרנגולים, מה עבר על ארדילס ואיך הפך השוער המחליף פארקס לגיבור
כדי להיזכר בפעם האחרונה בה זכתה טוטנהאם בתואר אירופי צריך לחזור 35 שנים לאחור, לתקופה בה ליברפול שלטה בכדורגל העולמי. האדומים זכו ב-1984 בגביע האלופות (המתכונת הקודמת של ליגת האלופות) כשניצחו את רומא בגמר באולימפיקו, בעוד שהספרס זכו אז בגביע אופ"א, מפעל אירופי משני שאוחד ב-1999 עם גביע המחזיקות.
לטוטנהאם הייתה קבוצה מוכשרת בתחילת שנות ה-80, שזכתה פעמיים ברציפות בגביע האנגלי (1981 ו-1982) והתמודדה בקביעות בצמרת הליגה. השוער שלה, ריי קלמנס ששיחק לפני כן בליברפול, נחשב בשעתו לאחר הגדולים באי הבריטי ובעולם כולו, אבל שימש כשוער משנה לפיטר שילטון בנבחרת אנגליה. בהגנה בלטו הבלם-קפטן גראהם רוברטס, המגן הימני דני תומאס והמגן השמאלי כריס יוטון, שהלהיב בכדרורים באגף כאשר עדיין הציג רעמת אפרו מפוארת הרבה לפני שהכיר את בירם כיאל ותומר חמד כמנג'ר ברייטון.
בקישור בלטו גארי סטיבנס ומיק הזארד. הכוכב הגדול היה גלן הודל הכישרוני בעל השליטה הנפלאה בכדור ויכולת בעיטה אדירה ממרחק. בהתקפה הציגה טוטנהאם את הסקוטי סטיב ארצ'יבלד ואת גארת' קרוקס בעל כוח הפריצה הסוחף, ועל הלהקה הטכנית והמלהיבה הזו ניצח המנג'ר קית' ברקינשואו.
האיש שמונה לתפקיד ב-1977 אחרי שפוטר מניוקאסל, הקים קבוצה אטרקטיבית שהציגה כדורגל התקפי ורשם יותר ניצחונות מכל מאמן אחר שעבר לפניו במועדון. בעונה הראשונה שלו הקבוצה ירדה לליגת המשנה, אבל חזרה לאחר מכן, ואחרי הצלחות בגביע הוא הוביל אותה לזכייה בגביע אופ"א במשחקו האחרון בתפקיד. ברקינשואו עזב בעקבות חוסר הסכמה עם ההנהלה ומונה למאמן נבחרת בחריין.
בשתי הזכיות בגביע האנגלי הלהיבו במדי המועדון הארגנטינאים אוסבלדו ארדילס (לימים מאמן בית"ר ירושלים, שזכה לפני כן עם האלביסלסטה במונדיאל 78') וריקרדו ויז'ה, שעזב את הקבוצה לארה"ב בקיץ 1983 ולא היה שותף לאותו קמפיין אירופי מוצלח. שני הארגנטינאים התקשו לשוב לשחק באנגליה לאחר מלחמת פוקלנד שהתחוללה בקיץ 1982. ארדילס עבר בהשאלה לפריז סן ז'רמן וחזר מאוחר יותר לטוטנהאם. הוא הספיק לעלות כמחליף בגמר.
טוטנהאם סיימה את עונת 1983/84 במקום השמיני בלבד בליגה האנגלית, הודחה על ידי נוריץ' בסיבוב הרביעי בגביע האנגלי ועל ידי ארסנל בסיבוב השלישי בגביע הליגה, אבל באירופה היא רשמה קמפיין בלתי נשכח. בסיבוב הראשון היא הביסה 0:6 ו-0:8 את דרוגדה יונייטד האירית וגם בסיבוב השני לא נתקלה בבעיות מיוחדות מול פיינורד ההולנדית.
צמדים של גארת' קרוקס וטוני גאלווין העניקו לה 2:4 במשחק הראשון, יוטון וגאלווין השלימו את המלאכה עם 0:2 בגומלין ברוטרדאם. יוהאן קרויף הגדול, שבאותה עונה נפרד מהמגרשים, לבש אז את מדי פיינורד והחליף בסיום חולצות עם גלן הודל אחרי שהתלהב מיכולתו.
בשמינית הגמר חיכתה לטוטנהאם משוכה גבוהה הרבה יותר – באיירן מינכן עם השוער הבלגי האגדי ז'אן מארי פאף ושחקני נבחרת גרמניה - קלאוס אאוגנטאלר, וולפגנג דרמלר, הכוכב הגדול קארל היינץ רומיניגה וקשר נבחרת דנמרק סורן לרבי. רומיניגה העניק לבאיירן ניצחון 0:1 במינכן, אבל האוהדים בווייט הארט ליין חגגו כשסטיב ארצ'יבלד ומארק פאלקו השיגו 0:2 בגומלין.
במשחק הראשון ברבע הגמר ניצחה טוטנהאם 0:2 את אוסטריה וינה משערים של ארצ'יבלד וחברו לנבחרת סקוטלנד אלן ברזיל, אשר סיים עם ארבעה שערים בקמפיין מבלי ששיחק בגמר. ברזיל הבקיע גם ב-2:2 בגומלין בוינה יחד עם ארדילס שהוסיף את השני.
במשחק הראשון בחצי הגמר הפסידה טוטנהאם 2:1 בחוץ (מארק פאלקו כבש) להיידוק ספליט הקרואטית שייצגה את יוגוסלביה המאוחדת של אז, אבל שער של מיק הזארד בגומלין קבע 2:2 בסיכום והתרנגולים עלו לגמר בשערי חוץ.
הגמר באותה תקופה התקיים בשני משחקים. ב-9 במאי 1984 הגיעה טוטנהאם לבלגיה בהרכב חסר - ללא קלמנס והודל הפצועים, וסיימה בתיקו 1:1 עם אנדרלכט, אשר העפילה אחרי ניצחון שנוי במחלוקת על נוטנגהאם פורסט בחצי הגמר (שנים אחר כך התברר ששילמה שוחד לשופט). פול מילר כבש בנגיחה לזכות הקבוצה האנגלית בדקה ה-57 והבלם הדני מורטן אולסן השווה לזכות אנדרלכט כשנותרו חמש דקות לסיום.
ואז הגיע היום הגדול האחרון של טוטנהאם באירופה. ב-23 במאי 1984 היא אירחה את משחק הגומלין בווייט הארט ליין ונקלעה לפיגור 1:0 בדקה ה-60 בעקבות שער של הבלגי אלכס צ'רניאטינסקי שהשתיק את האוהדים המקומיים. טוטנהאם לחצה, מארק פאלקו הפציץ את המשקוף ובדקה ה-84 הבקיע גראהם רוברטס את שער השוויון מקרוב. שתי הקבוצות המשיכו להארכה, בה לא נכבשו שערים.
במהלך דו קרב ההכרעה מהנקודה הלבנה הפך מחליפו של קלמנס, טוני פארקס, לגיבור הגדול. השוער הדף את הבעיטות של מורטן אולסן והאיסלנדי ארנור גודיונסון (אביו של איידור גודיונסון ששיחק שנים אחר כך בצ'לסי וברצלונה) והיקנה לטוטנהאם את הפרס. רוברטס, פאלקו, גארי סטיבנס וארצ'יבלד בעטו את הפנדלים פנימה, דני תומאס החטיא, אבל גם הבעיטות המוצלחות של ז'ורז' גרון, אנצו שיפו (אז בן 18) ופרנקי ורקאוטרן מאנדלכט לא מנעו ניצחון 3:4 של האנגלים.
הרכב טוטנהאם במשחק הראשון בגמר: טוני פארקס; דני תומאס, גראהם רוברטס, פול מילר, כריס יוטון; סטיב פרימן, גארי סטיבנס (גארי מאבוט 81), טוני גאלווין, מיק הזארד; סטיב ארצ'יבלד, מארק פאלקו. מאבוט פתח בהרכב בגומלין. אוסבלדו ארדילס ואלי דיק שולבו כמחליפים.
לפנייה לכתב/ת 
