שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    בלי פוזה: יערות מנשה הוא מגנט לאנשים שפשוט אוהבים מוזיקה
    מראשיתו, פסטיבל יערות מנשה הציע תערובת אקלקטית: מיינסטרים לצד אינדי, צעירים לצד משפחות בורגניות - אבל הגיוון שהיה בעבר חיסרון הפך ליתרון המרכזי שלו - כשעל אותה במה עלו בזה אחר זו גל דה פז, בלקן ביט בוקס ואלון אולארצ'יק. שי להב ובנו אורי עם רשמים מהיער
    נפתח בצל"ש. פסטיבל מוזיקה ישראלי גדול שמצליח לפעול כבר 11 שנים רצופות ראוי לכל מחמאה אפשרית. והפז"ם הזה גם מוכיח שמדובר באירוע שהצליח למתג את עצמו היטב - משימה לא פשוטה עבור יערות מנשה. בניגוד לפסטיבלים כמו אינדינגב, שהיה מאוד ממוקד מהרגע הראשון, גם מוזיקלית וגם באופי הקהל, מהקמתו יערות מנשה תמיד הציע תקרובת מאוד אקלקטית. אמני אינדי לצד זמרי מיינסטרים ידועים; קהל צעיר ואלטרנטיבי לצד משפחות אולטרה בורגניות. במשך שנים חשבתי שחוסר המיקוד הזה היה בעוכריו. אבל נדמה שעם הזמן הוא הפך דווקא ליתרון. משום שהוא הפך את הפסטיבל, בפשטות, למוקד לאנשים שאוהבים מוזיקה.

     

    הפסטיבל הנוכחי, שנמתח מחמישי עד שבת, הכיל, באופן מתירני וסובלני, הופעות של שמות גדולים כמו בלקן ביט בוקס, התקווה 6 ואסף אמדורסקי, לצד מוזיקאים בתחילת דרכם, סדנאות אמן, הרצאות, שעת סיפור מוזיקלית לילדים ועוד. והכל, בהיעדר מוחלט של פוזה, מה שהופך אותו לנעים מאוד למשתמש. 

     

    לפסטיבל הנוכחי הבאתי שחקני חיזוק בדמות הילדים שלי, ובראשם אורי - מוזיקאי מתחיל בן 16, שבחן את יערות מנשה בעיניים נקיות לגמרי. "אחד המאפיינים העיקריים של הפסטיבל הוא השילוב של צעירים חובבי אינדי והורים שחיפשו מקום לגרור אליו את הילדים לסוף השבוע", אורי כותב. "המיזוג יוצר מראות מעניינים: קהל של בני עשרים עם ראסטות רוקדים עם היד באוויר, מאחוריהם יושבים בשורה ילדים עם פירות מיובשים ואגוזים בקופסת פלסטיק שקופה ונערה בתיכון בישיבה מזרחית עם ספר מתמטיקה של בני גורן פתוח בין רגליה. כשהגענו למתחם האוהלים, אחי הקטן לחש לי באוזן שהוא ראה משהו ירוק מבצבץ מבעד לנייר הגלגול של 'האיש המוזר' שבאוהל הסמוך - אבל השילוב הזה הוא בדיוק הקסם שבפסטיבל".

     

     

    תומר ישעיהו (צילום: צחי דברת)
    תומר ישעיהו - מוזיקה וצניעות בשבת בבוקר(צילום: צחי דברת)

    בלקן ביט בוקס (צילום: צחי דברת)
    בלקן ביט בוקס - לא זמן לשבת(צילום: צחי דברת)

    בעומק היער, פעלו ארבע במות מרכזיות במקביל. הגענו בצהרי שישי ופספסנו את אמני היום הראשון. כצופה, הכמות האינסופית של ההופעות מאפשרת לך, ליהנות ממנה גדושה של מוזיקה, ובמקביל לסבול מתחושה מתמדת של פומו. ובכל זאת, אפשר לומר בגדול שהסאונד היה מצוין, כמעט בכל הבמות. הרמה המוזיקלית הייתה גבוהה, גם בבמות הקטנות וכל מופע משך כמות סבירה ומעלה של צופים. ולא נתקלתי במבוכה שתקפה אותי בפסטיבלים קודמים. 

     

    עוד בערוץ המוזיקה:

    מכרמן ועד ורדי: כשהתקינות הפוליטית איימה על האופרה

    חוה אלברשטיין: "עולם המוזיקה עדיין מאוד גברי"

    סולן דיסטרבד: "סבא שלי היה בהגנה וסבתא שלי על שער 'לאישה'"

     

    סגנונית, אין ספק שההיפ הופ הוא הז'אנר החם של הרגע. אפשר היה להיתקל בו, בווריאציות שונות, כמעט בכל שעה. אם ניקח, למשל, את במת השורש המרכזית, בליל שישי, נמצא שם כמעט ברצף את בלקן ביט בוקס, הראפר הטרי אדם זולוד, אקו ופלא אוזן שאירחו את פישי הגדול. הרוקנ'רול, במתכונתו הטהורה, כמעט לא קיים. ואם כבר תיתקלו על הבמה בגיטרה-בס-תופים, תמיד יתווסף להם עוד אלמנט שנועד להגניב. כמו שאורי ציין: "נדמה היה שלכל להקה בבמה המרכזית היה נגן סקסופון, כל הזמן סקסופון. ואם לא סקסופון, אז לפחות חצוצרה".

     

    בתוך אוקיינוס הפסטיבל הגדול דגנו כמה רגעי קסם. גל דה פז מבחינתי היא כבר חדשות ישנות (ומעולות). גם אורי כבר ראה את דה פז בנד בבארבי, אבל להופעה שלהם על הבמה המרכזית בפסטיבל לאור היום היה כוח מיוחד. "הקול הענק של גל דה פז הדהד עד למתחם האוהלים, ולפחות חצי מהקהל ידע את המילים לשירים בעל פה", פוסק אורי. לפניה, על אותה במה, הופיע ההרכב המרתק Forestt, שתפס אותנו מיד, אבל בצירוף כוכבית. אני מסכים עם כל מילה של צאצאי: "הם הופיעו עם מוזיקה מעניינת שהזכירה שירי עם אנגליים, עם טון גיטרה משגע, קולות רקע מרחפים ומעברים מורכבים המשלבים כלים חשמליים ואקוסטיים. זו מוזיקה למוזיקאים; השירה לא במרכז והנוכחות של הלהקה על הבמה לא מרשימה".

     

    הקונצנזוס במשפחת להב ממשיך גם בנוגע למופע המרכזי של הבלקן ביט בוקס. "הם הקפיצו את הקהל מהשנייה הראשונה שעלו על הבמה. לסולן הלהקה, תומר יוסף, יש כריזמה מטורפת ואינטראקציה מרובה עם האנשים בקהל. אבל ההופעה התרכזה בקהל שבא לחגוג; אם תכננתם לשבת על מחצלת מאחורי הקהל זאת לא הלהקה הנכונה, כי כנראה שיימאס לכם אחרי כמה שירים". יצא ביקורתי הילד, אין מה לעשות.

     

     
    רגעים יפים נוספים שרשמתי לעצמי כללו את לאון פלדמן שראיין את אביגיל קובארי הנהדרת, ששרה על במה קטנה סקיצות בליווי גיטרה בלבד וכישפה את הקהל; אקו שהרביצה מפגן כוח רציני על במה גדולה, ואירחה את לונא אבו נסאר לדואט מעולה בערבית, שזכה לתשואות הקהל - לא עניין של מה בכך, בישראל 2019; תומר ישעיהו שחנך את הבמה הגדולה בבוקר האחרון, בהופעה שכולה יופי, מוזיקליות וצניעות. הוא והנגנים שלו הפכו את שבת בבוקר ליום יפה במיוחד; שי צברי נכנס לתוך הקהל, בחום בלתי נסבל, והרים עוד את הטמפרטורה בחאפלה אלקטרו מזרחית מעיפה; ורגע השיא, מבחינתי: ההרכב Bemet של הוד מושונוב, שמייצר אלקטרוניקה סוחפת ולא תמיד קלה לעיכול, העלה לבמה את אלון אולארצ'יק וביצע איתו חמישה שירים, כולל כאלו של כוורת. המוזיקאי הוותיק, בן ה-68, חזר בבת אחת להיות האיש עם הגרוב הכי צעיר והכי מגניב בישראל. והקהל, שרובו נולד אחרי שבא לשכונה בחור חדש, הגיב בהתלהבות ורקד כמו תיישים על אסיד. למשך רבע שעה, קולי נאלם ליבי נרגש. אבל ממש.
    אלון אולארצ'יק עם הוד מושונוב - הכי גרוב (צילום: אופיר אברהמוב)
    אלון אולארצ'יק עם הוד מושונוב - הכי גרוב(צילום: אופיר אברהמוב)

     

    אז היה מוצלח, ועשיר ומלא בהשקעה. אבל לסיום, קצת ביקורת בונה. בעבר, האוהלים של באי הפסטיבל הוקמו בתוך היער עצמו מה שיצר תחושה ייחודית וחמה. כמעט משפחתית. הפעם, כנראה בגלל הגידול בכמות הצופים, מתחם האוהלים הוקם מחוץ למתחם ההופעות. מה שאומר גם לינה תחת שמש קופחת, גם מרחקים גדולים בין האוהל לאזור הבמות (והחנייה) וגם אובדן של הקסם הבסיסי של הפסטיבל. בצירוף החום הכבד ששרר בסוף השבוע - ההנאה של הצופה נפגעה. בעיקר כשמדובר במשפחות עם ילדים, והיו רבות כאלה. אני לא מכיר את נבכי הלוגיסטיקה של הפסטיבל, אבל זאת נקודה שכדאי לשפר לקראת הפעם הבאה.

     

     

     

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    לאתר ההטבות
    מומלצים