"הוא הרגיש כמו ילד זר": כשהדיכאון מכה דווקא בלידה השנייה

הלידה הראשונה הייתה מושלמת, היא מספרת. "בלי אפידורל, בלי תפרים, הבת שלי נכנסה לחיים שלי בשקט ובשלווה". הלידה השנייה, לעומת זאת, התנהלה אחרת לגמרי ואחריה חשה קרן כהן כמו מכונה: "אפילו לא הייתי בטוחה שהוא שלי. כשחזרנו הביתה התנהלתי על אוטומט".

דיכאון אחרי לידה הוא תופעה נפוצה ומדוברת, ועדיין - כשהוא מכה, לא תמיד קל להבחין בו או נכון יותר, לאבחן אותו. הקושי מורגש בכל כוחו גם כשהוא מגיע אחרי לידה שנייה, כאשר האם כבר חוותה לידה ואימהות וסבורה שהיא נמצאת על קרקע מוכרת.

את כהן, תושבת פתח תקווה, תפסה הלידה השנייה כשלא ממש הייתה מוכנה. "בשבוע 37, באמצע יום הולדת שלוש של הגדולה, התחילו הצירים", היא נזכרת. "מיהרתי לחדר לידה. הייתה מצוקה לעובר, הרחם תפס צורה של שעון חול והוא נתקע בחלק הצר. הובהלתי לחדר ניתוח הוא יצא תוך רבע שעה, אבל לי גילו כל מיני גידולים שפירים, הוציאו אותי מהניתוח רק לאחר שעתיים וחצי. כשהתעוררתי לא היה לי מושג שזה קרה. 

"לא ראיתי את התינוק. חברות שהיו שם צילמו אותו בטלפון והראו לי תמונות. זה הרגיש כמו שמראים ילד זר, את לא מרגישה שזה שלך. חזרנו הביתה והיה צריך להאכיל, להחליף. הוא היה תינוק יפהפה ולא ראיתי את זה, לא שיחקתי איתו".

התחושות הללו היו שונות מאוד מאלה שחוותה בלידה הראשונה: "אם בילדה הראשונה הביאו לי אותה ממש אחרי הלידה והיה חיבור מיידי, הנקתי בחדר לידה, כאן כל היחס היה שונה, סיטואציה אחרת, הרגש היה מנותק. לא הייתי בטוחה שהוא שלי עד שאבא שלי הגיע עם סרטון שבו הוא צילם את כל הליווי שלו מהרגע שנולד. הכול נראה מואר ושמח, וזה שונה ממה שעבר לי בראש".

כהן מספרת כי המשיכה לחוות קשיים בחודשים הראשונים לחייו של בנה, שגב. כדי להתמודד החליטה בין היתר להפסיק להיניק. בעלה, רביב כהן, הבין שהיא זקוקה לתמיכה. "כשראיתי שיש חוסר תפקוד, פשוט מבלי לדבר התחלתי לעשות. לא היה מקום לשאול למה זה קורה, הייתי חייב למלא את החסר".

כלומר?

"בעיקר להיות שם, להיות פעיל בבית, לעזור. כשמילאתי את החסר, חלק גדול מהקושי נעלם, משום שהיא לא עסוקה בחשש מה יקרה ומי ידאג לתינוק או לבית, יודעת שיש סביבה תומכת ששומרת. זה מוריד ממנה לחצים, יש פחות דעיכה, ומשם אפשר רק לעלות. דיברנו, הקשבתי, הייתי שם עבורה, חיזקתי אותה כשהחליטה להפסיק להיניק כי הבנתי שזה יעשה לה טוב, לא היה לחץ מהסביבה. זה נורמלי, את לא לבד וזה לא סוף העולם, את תתרוממי - ולא משנה כמה זמן זה ייקח. 

"אני חושב שמעבר להקשבה ולמודעות, צריך להבין שזו סיטואציה שלא קל לשלוט בה. אסור להפוך את הדיכאון למרכז החיים, הוא קיים אבל נתמודד, לא להתרסק מזה. להסתכל על הטוב, איך תפקדנו, מה הספקנו".

עם הזמן, ולאחר ששעות השינה של שגב הפכו סדירות יותר, הדכדוך החל לעבור. "הרגשתי שאני משתגעת והיה לי ברור שאני לא בסדר, ואם זה לא משתפר אני הולכת לטיפול מקצועי. כשחזרתי לישון, וראיתי את הסרטון שאבא שלי צילם, הגיעה האהבה. את מה שהיה בלידה הראשונה בהתחלה התחלתי לחוות רק כשהוא היה בן כמה חודשים".

מהי העצה שלך לנשים שחוות דברים דומים?

"נשים צריכות להיות מודעות, לתמלל את עצמן, להוציא דברים החוצה, ואז הסביבה יכולה לזהות ולתמוך. בלידה של שגב לא כולם שמו לב לניואנסים הקטנים, אם לא הייתי מדברת לא היו יודעים שעובר עליי משהו. לזכור גם שלא כולן מרגישות כיף גדול אחרי הלידה, תתעלמי מהרעשים, תציפי ואם צריך - עזרה מקצועית זו לא בושה".

כ-15% מהנשים סובלות מדיכאון לאחר לידה, ו-50%-80% מהן יסבלו מקושי נפשי משמעותי, מסבירה הפסיכולוגית הקלינית עינב יולביץ'.

התסמינים יישמעו מוכרים לנשים רבות: עצבות, אי שקט, הפרעות בשינה (יותר מדי שינה או פחות מדי), הפרעות אכילה (עלייה דרסטית או ירידה דרסטית), תחושה של רגשות אשם, כעס, עצבים, בכי וחוסר כוחות.

"דיכאון אחרי לידה אופייני להרבה נשים", מחדדת יולביץ', "השאלה היא כמה הוא חריף וכמה זמן הוא נמשך, מה מידת החומרה. עד חודש וחצי אחרי הלידה הסימפטומים האלו אופייניים להרבה נשים. לאחר מכן הם יאובחנו כדיכאון".

לדבריה, ישנם כמה גורמים שיכולים להוביל לדיכאון: "נשים שחוו דיכאון בעבר, חוסר תמיכה מהסביבה כמו בן זוג שעובד, כשאין חברות באזור, קשר טעון עם האם". גם תכונות אופי מסוימות, אומרת יולביץ', עשויות להיות גורם: "נשים ששואפות לשלמות, שהכול יהיה מתוקתק ומסודר, קשה להן לשחרר ולוותר על דברים".

מדוע זה קורה גם בילד שני, כשאנחנו כבר מנוסות יותר?

"אין הרבה מחקרים בנושא, אבל אם הילד הראשון היה רגוע, יונק, ישן טוב, היו לידה טובה ועזרה, ופתאום בן הזוג פחות זמין לעזור, עכשיו אנחנו אחד לכל ילד, אין רגע לנוח - זה עלול לגרום למשבר. סיבה נוספת היא שהילד הראשון הוא כל עולמך והכול סביבו, נשים עלולות לחוש שהן נוטשות אותו ומרגישות צורך לפצות, זה רגיש".

על רגשי אשם שכאלה מספרת סיון קנר מאשדוד, שחוותה דיכאון אחרי לידת בנה השני, כיום בן שנה וחודשיים. "המילה דיכאון כל כך רחוקה מעולמי", היא מספרת, "ידעתי שזה הורמונלי, חשבתי שזה מאפיין טיפוסים שונים, ואני אדם אופטימי, חברותי ושמח. לקח לי זמן להבין, וזה הפיל אותי מהרגליים".

ההיריון הראשון היה מושלם, לדבריה: "בלי תופעות, פרחתי ונהניתי, הכל היה ורוד וזוהר". להיריון השני נכנסה כשבנה הגדול היה בן קצת יותר משנה. "זה היה מתוכנן, רציתי הפרשים קטנים, חשבתי שאם כך טוב - אז מה הבעיה? אבל זה היה היריון אחר. היה לי קשה פיזית, קשה לעשות דברים עם הגדול, גם התרחקנו קצת אחרי הלידה משום שעם ניובורן בבית היה קשה לעשות איתו דברים, והיו לי המון רגשות אשם".

הימים הראשונים הולידו בדידות. "הקטן נולד קצת לפני פסח. כולם היו עסוקים מאוד - החברים טיילו, הרגשתי שנשארנו לבד ולא הייתה עזרה. אחר כך כולם חזרו לשגרה, ואני עם תינוק קטן בבית. היו המון סיבות למה לא לצאת מהבית. עם הגדול יצאתי המון, ביליתי עם אימהות שהן גם חברות. הקטן ישן המון ונמעכתי בספה שבועות, לא עשיתי משהו ממשי".

את זוכרת את נקודת המפנה, כשהבנת שמשהו עובר עלייך?

"יום אחד צחקתי, וגיסתי אמרה 'כמה זמן לא שמעתי את הצחוק שלך'. ואז שמתי לב שאני בוכה המון. בהתחלה ייחסתי את זה למשהו נקודתי: היום בכיתי כי רבתי עם הבן זוג. לא באמת הבנתי שכל הזמן זה ככה, שזה יומיומי, שאני מחכה שבעלי יחזור וייקח את התינוק ואני נכנסת למקלחת ובוכה. שמתי לב שהימים סתם עוברים, שאני מסרבת למפגשים חברתיים ונובלת".

כשבנה היה בן חצי שנה החליטה להתייעץ עם חברות, והמונח "דיכאון אחרי לידה" עלה לראשונה. "לא חשבתי שזה קשור אליי. סיפרתי להן מה עובר עליי, והן אמרו שזה נשמע כמו דיכאון אחרי לידה. הלכתי לרופאת המשפחה, היא שאלה שאלות ואבחנה, הפנתה לפסיכיאטר והציעה כדורים, אבל סירבתי, גם בגלל ההנקה וגם כי העדפתי לנסות בדרך הטבעית. זה השתפר אבל לקח זמן".

איך הגיב בן הזוג?

"בעלי מאוד מכיל ומבין, אבא מאוד מעורב. באותה תקופה הוא לא ידע כי גם אני לא ידעתי שיש בעיה. כשנתנו לזה שם, זה עזר לשנינו ועד עכשיו הוא מפרגן. הגדול קצת התרחק ממני, קשור יותר לאבא שלו כרגע, אבל אנחנו מתחזקים, הייתי אז כל עולמו".

אחרי ההבנה הגיעו גם מעשים. "לקחתי אחריות, פתחתי בלוג בשם 'אני אמא עכשיו' ושפכתי הכול. הרבה אימהות הזדהו, וזה עזר לי להבין שאני לא לבד. במקביל פניתי לחברה שהייתה אז בסטאז' של דולה לאחר לידה. דיברנו, והבנתי בצורה מוחשית שעובר עליי משהו, שאני לא סתם עצובה. הקל עליי לשוחח איתה. היא נתנה משימות ויעדים קטנים: אמרה לחברה להתקשר אליי אחת לתקופה, להתעניין בי, עשינו רשימה של דברים שאני מתחברת אליהם, מדיטציות למשל, הציעה לעלות ברגל במקום במעלית כי אמרתי לה שחסרה לי פעילות ספורטיבית.

"אם בהתחלה היו ימים שחורים, גיליתי מה עושה לי טוב והימים האלו פחתו. נפגשתי עם חברות, בהתחלה זה היה רובוטי ומאולץ עד שלמדתי ליהנות, הדולה המליצה להמשיך ולהתמיד. במשך שנתיים וחצי הייתי כל-כולי עם הילדים ולמענם, ועכשיו אני צריכה להרגיל את המוח מחדש לחשוב על עצמי. ואז נהניתי".

לאחרות היא מייעצת לא להתבייש, לשתף ולדבר. "כששיתפתי, החברות המשפחה כולם חיבקו ותמכו, רק הייתי צריכה לאפשר להם את המקום. תמצאו מה עושה לכן טוב - ותטפלו".

גם חגית אלקיים מדברת על חשיבות השיתוף. אלקיים, אם לשניים מבאר יעקב, חוותה דיכאון אחרי לידת בנה השני, כיום בן 13. "אני חושבת שיש הרבה נשים שמפחדות לדבר על זה, מרגישות לא נעים, ואני בעד לשתף - כדי שיידעו שהן לא לבד". 

מה גרם לדיכאון?

"המון נסיבות, אוסף של דברים: הגדול נולד בקיץ, הקטן בחורף, פחות יוצאים מהבית, הגדול שהיה אז בן שנתיים וחצי העלה חום, אני הייתי חולה, הורמונים אחרי לידה".

איך זה בא לידי ביטוי?

"אלו היו ימים לא פשוטים, כל הזמן בכי. אני זוכרת את עצמי כמי שלא רוצה להיות עם התינוק שלה, רוצה לישון ולא נרדמת, לא רוצה לקום מהמיטה, חוסר תיאבון. לא רציתי להישאר לבד, הוא היה המון עם חמותי, אני זוכרת שזו הייתה תקופה של חור שחור, תפקדתי על אוטומט, עשיתי מה שצריך לעשות. מי שחווה דיכאון קשה לו להיות מאושר, אין כוח לעשות כלום".

בן הזוג ניסה לתמוך ככל האפשר, והראשונה לזהות את הדיכאון הייתה אמה. "היא בעצמה חוותה דיכאון אחרי לידה. היא דחפה אותי לטפל ולא לשקוע", מספרת אלקיים. "הלכתי לפסיכיאטר, הוא הסביר שיש מספר רמות של דיכאון, לכל אחת סוג טיפול אחר, והציע טיפול בכדורים. הסכמתי מיד. הייתי חודש וחצי בדיכאון, ואחרי שבועיים הכדורים התחילו להשפיע. התחלתי לצאת מהבית, להיות עם הילד, לחייך, חזרתי להיות מי שאני. הפסיכיאטר הסביר שזה לא שאני לא בסדר, אלו ההורמונים אחרי הלידה. זה היה גלגל הצלה עבורי, חיכיתי שמשהו יעזור לי. חזרתי להיות אמא כמו עם הגדול".

אלקיים ממליצה גם לאחרות לשים לב לסימנים ולא להתעלם מהם: "לא לחכות ולפנות לאיש מקצוע, אפילו רופא משפחה בהתחלה. זו לא בושה, את לא אשמה, זה פיזי ובר-טיפול, וכשמטפלים - החיים נראים אחרת, חוזרים להיות נעימים וטובים".

יולביץ' מסכימה כי הפנייה לקרובים והשיתוף חשובים מאוד, אך מדגישה את חשיבותה של הסביבה הקרובה - ולאו דווקא זו שברשת. "אנחנו רואות את העולם דרך פילטר, דרך רשתות חברתיות, פחות נפגשות, מודדות עצמנו מול האידיאל ברשת ונראה לנו שאנחנו לא בסדר. שם יש לחץ לחזור לסקיני למשל, נשים נותנות עצות בפורומים השונים מבלי להכיר אותך, את התינוק שלך, לא מסתכלות בעיניים - וזו השפעה גדולה".

הסביבה, היא אומרת, יכולה לסייע מאוד: בראש ובראשונה צריך לדאוג לצרכים הבסיסיים של היולדת. "הסביבה לא רוצה להפריע, אבל אישה עברה טראומה גופנית ונפשית וזקוקה שידאגו לה - לאוכל, לשינה, להיות איתה, לאפשר לה להתאוורר, לשמור על התינוק שעה. הקרובים אליה יכולים לשאול מה שלומה, איך היא מרגישה. תתעניינו בה ולא רק בתינוק, תסבירו לה שאם היא לא יכולה - זה בסדר. תשתפו בקשיים, תסבירו שזה טבעי".