שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    תמיד חלמתם לכתוב תסריט? עכשיו תלמדו כיצד. שיעור ראשון
    מה ההבדל בין כתיבת ספר לסרט? למה חשוב שהגיבור ירצה משהו בכל ליבו, ולמה חובה להציב בפניו מכשולים? ואיך אומרים "אני אוהב אותך" בתסריט? אסף צפור, שחתום על כמה מהסדרות הישראליות המצליחות בכל הזמנים ("החמישייה הקאמרית", "הבורגנים" ו-"בטיפול") מגלה את רזי המקצוע

    האם אתם כותבים על מה שאתם צריכים לכתוב?

     

    שיעורי תסריטאות למתחילים: שיעור מס' 1

     

    עוד מעט שבוע הספר וגם אם אתם לא אוהבים את "משחקי הכס", אין מי שלא יודע שהסדרה התחילה בתור ספר. ברור שדברים רבים השתנו בעיבוד הטלוויזיוני, אבל אולי שווה לשאול רגע - למה בעצם יש הבדל בין הספר לסדרה? למה לא פשוט צילמו את מה שכתוב בספר? האם זה מטעמי תקציב? או שמישהו אמר שהספר לא מספיק הצליח וצריך לשנות בו דברים כדי שיצליח יותר? גם אם התשובות לשתי השאלות האלה חיוביות, עולה כאן נושא שהוא אולי הבסיס להבנה איך כותבים תסריט: התסריט אמור לייצר דרמה. ספר לא.

     

    בשיעור הזה אני אנסה להסביר קצת על השפה הייחודית הזאת שמשתמשים בה רק בתסריט: שפת הדרמה.

     

    כשאנחנו באים לכתוב תסריט יש לנו בעיה: הסיפורים שאנחנו מספרים מתעסקים בנפש הגיבור או הגיבורה: ברגשות, בלב, במחשבות. במלים אחרות, בדיוק

    בדברים שהמצלמה אינה יכולה לצלם. המצלמה מצלמת רק את החיצון, ואנחנו מתעסקים עם מה שבפנים. בספר קל מאד לכתוב: "הוא אוהב אותה". אם כתוב בספר"הוא אוהב אותה", אנחנו יודעים שהוא באמת אוהב אותה. אבל איך אנחנו "כותבים" "הוא אוהב אותה" בתסריטאות?



    מתוך הפרק (צילום: HELEN SLOAN/HBO)
    רצונות? יש. קונפליטקים? לא חסר. מתוך "משחקי הכס"(צילום: HELEN SLOAN/HBO)

     

    גם אם הדמות אומרת בתסריט: "אני אוהב אותך", אנחנו יודעים כבר, מנסיון החיים, שאפשר להגיד "אני אוהב אותך" ולרצות דברים אחרים לגמרי. האם מוזיקה רומנטית תשכנע אותנו שהוא באמת אוהב אותה? האם זווית צילום מסוימת היא זווית שמוכיחה לנו חד משמעית שהוא באמת אוהב אותה? אולי מבט? אם כתוב בספר: "הוא אוהב אותה" אנחנו נכעס אם בסופו של דבר הגיבור יעשה דברים שיוכיחו לנו שהוא לא אוהב את הגיבורה. אם הסופר מתכוון לתת לגיבור לבגוד בה בפרק הבא, אנחנו נצפה מהסופר לכתוב משהו כמו "היא האמינה שהוא אוהב אותה" ולא "הוא אוהב אותה". ואם כתוב "הוא אוהב אותה" אז הוא אוהב אותה וזהו. אין לזה פרשנות.

     

    אבל בחיים, כמה פעמים קרה שהייתם בטוחים שמישהו מאוהב, והסתבר שהוא לא? כמה פעמים שאלתם את עצמכם בדיעבד איך יכולתם לחשוב שמדובר בדבר האמיתי? בניגוד לספר, אם אנחנו רוצים בתסריט לדעת מה קורה באמת בתוך לבה של הגיבורה, אנחנו צריכים מכשיר סי.טי. קורא מחשבות. כי מבחוץ אי אפשר לדעת, ועל מילים אי אפשר תמיד לסמוך.

     

    לכן הדרמה פיתחה שפה לדבר על רגשות. הדרמה מצאה דרך לתת לנו להציץ מה באמת עובר על דמות, מה היא באמת חושבת - דרך הרצון. כשאני רוצה משהו ונלחם להשיג אותו, גם מול הקשיים הכי גדולים, אם אני לא מוותר במקומות שמישהו אחר היה מוותר מזמן, אתם עשויים להאמין שאני באמת רוצה את הדבר הזה. אם מישהו אומר "אני רוצה לנצח בתחרות", אבל הוא מתייאש ברגע שהוא רואה את מתחריו, או מוותר ברגע שהוא מעט מתקשה, אנחנו נוטים להגיד שזה כנראה לא היה לו מספיק חשוב. אבל הוא אמר שהוא רוצה! מי שזה הדבר הכי חשוב לו בחיים לא מוותר בקלות.

     

    שחקני העונה השנייה של
    הדמויות צריכות לעבור שינוי. שחקני העונה השנייה של "בטיפול"(באדיבות HOT)

     

    הדרמה תמיד תתעסק עם רגעים בהם הגיבור או הגיבורה נלחמים על משהו קריטי עבורם, ואנחנו נעמיד בפניהם את המכשולים הקשים ביותר שאפשר, כדי לראות אותם מתגברים עליהם, לא רק כי קל יותר להזדהות עם מי שמתגבר על קשיים, אלא בעיקר כי זאת דרך לדעת מה הגיבור או הגיבורה רוצים באמת. אנחנו נגיד: הנה הדברים שחשובים להם באמת, עובדה שהם לא וויתרו.

     

    הדרך בה הגיבורים והגיבורות שלנו מתגברים על מכשולים, וההבנה מתי הם מתייאשים ומתי לא, נותנות לנו הצצה ללבם. הרצון שאנחנו נוסכים בדמות היא הדרך שלנו לספר באופן דרמטי סיפור על מה שנמצא בפנים, בעזרת מצלמה שמצלמת רק את פני השטח.

     

    אין דרמה בלי רצון. אנחנו צריכים להגדיר תמיד מה הדמות רוצה, זוהי שפת הדרמה. אנחנו צריכים לדעת מה הדמות רוצה בסיפור ובכל סצינה וסצינה. תנסו את זה פעם. תעצרו כל סרט, כל פרק של סדרה, תשאלו את עצמכם מה הדמות רוצה עכשיו, ותראו שאתם תמיד יודעים. לתסריטאים יש אפילו "טריק" שמפתיע לגלות כמה משתמשים בו, כדי שיהיה ברור לכולם מה הדמות רוצה: בפעם הבאה שאתם רואים סרט או פרק בסדרה, נסו לשים לב כמה פעמים מישהו שואל את הגיבורה: "מה את רוצה?" או כמה פעמים הגיבורה אומרת בעצמה "אני רוצה..." די מדהים לראות כמה פעמים התסריטאים והתסריטאיות משתמשים ב"טריק" הזה כדי להזכיר לנו רצון של דמות, כדי שיוכלו לשים מכשול בדרכה. כדי שנראה שהיא באמת רוצה את זה, כדי שנציץ ונראה מה באמת על לבה.

     

    כשהתחלתי לכתוב ספרים, כל כך נהנתי מהחופש של לא להיות דרמטי. נהנתי מהחופש לכתוב "היא אוהבת אותו" ושיהיה ברור שהיא באמת "אוהבת אותו". אבל מהר מאד גילתי שאני מכור לדרמה, ושאני מכניס דברים שחייבים להיות בכל תסריט, גם לספרים.  למשל, בתסריטאות אנחנו מאד אוהבים את המילה "אבל". זאת מילת מפתח בתסריטאות. דרמה נשענת על קונפליקט ועל המילה "אבל". לפעמים אני מבקש מתסריטאים לספר לי את הסיפור שהם כותבים ולהשתמש בכל משפט במילה "אבל". נסו לכתוב את הסיפור כשאתם משתמשים רק במשפטים שבאמצע שלהם יש "אבל". זה מיד מכריח אותנו להפוך את הסיפור להרבה יותר דרמטי.

     

    יש עוד דבר ש"הבאתי" מעולם התסריטאות: הדבר הראשון שאני מחפש הוא המסע הרגשי שהגיבור עובר. אני לא מתחיל לכתוב סיפור, אני מתחיל לכתוב מסע רגשי. אני רוצה לדעת איזה מסע רגשי תעבור הדמות. אם מדברים על תסריט לסדרת טלוויזיה, השאלה היא איזה מסע רגשי תעבור הדמות השבוע, בפרק הזה. אם מדברים על סרט השאלה היא איזה מסע רגשי עבר הגיבור בסרט.

     

    אני לא מתחיל לכתוב לפני שאני יודע מה המסע הרגשי שהדמות עוברת. ומאיפה אני מוצא מסעות רגשיים? אני גונב ממסעות רגשיים שעברתי מעצמי. הרבה פעמים אני אומר לפסיכולוגית שלי - עזבי, בשביל מה לדבר, בואי תקראי את הפרק החדש שכתבתי, תדעי בדיוק מה עבר עלי רגשית.

     

    אילוסטרציה (צילום: shutterstock)
    מאיפה מתחילים?(צילום: shutterstock)

     

    אז עד עכשיו יש לנו: רצון, "אבל" ומסע רגשי. מה חסר?

     

    דבר נוסף הכרחי לדרמה הוא שינוי. כל סיפור דרמטי הוא סיפור של שינוי. הגיבור או הגיבורה חייבים לעבור שינוי.

     

    הסיפור שאנחנו מספרים, המסע שעוברת הגיבורה, למשל, חייב להיות מסע משמעותי. זה לא יכול להיות משהו טריוויאלי שקורה לה. מה שקורה לדמות בסרט או בסדרה שלנו הוא מסוג הדברים שאם נפגוש את הגיבורה עשר שנים אחר כך, היא תגיד: "עברתי כמה דברים משמעותיים בחיים, ואחד הדברים הכי משמעותיים שקרו לי בחיים - זה מה שקרה לי לפני עשר שנים..."

     

    השינוי חשוב כי הוא מראה לנו שמה שקרה משמעותי באמת. אם קרה משהו שלא השפיע בשום צורה על הגיבורה, כנראה שזה לא היה סיפור חשוב באמת. ובדרמה אנחנו מספרים סיפורים חשובים. משמעותיים. אפילו קריטיים. נכון, יש הרבה יוצרים שבוחרים להתרכז בטריוויאלי, ביום-יומי, אבל הם יחפשו את הדרמה ביום יומי. המילים הכי אנטי דרמטיות שיש הן: "ואז קרה בדיוק אותו דבר."

     

    אז איך אנחנו יודעים שמשהו השתנה? בספר אנחנו יכולים לכתוב: "הוא הבין". "הוא רואה את הדברים אחרת". "הוא שינה את דעתו". בדרמה יש לנו כלי פשוט מאאד: אנחנו חוזרים למקום בו מוקדם יותר הגיבור נדרש לבצע בחירה, אבל הפעם הבחירה של הגיבור שונה. כך אנחנו רואים מול העיניים שלנו שמשהו השתנה. אם תמיד הגיבורה נתקלה בקשיים וויתרה, אבל הפעם דווקא לא ויתרה, אנחנו יודעים שהפעם קרה משהו ייחודי. קשה לעשות שינויים בחים, אז אם הדמות שלנו עברה שינוי, כנראה שמדובר בסיפור חשוב.

     

    ולמה חשוב לנו לספר סיפור משמעותי, אפילו קריטי? כי אנחנו נזדהה רק עם סיפור שבו לגיבורה או לגיבור קורה משהו שנורא חשוב להם.

     

    אסף צפור הוא תסריטאי ("החמישיה הקאמרית", "הבורגנים", "בטיפול") ועורך תסריט. ספרו החדש "האם אתם נמצאים במקום שבו אתם צריכים להיות", יצא החודש לחנויות.

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    הטבות למנויים
    מומלצים