שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    ראשים כרותים וגופה: ביקור במשרדי האגודה לחקר העל טבעי
    לא תמצאו שם חוקרים בסגנון מאלדר וסקאלי אלא דווקא חבורת אמנים שחידת המוות מעסיקה אותם. "אגודת לרווה לחקר העל טבעי" - פרויקט אמנותי אפל, הפך את בית האמנים בירושלים לבית רדוף רוחות, עם יצירות שמאלצות את הצופה להישיר מבט אל השחור שבעין
    מישהו צריך לערוך פעם מחקר על כמה מכוני מחקר יש בירושלים. בבדיקה אקראית בגוגל אפשר למצוא כמה עשרות, ומהשבוע ניתן לצרף לרשימה המכובדת גם את "אגודת לרווה לחקר העל-טבעי", שמשרדיה נפתחו השבוע בבית האמנים בירושלים. אם דמיינתם חבורת חוקרים מהזן של מאלדר וסקאלי שמנתחים גופת חוצן או כאלה שמחשבים תזוזות ננומטריות של כוסות סיאנס – זה פחות הסיפור. אבל היי, לרווה שעל שמה קרויה האגודה היא גם סוג של רוח רפאים, אז הישארו עימנו.

     

    אגודת לרווה לחקר העל-טבעי ()
    רוחות הרפאים מתקשרות במחווה ליצירה "נאהבים" של מגריט. מתוך עבודת הווידאו של לרווה
     

    אגודת לרווה, שמשרדיה נפתחו כאמור השבוע בבית האמנים בירושלים, היא פרויקט אמנותי נרחב. לרווה המדוברת היא אמנית וידאו ומיצב שביצירותיה עוסקת בשאלות על מוות, בעולם שאחרי, ובמי שחזרו מן המתים.

     

    מעבר לעובדה שמשמעות שמה היא "שד רע" בלטינית, הפרט שהכי חשוב לדעת על לרווה הוא שמדובר בדמות מומצאת לחלוטין, פרי יצירתן של האמניות מאיה אטון ומיטל כץ מינרבו. בשבע השנים האחרונות, במקביל לעבודות שלהן - הן יוצרות תחת שמה, מעניקות פרשנות נוספת למושג הפופולרי פייק ארט. "כל הפרויקט הזה הוא בתווך בין האמיתי לבלוף, כשהמטרה היא לחשוף את האמת שלנו, גם אם היא קצת מבעיתה", מספרת כץ מינרבו.

     

    בגינה בכניסה: מצבת "אל-מת" של לרווה (צילום: רותם יונה פאר)
    בגינה בכניסה: מצבת "אל-מת" של לרווה(צילום: רותם יונה פאר)

     

     

    פרט ללרווה, בתערוכה מציגים עוד 26 אמנים ישראלים. בניגוד למקובל, שמותיהם לא מצויינים לצד העבודות וגם הטקסט שמלווה כל יצירה לא קיים הפעם. "הצופה לא צריך ידע מוקדם", מסבירה כץ מינרבו. "הוא מוזמן לחוויה רוחנית, לחקור איתנו את האפל ממקום יצירתי ולא הרסני. נכון, הוא צריך להתאמץ, להתמסר, להרגיש או בקיצור לעבוד, אבל האפילה שלנו היא סקסית, יפה ונקייה".

     

    מיה גורביץ' מפסלת בעשן. מתוך: הנבואות של פיתיה
    מיה גורביץ' מפסלת בעשן. מתוך: הנבואות של פיתיה

    האפילה שכץ מינרבו מדברת עליה מתחילה מהבחירה של החלל. כבר בכניסה תחושת הציניות המתבקשת מפנה מקומה למשהו אחר. צינה. צינת מוות. בית האמנים ההיסטורי, התקרות הגבוהות, הקשתות, מרצפות האבן העתיקות והדלתות המקוריות העשויות נחושת פגזים הם התפאורה המושלמת לתערוכה, שהופכת את המקום לבית רדוף רוחות. 

     

    סאונד מאיים של תקתוק שעון מקבל את פני המבקרים, מהדהד מעבודת הווידאו של לרווה, כמו נועד להזכיר את הזמן הקצוב של כולנו. בסרטון של 8:30 דקות מוצגים ספק אב ובן ספק מטפל ומטופל בסצנה של פירוק והרכבת בובת שעווה. הרמיזות לסיפור העקידה שזורות בו ומגיעות לשיא כשיד המלאך מוצגת כידה של אמא הזועקת ללא מילים "אל תשלח". הידיים המתקשרות הן מוטיב חוזר ביצירותיה של לרווה.

     

    המיטות של גכטמן, בוקס בבטן (צילום: רותם יונה פאר)
    המיטות של גכטמן, בוקס בבטן(צילום: רותם יונה פאר)

    הבחירה להציב ליד את עבודתו של גדעון גכטמן אינה מקרית. גם פה יש סיפור על אב ובן, אך בסופו אין מלאך שמציל. גכטמן, שהלך לעולמו ב-2008, איבד את בנו יותם לאחר שזה חלה ועסק בנושא המוות לאורך חייו. בעבודותו מוצגות שתי מיטות חולים מוקטנות, כנגד זיכרון בנו השוכב על מיטת בית החולים הגדולה ממידותיו. גם מי שלא בקי ברפרטואר של גכטמן ירגיש כאילו קיבל בוקס בבטן.

     

    תחושת חוסר הנוחות עולה גם מצפייה בעבודתו של אוהד פישוף, המציג גופת גבר בגודל טבעי מכוסה בשמיכת לבד, במה שנראה כמו רגע לפני הקבורה. סליחה על הספוילר אבל הגופה הזו לא באמת מתה, ואם "יתמזל מזלכם" תוכלו להיות עדים לרגע האמיתי בו היא נופחת את נשמתה – מכיוון הפופיק.

     

    אגודת לרווה לחקר העל-טבעי (צילום: רותם יונה פאר)
    הגופה של פישוף, מעכירת שלווה(צילום: רותם יונה פאר)

    להגברת המורבידיות, הגופה מוצגת בחלל לצד עבודתו של אבי סבח שתלה על הקיר שק גדול ושחור שמאיים לבלוע את הצופה. לידו, צילום מתוך הסדרה המרתקת של מיה גורביץ', שמפסלת בעשן.

     

    האפל והחשוך בא לידי ביטוי אפילו בעיצוב התאורה, "זה היה אחד הקשיים שלנו, להחשיך את האור או להאיר את החושך", מודה כץ מינרבו. "אור השמש המסנוור הוא אחד מהמאפיינים בציור הארצישראלי", אבל אנחנו מאמינות שאיפה שיש אור יש גם צל וחושך", היא מסבירה את הבחירה להבליט את החושך. "השאיפה שלנו היא להציע שיח אחר, כזה ששם את שלטון האור בצד ומזמין את החושך כדי להציף את הטראומות".

     

    ואם כבר טראומות, עבודת הווידאו של גלעד רטמן, "מולטיפלורי", היא דוגמא נפלאה המאפשרת לחדור לעומק הטראומה או לפחות להציץ למה עומד מאחוריה. רטמן מציג שניים עשר ראשים כרותים המוצבים ביער. כשהמצלמה מסתובבת הצופה נחשף למתקן העץ בו כלואים שנים עשר המודליסטים שלו בתנוחות מאתגרות ובעירום חלקי. מתקן ענישה משפיל ומאיים בלופ בלתי נגמר שמשאיר את הצופה הלום.

     

    אגודת לרווה לחקר העל-טבעי (צילום: שי-לי עוזיאל)
    הראשים הכרותים של גלעד רטמן מ"מולטיפלורי"(צילום: שי-לי עוזיאל)

     

    אגודת לרווה לחקר העל-טבעי ()
    וכך הם נראים מהצד השני

    הדואט הנפלא שיצר אסף אבוטבול בין מאוורר תעשייתי למחברת תווים עם הפרטיטורה של הסמית'ס; ראשי המעודדות המעציבות של להלי פרילינג; המעיל הצבאי המנוקב עד כאב של אורי קצנשטיין; והווידאו מעורר המחשבה של רן סלוין - נראה שכולם לוקטו בקפידה בכדי להשלים את התמונה הכללית: תערוכה שהיא כולה חידת מוות.

     
    אלבר קאמי כתב: "מאחורי כל לבן מסתתר תמיד שחור, וכל שחור הוא לבן שלא הצליח". למי שרוצה לחקור לעומק את השחור, ביקור במשרדי האגודה מומלץ בהחלט, עדיף בשעות הערב. מי יודע, אולי גם אתם תגלו את האור שמסתתר מאחוריו.

     

    אגודת לרווה לחקר העל-טבעי (צילום: שלמה סרי)
    הוויטראז' של אסי משולם שבולט בשעות החשיכה(צילום: שלמה סרי)

    מה יש בשק הזה שכל כך מאיים? לאבי סבח התשובה (צילום: רותם יונה פאר)
    מה יש בשק הזה שכל כך מאיים? לאבי סבח התשובה(צילום: רותם יונה פאר)

     

    אגודת לרווה לחקר העל טבעי  ()
    המעודדות של להלי פרילינג

     

    אגודת לרווה לחקר העל טבעי  ()
    המילה "ערך" מנוקבת בירי אקדח על המעיל של קצנשטיין

     

     

     

    תערוכת "אגודת לרווה לחקר העל טבעי" תוצג עד ה-10 באוגוסט בבית האמנים בירושלים. אוצרות: טלי בן-נון וסאלי הפטל-נוה.

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: שי-לי עוזיאל
    מתוך: מולטיפלורי של גלעד רטמן
    צילום: שי-לי עוזיאל
    לאתר ההטבות
    מומלצים