שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות

    האתגר שלי? להישאר מושא חלומותיו של בעלי

    דווקא היום, אחרי שעברנו את שלב ירח הדבש של תחילת הזוגיות, וגם את מאבקי הכוח של השנים הראשונות - שאף מהם יצאנו מחוזקים יותר, אני מתמודדת עם מצבים שאינם מוכרים לי. זהי מערכת היחסים הארוכה ביותר שהייתי בה. מעולם קודם לכן לא ראיתי מעבר להרי החושך

    ליבי רוזנטל (צילום: אוסף משפחתי)
    ליבי רוזנטל. להישאר מושא החלומות(צילום: אוסף משפחתי)

    "לסגור את הטלויזיה?", אני שואלת את ע׳ ששוכב לצידי במיטה בעיניים חצי עצומות, ומתחיל להשמיע קולות וחרחורים של הירדמות. "כן, תסגרי", הוא ממלמל, ומוסיף בהתחפרות לתוך הצוואר שלי, "לילה טוב, סורייה". 'סורייה', עם ריש מתגלגלת, כך בעלי החל לקרוא לי בזמן האחרון, מאז שהתחלנו לצפות יחד בסדרת המופת האלמותית 'הכלה מאינסטנבול'.

     

    יצאתי מהדת והבנתי שזה בסדר להיות מינית

    אהובתי הגיעה רק כשהתמסרתי ללא מודע

     

    על פניו, אני אמורה להרגיש מוחמאת מכך ש-ע׳ קורא לי בשמה של השחקנית הראשית והיפהפייה, שהיא גם חכמה, גם מוכשרת וגם מתמודדת באצילות נפש מעוררת הערצה עם אסמה סולטאן, אם המשפחה השתלטנית. אבל למה ללכת אל הפרשנות המקלה כשקיימת גם פרשנות אחרת?

     

    מהיכרותי עם ע׳ אני יודעת שהתרגיל הזה של לקרוא לבת הזוג בשם חיבה שמקורו במישהי אחרת, לא נולד בזוגיות שלנו. כבר היתה לו בעבר מערכת יחסים שבה הוא כינה את בת הזוג בשמה של אהובה בלתי ממומשת, יוצר לעצמו בועת מציאות דמיונית, מקבילה ומנחמת, עד שאזר אומץ לסיים את הקשר. אני מעמתת את ע׳ עם התובנה הגאונית שעליתי עליה זה עתה, שאומרת שכאשר הוא קורא לי 'סורייה', הוא למעשה ממחזר באופן לא מודע אמצעי הישרדותי שהוא פיתח בעבר אשר מאפשר לו להמתיק את הגלולה בתוך השחיקה הזוגית, עד שיאזור אומץ ויפרוש מהקשר הזה. "נראה לך?!", הוא עונה משועשע.

     

    אזור חדש ולא נודע בזוגיות שלנו

    כשהייתי בין חתונות, חשבתי שהחלק הכי קשה ומאתגר יהיה למצוא את הזוגיות הנכונה, או יותר נכון את הפרטנר המושלם שיתאהב בי ושביחד נרצה את אותם הדברים להמשך. אחר כך, כשילדתי שלושה ילדים תוך שלוש וחצי שנים, בלי ערכים דתיים שיתנו לי רוח גבית, חשבתי שלהיות אמא זה החלק הכי קשה. והיום, אחרי כמעט עשור ביחד, בתוך השאננות הנינוחה של השגרה הבורגנית אני חושבת שהכי קשה זה למצוא את הנוסחה שבה מצד אחד, תצליחי להישאר מושא החלומות הבלעדי של בעלך, ובמקביל שגם הוא יישאר כזה בשבילך.

    כוכבי
    כוכבי "הכלה מאיסטנבול"(צילום: יח"צ)
     

    דווקא היום, אחרי שעברנו את שלב ירח הדבש של תחילת הזוגיות, וגם את מאבקי הכוח של השנים הראשונות - שאף מהם יצאנו מחוזקים יותר, אני מתמודדת עם מצבים שאינם מוכרים לי. זהי מערכת היחסים הארוכה ביותר שהייתי בה. מעולם קודם לכן לא ראיתי מעבר להרי החושך. תמיד פרשתי בשלבים מוקדמים יותר, כך שעבורי זהו אזור חדש לחלוטין ולא מוכר בעליל.

     

    ושלא תבינו לא נכון - יש באזור הזה משהו מרגיע, נעים ובטוח. מעין קול פנימי שכאילו אומר לי: "עשית את זה! הוכחת לעולם ולעצמך שגם את כשירה לזוגיות. צלחת את מהמורות ההתחלה, הקמת אחלה משפחה בתוך נסיבות מורכבות, ואת חיה עם החבר הכי טוב שלך". הבעיה היא שמצד שני ישנו קול אחר שאומר שאולי מה שהיה לך עד כה היה החלק הקל, כי לחיות בתוך מצבי הישרדות זה משהו שאת מיומנת בו, והחלק המאתגר באמת הגיע עכשיו.

     

    סוף-סוף הגעת לשלב הגורלי שבו אסור לך להירדם בשמירה, כדי שהזוגיות הטובה שבנית רק תמשיך לצמוח ולהתעצם, אך בו בזמן עלייך לדאוג שלא לאבד את עצמך ואת מי שאת, ויחד עם כל אלו גם ללמוד להרפות, לסמוך על עצמך ועל שותפך, ולהבין שאת כבר לא בהישרדות.

     

    "תגיד, אז כמה היא יפה בעיניך, הסורייה הזאת?", אני שואלת. "היא בסדר, אני יודע... יש לה יופי ישראלי כזה. את הרבה יותר יפה ממנה". החלפת האינפורמציה השקרית הזאת ביננו היא למעשה טקס העברת מסרים סמויים, שמאפשר יצירת מרחב בטוח ואפילו חומל. וכך, התשוקה שלי לצלול אל תוך החיים מלאי התככים והמיץ של משפחת בוראן, אולי כתחליף לשגרה המנומנמת משהו שלנו, ניצחה את החשש שבעלי מתלהב אולי טיפה יותר מדי באישה שאינה אני, ושאנחנו שוקעים יחד לתוך סרט טורקי.

     

    "תשבעי שאת לא מגלה לאף אחד שאני רואה איתך את הכלה מאיסטנבול", הוא אומר פתאום מבלי להסיט את מבטו מהמסך. "ברור, מאמי. אל תדאג", אני עונה באוטומטית ומשלבת את אצבעותיי באצבעותיו. "זה סגור".

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    הכרויות
    כתבו לנו
    מומלצים