שתף קטע נבחר

קראש

אתם משחקים במחשב? הצחקתם — זה הוא שמשחק בכם. והנה כל הסודות איך

 

באבלס ()
מה שהורס לך את החיים

 

אתם בטח חושבים שזה לא אתם. כן, אתם אולי משחקים קצת יותר מדי. לפעמים מגיעים עייפים לעבודה, אבל בכללי, אתם לא מכורים לגיימינג. רוב הסיכויים שאתם צודקים: לפי ארגון הבריאות העולמי רק 4% מתוך שני מיליארד הגיימרים ברחבי העולם הם הארדקור מכורים. לא המון, ועדיין מספיק בשביל הארגון כדי להכניס את ההתמכרות לגיימינג כמחלת נפש רשמית.

 

גיימינג דיסאורדר, בשמה האמריקאי, מתאפיינת בכמה סימפטומים: חוסר שליטה באורך, תכיפות, עוצמה ותוכן הגיימינג; נתינת עדיפות לגיימינג על פני פעילויות חיים אחרות; המשך ואף אסקלציה בתדירות הגיימינג למרות תוצאות שליליות. אדם שבעקבות התנהגויות אלה נפגמים החיים החברתיים, המשפחתיים, הלימודיים או המקצועיים שלו, מוגדר רשמית כמכור.

 

עכשיו חלקכם מתחילים לתהות, "יש לי חלק מהסימנים במידה מסוימת. בכל זאת — איחרתי למבחן כי שיחקתי כל הלילה 'אססינ'ס קריד'. אלוהים, האם אני מכור?". כאמור, כנראה שלא, אבל אולי. מה שכן, אם זה משמח אתכם, אתם לא לגמרי אשמים בזה. חברות המשחקים עושות די הרבה כדי שאשכרה תתמכרו למשחקים שלהם.

 

ליאור ברודר, מנכ"ל חברת פיתוח האפליקציות והמשחקים 11Sheep ומרצה לצעירים על התמכרויות למשחקים, שמח להסביר לי מה החברות עושות לנו. אבל קודם הוא מסביר לי על גרעין האקומבנס במוח — מקבץ של תאי עצב שאחראי על תגמול עונג והתמכרויות. "בלי המנגנון הזה, האנושות כנראה לא הייתה ממשיכה להתקיים. זאת הצורה של המוח שלנו לתת לנו פרסים על פעולות שחיוניות להישרדות — או כאלה שהוא טועה לחשוב שהן חיוניות להישרדות, כמו סמים וממכרים אחרים. על כל פעולה הישרדותית שהאדם (או האורגניזם) עושה, הוא מקבל תגמול בצורת דופמין שמשחרר תחושת עונג, וההתנהגות שמביאה לתגמול מתחזקת. לדוגמה, אנחנו רעבים ואוכלים אוכל — דופמין מגיע לאזור ומחזק לנו את ההתנהגות של אכילה. סמים, לדוגמה, גורמים באופן מיידי לשחרור של דופמין ולכן הם כל כך ממכרים. כמות הדופמין ומשך הזמן שהוא יישאר באזור יקבעו כמה נרצה לחזור על הפעולה כדי לקבל את אותה חוויה שוב".

 

מפה כבר קל להבין מה חברות משחקים עושות. הן הבינו את המנגנון הזה ועושות דברים שיגרמו לנו לתחושת סיפוק והצלחה, שבתורה תעלה לנו את הדופמין שיגרום לכך שנרצה לעשות אותה שוב. הבעיה היא שבדיוק כמו עם סמים, רמת הסבילות שלנו עולה, ונצטרך לעשות יותר פעולות כדי לקבל יותר דופמין, כך שרק לעבור שלב לא יספיק לנו כדי לרצות עוד מהמשחק. החברות יודעות את זה, והן יוצרות מנגנונים בתוך המשחק שיעוררו בנו סיפוק. למה? כסף כמובן.

 

אם ניקח משחקי סלולר כדוגמה, המשתמשים מורידים משחק חינמי והחברה מרוויחה מפרסומות במשחק או מקניות בתוך המשחק. קנדי קראש, המשחק הכה־ותיק הזה, עדיין מרוויח ארבעה מיליון דולר ליום מקניות פנימיות. פורטנייט מכניס שני מיליון דולר ביום מסלולר ומקונסולות. "קול אוף דיוטי" החדש הוא משחק שניתן לשחק רק און־ליין ומאפשר לקנות דברים. ארבעה מיליארד דולר הרוויחה החברה שמייצרת אותו ממכירות שכאלה — והן ממש לא כולן רק של נשקים שיעזרו לך להיות טוב יותר במשחק.

 

בתור מפתח משחקים מצליח (לדוגמה המשחק המוצלח The Office Quest, שווה לבדוק) ברודר בהחלט מודע מהם המנגנונים. הוא גם משחרר התנצלות רגע לפני שהוא מפרט אותם: "ההרצאות שלי לבני נוער הן מירוק מצפון, כי אני בעצמי פועל להתמכרות אנשים. מצד שני, למשחק שלי יש גבול לכמה הוא יכול למכר. זה משחק שיש לו סוף, יש לו שלבים — הראשון בחינם ועל שני הבאים משלמים. כשאני ממכר זה רק בשביל שתקנו עוד שלבים, בניגוד למשחקים חסרי סוף (קנדי קראש, כל משחקי הראנר, פיצוץ בועות וכו' - א.ג.) שהמטרה שלהם היא שתמשיך ותמשיך ותוציא יותר ויותר כסף". סבבה, מירקת, עכשיו שפוך הכל.

אלון סימון ואורן רובין (אלון סימון ואורן רובין)
"יש לי חלק מהסימנים (להתמכרות) במידה מסוימת"(אלון סימון ואורן רובין)

 

ריוורדינג

הדבר הכי חשוב למשחקים זה שתישאר בהם כמה שיותר זמן. ככל שתישאר יותר, יכירו אותך יותר ויציעו לך לקנות דברים שיותר מתאימים לך. לכן השלבים הראשונים תמיד קלים — מטרתם היא שתישאר ותתקדם. זה הזמן ללמוד אותך. קחו את קנדי קראש לדוגמה: אם אתה שחקן שמעדיף לחכות לפיצוצים גדולים, בהתחלה ייתנו לך סוכריות צבעוניות שיביאו פיצוצים כאלה. אם אתה אדם של משחק מהיר, יביאו לך שורות קצרות. ככה אתה נשאר, לומדים אותך, ואחר כך יתאימו לך הצעות קנייה. זאת הסיבה שאנליסט הוא המקצוע הכי מבוקש בתעשיית המשחקים היום. אלה אנשים שקוראים ומנתחים משחקיות. אז סורי, אתה לא באמת טוב בקנדי קראש. אתה רק טוב כמה שהם רוצים שתהיה.

 

הישגים

Achievments בשפת הזרים. הישגים לא נותנים לנו כסף, רק מבזבזים לנו זמן, אבל אנחנו נעשה הכל כדי להשיג את אותו Badge (תג) שהמשחק מבטיח. כן, זה מגוחך לשחק שש שעות רצוף רק כדי שתוגדר כקיסר האנגרי בירדז — ועדיין, בשביל לא מעט אנשים זה אשכרה הישג.

 

גיימיפיקציה

גיימיפיקציה ותכנון נכון של המשחק יביאו את השחקן לנקודה שבה הוא יהיה חייב להשקיע כסף כדי להתקדם וליהנות וכדי לקבל את אותם הריגושים שהרגילו אותו לקבל בלי השקעה. במילים אחרות — רוצה להצליח? תשלם. כדי שהלקוחות יקנו, מומחי גיימיפיקציה יודעים שחשוב להציע לכל שחקן חוויה ייחודית. אם אתה אדם שלא מוציא הרבה, יציעו לך מכירות חיסול שקורות רק היום. אתה מהכרישים שמוציאים המון דולרים? תתכונן לשמוע על נשקים שעולים לא מעט כסף אבל יהפכו אותך לתותח־על. ואגב, באותו נושא —

 

לידרבורדז

לא רק מי אלוף המשחק, אלא מי אלוף המשחק השבוע, היום, בצפון אמריקה, שהשם שלו מתחיל ב־A. הישגים מושכים פנימה וכולם רוצים להתגאות במשהו. בייחוד אם מוסיפים לזה איזה פרס.

 

שיתוף חברתי

אהבת אותנו? תן שייר בפייסבוק וגם תקבל פרס. שיתוף שכזה הופך את המשחק לוויראלי ומבחינת החברות — מפיץ אותו בחינם. החברות תמיד יבקשו שנעשה שיתוף כשאנחנו במצב רוח טוב — כלומר, אחרי שעברנו משהו קשה. ושלא תטעו, הם נתנו לנו לעבור אותו כדי שנשתף.

 

לשמור אותנו שמחים

כאמור, ברגע שאתם משחקים, מתחילים לנתח את דרך המשחק שלכם, וכדי שתמשיכו לשחק חשוב שתגיעו להישגים, אבל באותה מידה חשוב שתרגישו שהגעתם אליהם בעצמכם. קנדי קראש הוא דוגמה מעולה: עברתם 15 שלבים, ואז בשלב אחד אתם נתקעים. המשחק דואג שלא תקבלו מה שאתם צריכים, ורק אם תקנו חיים תוכלו לנסות שוב. אתם לא פראיירים. אתם מחכים 24 שעות בשביל לשחק שוב. ברגע שאתם חוזרים, הופ, פתאום עברתם את השלב. אתם מאושרים. אתם ממשיכים במשחק. אבל, לא, מה פתאום, אתם לא מכורים. אתם יכולים להפסיק מתי שתרצו. ברור.

 

 


פורסם לראשונה 03/06/2019 10:58
לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
אלון סימון ואורן רובין
באבלס
אלון סימון ואורן רובין
מומלצים