"כך עושות כולן": ביצוע מקורי של אופרה שובת לב
"בית ספר לאוהבים" מקבל משמעות חדשה בבימוי של הקולנוען הקנדי אטום אגויאן, שלקח את האופרה של מוצארט והפך אותה למחזה בתוך מחזה, שנועד להוכיח כי אין לאהבה סיכוי אמיתי. השילוב בין הסיפור העסיסי לתשתית המוזיקלית שאין בה רגע דל ולשפע הכישרון (הישראלי ברובו) על הבמה - יצר הפקה מושלמת
האופרה האלמותית של מוצרט, בהפקה שהגישה לנו אמש (ב') האופרה הישראלית, הייתה ממתק מוזיקלי מענג במיוחד. עניינה של Cosi Fan Tutte ("כך עושות כולן") – האופרה הכל-כך מקסימה של וולפגנג אמדיאוס מוצרט – הוא במבחן נאמנות ואהבה מניפולטיבי לשני זוגות אוהבים: צמד אחיות וארוסיהן. הם כמובן שלא עומדים במבחן. לצמד הארוסים יש חבר שמבקש להוכיח להם שכל הנשים בוגדניות. הארוסים מסרבים להאמין, משוכנעים בנאמנות-עד של נערותים. הם מתערבים, והחבר הבוגר, דון אלפונסו, רוקם מהלך ערמומי שבסופו של דבר מתפתות הנערות לצמד אוהבים חדש כביכול, שאינו אלא ארוסיהן המחופשים. דון אלפונסו ניצח בהתערבות, ושני הצמדים חוזרים, עגמומיים משהו לאהבותים המקוריות.
הפרזה נלעגת
האם יש לקח לסיפורה של האופרה הזו? לכאורה הושפלו הבנות משהוכחה חוסר נאמנותן. אבל בה-במידה הושפלו הגברים כי הוכח שאהבתם אין בה די כדי להחזיק בנאמנות אהובותיהן. ובעצם כל הסיפור כולו הוא לעג אחד גדול ל"תקנים" של האהבה הרומנטית. לעג למליצות הנבובות של הצהרות האהבים, לעג לאשליות בדבר רגשות נשגבים לעד, לעג למחוות האהבה המופרזות שבסופו של דבר הן נלעגות.
מוצרט ושותפו כותב הלברית לורנצו דה פונטה, אוחזים בעמדה צינית בעליל, אך אני לא קונה את אין-ספור הפרשניות כבדות-הראש שמבקשות למצוא באופרה הזו תובנות של ממש בדבר האהבה והזוגיות. מוצרט היה פוחז גאון וקוזי פן טוטה היא סוג של בדיחה מתרוננת. ובכלל, מעבר לציניות של מוצרט ודה פונטה – האופרה הזו היא חגיגה של שמחת חיים. אף אחד לא לוקח את עצמו יותר מדי ברצינות ודומה כאילו דה פונטה ומוצרט אומרים למאזיניהם: "השתעשעו לכם, מצו את הרגע, תיהנו ממה שהחיים מזמנים לכם, ואל תיקחו את עצמכם יותר מדי ברצינות".
מלחין- גאון, לבריתן - גאון אף הוא
מוצרט כתב את "כך עושות כולן" כשהוא בן 34, שנה לפני מותו. האופרה הזו היא אנטי-תזה מוחלטת לסגנון הדרמטי והרציני של האופרות האיטלקיות שנחשבו אז לפסגת היצירה האופראית. הוא חשב שהכובד הרציני ועלילותיהן הנשגבות כביכול - מגוחכים. והאלטרנטיבה של מוצרט למודל הזה מתמצה במיטבה ב"כך עושות כולן": סיפור עסיסי ומשועשע על המתח שבין גברים ונשים, עלילה ארוטית ופרובוקטיבית שבמרכזה סיפורי אהבה ובגידה שידברו אל כל מאזין. וכל זה יושב על תשתית מוזיקלית מושלמת ממש. אין רגע דל מוזיקלית באופרה הזו, והיא מרנינה וקוסמת וסוחפת אותנו במהלכי העלילה הפתלתלים.
230 שנים חלפו מאז כתב מוצרט את היצירה הגאונית הזו, וליחה לא נס במאומה. המוזיקה שלה רלוונטית ומתקשרת עד עצם הרגע הזה. הוכחה לשלמותה של היצירה הזו.
שותפו של מוצרט ליצירה, הלבריתן לורנצו דה פונטה, "אימץ" את רעיונותיה מכל מקור אפשרי: רעיון ההתערבות על נאמנותן של הנשים – לקוח מדקמרון של בוקאצ'ו, השעשוע האכזרי של גבר מבוגר בזוגות אוהבים צעירים – לקוח מ"חלום ליל קיץ" של שייקספיר. חילופי הזהויות - מקרלו גולדוני ומחזות הקומדיה דל-ארטה. אגב, סיפור חייו הפרטי של לורנצו דה פונטה יכול בקלות להזין אופרה שכזו: יהודי מומר, מומחה לשפות קלאסיות, נואף ועגבן בלתי נלאה כל חייו, כוכב בבתי זונות ושעשועים, מחזאי ולבריתן עילוי, מפיק אופרות וקונצרטים, פרופסור לספרות איטלקית ועוד כהנה וכהנה.
ביצוע מענג
האופרה ששמענו אמש שפעה כישרון מוזיקלי - צעיר ברובו, ישראלי ברובו – משובח ומהנה. צמד האחיות – נעמה גולדמן בעלת הקול הטבעי והמרגש, ונועה דנון בעלת הסופרן האופראי השופע – היו מקסימות ממש. נהדרות-צליל, קלות-תנועה, בטוחות בעצמן וכריזמטיות בעליל. גם צמד הארוסים של שתי האחריות היו טובים מאוד – הבריטון הישראלי המעולה עודד רייך, עם קול ענק ומופע משכנע, והטנור הבריטי אלאסדיר קנט עם שירה גמישה ומשוחררת. הילה בג'יו הנהדרת כתמיד, בתפקיד המשרתת הנכלולית, הייתה מעולה והציגה יכולת קומית מרנינה במיוחד. גם הבריטון הרומני יונוץ פאסקו בתפקיד דון אלפונסו היה מרשים, עם יכולת דרמטית מצוינת. ואת כל החבורה המקסימה הזאת, בלווית תזמורת הקאמרטה הישראלית, הוביל המנצח הצעיר דניאל כהן - ביד בטוחה, בדינמיות עקבית, ללא נפילות מתח.
שורה תחתונה: אופרה שובת לב, מוזיקה נפלאה, הברקת בימוי מקורית וביצוע שירתי ותזמורתי איכותי ומענג.
