"סיפורה של שפחה" 3: עדיין אפקטיבית, פחות אכזרית
העונה השלישית של דיסטופיית גלעד ממשיכה להיות רלוונטית לימינו, אך משהו מעוצמת הסיפור הלך לאיבוד בפרידה מהמקור של מרגרט אטווד. מי שיצליח להימנע מהשוואות לעונה הראשונה והמופתית, יוכל בהחלט ליהנות ממנה, כלומר לסבול
תהיה זו קלישאה לומר ש"סיפורה של שפחה" חוזרת אלינו בתקופה בה היא רלוונטית יותר מתמיד – ובכל זאת: בימים שבהם מדינות בארצות הברית אוסרות על הפלות בתחומן וקמפיינים בישראל קובעים עבורנו מהי "משפחה נורמלית", קצת קשה להתעלם מכך.
אז היא חזרה והיא רלוונטית, זה בטוח, אבל האם היא גם טלוויזיה מוצלחת? התשובה קצת מורכבת. העונה השלישית של הסדרה (ששלושת פרקיה הראשונים עלו היום, ה', ב-HOT) ממשיכה את הקו של קודמתה. כלומר, היא מושקעת ויפהפיה, אבל קצת מחפפת בכל הנוגע לענייני תסריט. מצד שלישי: היא אפקטיבית.
העונה נפתחת בדיוק במקום בו הסתיימה העונה השנייה (ותיכף יהיו כאן ספוילרים, אז זהירות): ג'ון מוסרת את התינוקת שלה לאמילי, אחרי שהבריחה אותה מבית הזוג ווטרפורד בעזרת חבורה של מרתות ובעזרת סרינה בכבודה ובעצמה, ומסרבת לברוח מגלעד בלי בתה הגדולה האנה.
עוד ביקורות טלוויזיה:
וכאן נכנסת הטענה על התסריט: "סיפורה של שפחה" התבססה בעונה הראשונה על הספר של מרגרט אטווד. ברגע שהיא יצאה לדרך עצמאית ונפרדה מהספר, היא איבדה חלק חשוב ממה שנתן לה עוצמה. היא נותרה מעניינת, השחקנים עושים עבודה נפלאה והו כמה שהיא שהיא יפה, אבל הסיפור, אפעס, איבד עומק והפך קצת שטחי. "משחקי הכס" שהסתיימה לא מזמן עם סוף מטופש במיוחד, סבלה בדיוק מאותה המחלה.
ובכל זאת - אם מתעלמים מהאופן שבו ג'ון חוזרת מהר כל כך לשגרה ומיד נרתמת לסייע בכל דרך למאבק בשלטון (גם אחרי שריפה מרהיבה בביתה הקודם היא נוחתת על שתי הרגליים אצל המפקד לורנס, אותו אחד שהציל את אמילי ממוות והבריח אותה), אנחנו נשארים עם הרבה מתח, אקשן ורגש. זה לפחות הרושם שמקבלים בפרק הפתיחה.
הרגעים שבהם אמילי בורחת לקנדה מחזיקים את הצופים על קצה הספה, מתפללים ביחד איתה. הבכי והכעס של ג'ון, סרינה, אמילי וניקול הקטנה גורמים לדמעות לזלוג וללב לרעוד. ואותו לב מתרחב פתאום מהרעיון של מאבק צודק כל כך נגד הדיכוי האכזרי והנורא.
הבעיה העיקרית של "סיפורה של שפחה" כרגע, היא ההשוואה ליצירת המופת שהייתה העונה הראשונה. ברגע שמפרידים אותה ממנה ונמנעים מהשוואה, אפשר ליהנות ( או לסבול) מעלילה מותחת, דמויות מרגשות ואסתטיקה משובחת. בקיצור, עזבו את הפרי, יבורך המאבק.
