פעמון הזכוכית - סילביה פלאת

אסתר גרינווד היא בחורה בת 22, תלמידת קולג' מצטיינת, משוררת וסופרת מבטיחה בתחילת דרכה, צעירה עצמאית ונלהבת. והנה היא מגיעה לניו־יורק מפרברי בוסטון, להתחיל את חייה, לכבוש את העיר הגדולה, לכבוש את החברה הגבוהה, להגשים את הפנטזיה האמריקאית ולהתמחות בקיץ במגזין נחשב ומוביל, לאחר שזכתה בתחרות על כתבות וסיפורים ושירים וידיעות אופנה קצרצרות שכתבה.

גרינווד עומדת בציפיות. היא עולה ופורחת בזכות כישרונה. מתערבבת בעולם הפרסום ולומדת מהר איך הכל עובד, איך הכסף זורם ואיך התעשייה המעובדת הזאת זוהרת ובו־בזמן מסנוורת. ואף על פי כן, משהו לא עובד אצל גרינווד. צעד אחר צעד היא מאבדת את אחיזתה במציאות. האירועים סביבה מאיימים עליה ומוציאים אותה מאיזון, שבמובן מסוים מהווה עבורה לא פחות סכנה מהאיזון עצמו. או כפי שהיא מעידה על עצמה: "הדבר האחרון שרציתי הוא ביטחון אין־סופי ולהיות כן השיגור של החץ. רציתי שינויים וריגושים ולהשתגר לכל הכיוונים כמו החצים הצבעוניים בזיקוקי די־נור של הארבעה ביולי".

אבל הריגושים והשינויים באמת דוחקים אותה אל הקצה, וגרינווד מאבדת את זה סופית. כשהיא חוזרת הביתה בתום חודש התלמדות בניו־יורק היא מגלה שהיא לא יכולה לישון, לא יכולה לאכול ולא יכולה לכתוב. היא לא מתקלחת, לא מחליפה בגדים. היא מנסה להתאבד מספר פעמים, ולבסוף מאושפזת בבית חולים לחולי נפש. "לקחתי את הסכין הכסופה וסדקתי את כיפת הביצה שלי. אחר כך הנחתי את הסכין והבטתי בה. ניסיתי להיזכר למה אהבתי כל כך סכינים, אך הזיכרון החליק מלולאת המחשבה ורפרף באוויר כמו ציפור".

אמינות היא דבר שקשה להשיג בכתיבה. היא אולי אחד הדברים שהופכים סופר טוב לסופר מצוין. כי מעבר לכתיבה, לסגנון, לשפה ולנרטיב, יש דמויות שנבנות במהלך העלילה ודבר לא יציל אותן זולת אמינותן. "פעמון הזכוכית" (מאנגלית: אורטל אריכה/ הוצאת הכורסא), במובן הזה, הוא רומן אוטוביוגרפי, אמין וממכר. התהפוכות שעברה פלאת בצעירותה, ההזיות והדיכאונות וניסיונות ההתאבדות בשנות ה־20 — הם־הם שהופכים את הסיפור הזה לחוויה אמנותית עמוקה. הם שגם עיצבו את עולמה של פלאת, שבנו את נפשה המיוסרת, את שירתה המופלאה. לא בכדי הפכה פלאת למשוררת הראשונה שזכתה בפרס פוליצר לאחר מותה.

"פעמון הזכוכית" זו יצירה על־זמנית, סוחפת וממכרת. בסגנונה הייחודי של משפט עוקב משפט, של תודעה רודפת תודעה, מצליחה פלאת להעביר את השדים שמלאו בראשה, את המציאות המסויטת שאיתה התמודדה, ושהביאה להתאבדותה בגיל 31.

מס' עמודים: 271.

ציטוט: "לאדם שבפעמון הזכוכית, חנוק ועצור כמו תינוק מת, העולם עצמו הוא חלום רע".