חחחח: תולדות הצחוק המוקלט

לאחרונה הגיע לסיומו הסיטקום הכי מעורר המחלוקת, והמוצלח, של השנים האחרונות. אחרי 12 עונות וכמעט 280 פרקים, "המפץ הגדול" תלתה את המיקרוסקופים המזויפים, או מה שהם לא חושבים שגיקים משתמשים בו, וסיימה ריצה מרשימה. קשה להתווכח עם הצלחת הסדרה - בשש העונות האחרונות שלה היא הצליחה לגרור בממוצע כ־18 מיליון צופים לכל פרק, מה שהזניק אותה לראש טבלת הרייטינג כקומדיה הנצפית ביותר בעולם. אבל בכל הנוגע לאיכותה, הפולמוס לא שקט עד ליומה האחרון.

מבקריה של "המפץ הגדול", והח"מ ביניהם, טוענים שסדרה שיצר צ'אק לורי היא התגלמות כל מה שזול ועצל בטלוויזיה המסחרית: דמויות סטריאוטיפיות, הומור עבש והישענות על מבני סיפור חסרי התפתחות ממשית. זה בהחלט נתון לוויכוח - למרות שתכלס אנחנו צודקים - אבל על דבר אחד אין סימן שאלה, וזה ש"המפץ הגדול" היא סדרה מיושנת אפילו יותר מ־12 שנותיה. למרות שהיא התעסקה, כביכול, בטכנולוגיה ובמחקר המתקדמים בעולם, מאחורי הממבו־ג'מבו המדעי עומדת קומדיית מצבים קלאסית שמבוססת על מפגש בין שני צדדים מוקצנים, עקיצות בין הדמויות והרבה אי הבנות מצחיקוליות, ממש כמו בפיפטיז. וממש כמו בפיפטיז, גם היא משתמשת בתכסיס טלוויזיוני ארכאי עם רקורד מוכח ומעורר מחלוקת אף יותר ממנה: הצחוק המוקלט.

אחד הטרנדים הוויראליים האהובים עליי מהשנים האחרונות הוא הוצאת פסקול הצחוק מסיטקומים. חיפוש קצר של הביטוי No Laugh Track ימצא לכם עשרות קטעים של "חברים", "סיינפלד", "איך פגשתי את אמא" וכמובן "המפץ הגדול" שצלילי הצחוק של הקהל נערכו מתוכם החוצה, וכל מה שנשאר זה שקט מלחיץ בין פאנץ' אחד לשני. וזה, איך לומר, הדבר הכי מקריפ בעולם. כמו קוסם עם שרוולים קצרים, כל הקסם נחשף. הפאוזות הארוכות שהשחקנים נאלצים לקחת, במטרה להשאיר מקום לצחוק, פתאום הופכות לברורות כשמש. אחרי צפייה אחת בגרסה המקריפה לא תצליחו לראות סיטקומים בלי לזהות את רגעי השקט המביכים.

שורשי הצחוק המוקלט נמתחים עד לימי וודוויל, הגרעין של עולם הבידור האמריקאי. בשנות ה־20 של המאה הקודמת, בדרנים מבמות הוודוויל נהרו בהמוניהם לעבר הרדיו, המדיום הטרי והמלהיב. לראשונה יכלו האמריקאים לצרוך בידור בלי לצאת מביתם, להוציא את מיטב כספם ולסבול את ההמון שבחוץ. בשורה נהדרת ללא־סוציאלים, בשורה רעה לבדרנים שלא הצליחו להתרגל לשקט ששרר באולפן הרדיו אחרי בדיחה. הפתרון שהם מצאו - להכניס קהל לאולפן כדי שיצחק במקומות הנכונים - התגלה כתרגיל חכם משחשבו. המאזינים בבית, שבעצמם היו רגילים לראות מופעים עם קהל, התחברו יותר לתסכיות הרדיו שהוקלטו בפני קהל.

קטע מתוך "חברים" בלי צחוק מוקלט. קריפי

צחוק, כך קבעו אינספור מחקרים, הוא רכיב חברתי כמעט כפי שהוא תגובה גופנית. אנחנו מתוכנתים לצחוק יותר כשאנשים צוחקים סביבנו. חוקרים מאמינים שצחוק הוא כלי תקשורת בזכות עצמו, דרך להתחבר עם בני אדם אחרים ולתקשר איתם. תחשבו לרגע על ההבדל בין לראות מופע סטנדאפ חי עם קהל לבין לצפות בו בנטפליקס. סביר מאוד שגם בבית תצחקו מכמה בדיחות, אבל ברגע שנמצאים לצד אנשים נוספים שצוחקים סביבכם, יש סבירות גבוהה בהרבה שתתגלגלו מצחוק יחד איתם. עכשיו דמיינו את אותו מופע בנטפליקס כשהוא מבוצע מול אולם ריק - זה כמעט לא מצחיק. 

עם כניסת הטלוויזיה לתחום הבידור הביתי, מהפכה של ממש, הפרקטיקה של השידור מול קהל חי אומצה עבור תוכניות קומדיה, הז'אנר שזקוק יותר מהכול לתגובת הקהל. אבל מה שווה קהל חי אם אי אפשר לשלוט בו? הומור הרי עובד על תזמון, וכשהקהל צוחק לפני הפאנץ', או צוחק באריכות עד שאי אפשר לשלח את הפאנץ' הבא בזמן הנכון, הבדיחה נהרסת. זה עוד יותר גרוע כשהקהל פשוט לא צוחק מבדיחה. זו בדיוק הבעיה שמהנדס הקול צ'ארלס דאגלס רצה לפתור.

דאגלס, שעבד בתוכניות קומיות לאורך שנות ה־40, פתר את אתגר הקהל החי בעזרת טכניקה שהוא כינה "המתקה". אחרי הקלטת תוכנית קומית הוא נהג לעבור על הפסקול, הנמיך חברי קהל שצחקו לא בזמן או הוריד צחוקים ארוכים מדי, וכמובן - הוסיף צחוק גדול יותר בכל פעם שהבדיחה התפספסה. מתוך השיטה הזו הוא פיתח מכשיר מוזר שכינה "לאף בוקס", מכונה בעלת 34 כפתורים שכל אחד מהם מפעיל הקלטה של צחוק או תשואות מסוג מעט אחר. הבדרן זרק בדיחה קלילה? הנה צחקוק. מישהו צחק במקום לא הולם? הנה שאגות צחוק שיכסו על כך.

זה היה, כמובן, חלומו של כל מפיק טלוויזיה. "מכונה שמגבירה את הצחוק ומבטלת את הצורך לסמוך על כאב הראש שהוא קהל חי?", הם חשבו. "מושלם. בואו נשים את זה על הכול". דאגלס פתח חברה לעיבוד סאונד ושמר על הלאף בוקס כסוד מקצועי, כך שעד שנות ה־70 היה הלכה למעשה מונופול הצחוק של תחום הטלוויזיה. כך הטרנד של הכנסת צלילי צחוק ישנים (רובם מהקלטות של מופעי פנטומימה משנות ה־50) הפך לסטנדרט תעשייתי. בשלב מסוים הבינו המפיקים שהם אפילו לא צריכים את גרעין הקהל החי, והחלו לצלם תוכניות אולפן רק כדי להשתיל את הצחוק בדיעבד. לעזאזל, אפילו סדרות אנימציה למבוגרים זכו באותם הימים לפסקול צחוק מזויף. תהיו בטוחים שפרד פלינסטון לא הופיע מול קהל חי. 

לא כולם אהבו את הלאף בוקס. בדרנים רבים כינו את זה קביים של הומור, וביקרו את השימוש המוגזם והלא נדרש בו. הכלי הפך מניסיון לשלוט בקהל החי לגלגל הצלה של הומור עלוב. לארי גלברט, היוצר של הקומדיה המצליחה "מ.א.ש", אמר שההחלטה של המפיקים להוסיף פסקול צחוק "הוזילה את התוכנית". אבל חרף ההתנגדות, אולפני הטלוויזיה לא יכלו להתכחש לעובדה שזה עבד. כשהסיטקום "הגיבורים של הוגאן" עלה לשידור בשנת 65, רשת CBS בחנה את הפיילוט עם ובלי פסקול צחוק. נחשו למה הקהל הגיב טוב יותר. זה לא רלוונטי רק ללפני 60 שנה. גם היום הסדרות המצליחות ביותר על המסך, באופן מסורתי, הן אלה שמשלבות צחוק בפסקול. קשה להתווכח עם הצלחה.

לצד ההצלחה המסחרית, הביקורות על הצחוק המוקלט הניבו פירות מסוימים, במיוחד בתחומי האיכות. כשרשת HBO ניסתה לעשות מהפכה באיך שאנחנו תופסים טלוויזיה בניינטיז, סדרה כמו "המופע של לארי סנדרס" יכלה להתקיים בלי להישען על סימוני הצחוק המכניים. אחריה הגיעו סדרות המוקומנטרי - כשהחלוצה בתחום הייתה "המשרד" - שוויתרו על הצחוק המוקלט לטובת ריאליזם, ואחר כך סדרות קומיות קצביות בסגנון "30 רוק" שהבינו שפסקול הצחוק גונב זמן שיכול להיות מנוצל לפאנצ'ים נוספים. אלה אמנם לא סדרות שהגיעו לראש טבלאות הרייטינג, אבל הן זכו להערכה, לפרסים ולמקום מרכזי בספרי ההיסטוריה על תור הזהב הטלוויזיוני של היום.

Inappropriate Laugh Track הוא טרנד אינטרנטי נוסף שמדגיש את המוזרות של הצחוק המוקלט. הוא מציג סצנות דרמטיות, למשל שבירת השיניים מ"אמריקה X", בתוספת צחוק מוקלט. זה מלחיץ אפילו יותר, אבל הסרטון הגרוע מכולם דווקא לא נשען על הניגוד בין תמונות קשות לצחוק משחרר. מישהו, ארור יהיה, ערך סרטון של כמה מהבדיחות של "המשרד" עם פסקול צחוק נלווה. פתאום הסדרה החכמה והמרגשת הזו, כנראה אחת הקומדיות הטובות בהיסטוריה, הפכה לסיטקום מיושן ועצלני. נשבע לכם. פתאום הבדיחות נראו חלשות. הן עדיין עבדו, אבל משהו הרגיש בזה זול.

"המשרד" בתוספת צחוק מוקלט

אולי זה אובדן הקצב הטבעי של השיחה, אולי זו העובדה שהצחוק מוציא אותנו מהריאליזם של הסדרה, ואולי פשוט נמאס לנו שאומרים לנו מתי לצחוק - אבל כוחו של פסקול הצחוק נחלש לאורך השנים. הוא לא הולך להיעלם בקרוב, אבל עלייתן של הסדרות האיכותיות, ששואפות לייצר חוויה קולנועית יותר, דוחקת את הצחוק המוקלט החוצה לאט־לאט. הטלוויזיה מתחילה לוותר על הניסיון לחקות את האקט החברתי של היציאה למופע, כי בידור הוא כבר לא אקט חברתי. רובנו צופים ביותר בידור לבד בבית מאשר עם אנשים נוספים, ודווקא הכלי שנועד להאנשת החוויה הטלוויזיונית הופך לאט־לאט לרכיב שמשאיר אותה, ובכן, פחות אנושית.