"בגיל 30 נפל לי האסימון שאני עושה מה שבן גוריון דיבר עליו"

מה עושים עם המינוס, כמה משלמים על הדירה, איפה הייתה החופשה האחרונה ועל איזו הוצאה מצטערים במיוחד? משפחות מכל רחבי הארץ מספרות בגילוי לב על החיים עצמם. והפעם - משפחת בן חור מקיבוץ גרופית בערבה הדרומית.

"אחרי עוד ערב שפספסתי את הילדים, החלטנו לעבור לערבה"

"כבר לא מתחילים איתי, כאילו כתוב לי על המצח 'אשת עסקים'"

בצילום: נמרוד (35), לואיסה (37), איתן (6), איזבלה (4).

משפחת בן חור מקיבוץ גרופית (צילום: אסי חיים)

הבית: שלושה חדרים. לא משלמים שכירות או משכנתה.

איך הכרתם? לואיסה: "הגעתי מקולומביה ב-2007 כמתנדבת. חיפשתי לאן לברוח וחברה שהייתה בקיבוץ ברעם הציעה שאגיע לישראל. חשבתי שאהיה איתה, אבל כשנחתי אמרו לי: 'את הולכת לקיבוץ בדרום'. הייתי עם דמעות, אז הבטיחו לי שאחרי חודשיים אם לא אסתדר אוכל להחליף קיבוץ. אבל בזמן הזה הכרתי את נמרוד ונשארתי. הוא רצה שיעורי ספרדית, אז לימדתי אותו ספרדית ועוד כמה דברים".

אוהבת את הקיבוץ? "אני מגיעה ממדיין, שהיא עיר גדולה בקולומביה, וחיפשתי שקט. המשפחה התנגדה מאוד, לא הבינו מה יש לי לחפש בישראל. זה חור פה אבל זה וואו. כשירדתי מהאוטובוס אמרתי, אלוהים לאן הגעתי. 48 מעלות בחוץ, ורק מדבר ודקלים. הייתי בטוחה שאחרי יום אני בורחת. אבל אני כאן".

מה אתם עושים? נמרוד: "אני חקלאי ואחראי על מטע התמרים. יש לנו 36 עובדים ומתכננים לגדול ל-50. יש תאילנדים, מתנדבים ממדינות שונות, ישראלים שמגיעים כעבודה מועדפת ובני משק, וזה מיקס יפה. יש לנו 1,000 דונם ורוב הפרי ליצוא".

באיזו שעה אתה מתחיל בבוקר? "ברבע ל-6 ומסיים באזור 15:00 אחר הצהריים או לפעמים 17:00. אני גם המזכיר של המטע, אז יש גם הרבה עבודה משרדית. יש לנו תוכנית כמה טון להוציא מהעצים, ומזה גוזרים הכל - עד לכמות האנשים והכלים במטע".

מה את עושה? לואיסה: "עובדת בישראייר. הייתי דיילת אוויר ועכשיו אני דיילת קרקע בשדה התעופה ברמון. רציתי לקרב אליי את המשפחה בקולומביה באיזושהי דרך, וכעובדת בשדה התעופה אתה לא משלם מחיר מלא על הכרטיס".

איך המעבר לשדה התעופה רמון? "לי זה הרבה יותר טוב וקרוב, אבל רוב העובדים מתלוננים. כולם בדיכאון כי באילת זה היה קטן וקומפקטי. גם האילתים שהיו חיים את השדה והיו באים 10קות לפני הטיסה נכנסו למשבר עמוק עם השדה החדש".

מה התקציב שלכם? נמרוד: "8,300 שקל, אבל מוציאים בערך 8,000 בחודש על קניות, כלכלה, רכב, חדר אוכל. עכשיו אנחנו ב-3,000 שקל מינוס מול הקיבוץ, ומנסים לאזן את זה במהירות".

מה חסר לכם? נמרוד: "אין כאן הרבה תרבות, מסרטים ועד הצגות ומופעים. אין קולנוע באילת, ואין דבר כזה לקפוץ לבית קפה. מצד שני, לא מעניין אותי באיזה אוטו אני נוסע ואיך מסתכלים עליי. אחר הצהריים יורדים עם הילדים לדיונה, הם משחקים ואנחנו עושים קפה ויושבים קצת, וזה כיף. גרופית זה אחד המקומות הטובים שאני מכיר. אני קם בבוקר לפני הזריחה, וכל זריחה מתלהב מחדש. גם החקלאות במדבר חשובה לי. בגיל 30 נפל לי האסימון שאני עושה מה שבן גוריון דיבר עליו. מפריח את השממה, חקלאי במדבר".

על מה לא תוותרו? לואיסה: "על בילוי משותף. אנחנו יוצאים הרבה, בעיקר למסעדות". נמרוד: "יש פה פאב בקיץ עם הופעות, וגם אילת זו אופציה טובה, או שיושבים פה כל החבר'ה בימי חמישי, עושים בשר וחופרים אחד לשני".

הוצאה שאתם מצטערים עליה? נמרוד: "עבדתי בריף הדולפינים וקניתי מצלמה יקרה לצילום תת ימי וציוד שהגיע ליותר מ-20 אלף שקל, ובצלילה האחרונה כנראה שהיה איזה גרגיר חול בכיסוי שלה נגד מים, והיא פשוט טבעה. מאז לא צללתי".

החופשה האחרונה? לואיסה: "כריסמס בברלין. כריסמס זה הדבר היחיד שחסר לי בחיים, חוץ מאבא ואמא. דצמבר, אורות, זיקוקים, סנטה קלאוס". נמרוד: "לפני זה היינו בתאילנד. רצינו שלושה שבועות, וקיצרנו כי התגעגענו לילדים".