שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    משחק השלום האבוד / עושה היסטוריה
    רפאל נאה חוזר לסיפורים הגדולים משנות הסיקור שלו, והפעם נזכר בבוס הכל יכול של פיב"א שחלם שנבחרת ישראל תשחק בעזה ובקהיר. וגם: המזכירה עם הכוח העצום, ומה היה צריך לעשות כדי לפייס אותה (רמז: ביקור בפרדס היה עוזר)

    וויליאם ג'ונס האנגלי, ששלט בפיב"א ביד רמה במשך 44 שנים בפיב"א, ויורשו בורה סטנקוביץ', חלקו פנטזיה אחת גדולה שמעולם לא הצליחו להגשים. אבל גם הסיפור על הניסיון הוא אחד ששווה להזכיר.

     

    מה הייתה הפנטזיה הזו? להתאחדות הבינלאומית לכדורסל היה חלום לקיים בעזה ובקהיר משחקי שלום בין נבחרות פלסטין (עזה) ומצרים לבין נבחרת ישראל. מזכ"ל פיב"א היה כל כך חזק, שניתן היה להאמין לו כי יוכל לממש את תוכניותיו, למרות שייתכן כי רק רצה להרגיע את הרוחות אחרי שב-1963 צירף את עזה כחברה בפיב"א למרות שלא הייתה מדינה (בניגוד לתקנון הארגון שאישר קבלת מדינות חברות באו"ם בלבד).

     

    בורה סטנקוביץ' מחייך (צילום: AP)
    סטנקוביץ'. היוזמה שלו ושל ג'ונס לא צלחה(צילום: AP)

     

    הוא מינה כיו"ר ההתאחדות של עזה רוקח מקומי ונחמד, ולא היה לו חשוב שלפני כן לא התקיימה במקום פעילות כדורסל (שלא לדבר על מגרשים שלא היו בנמצא).
    ישראל מחתה, אבל דבר לא עזר לה. למען האמת, לישראלים לא הייתה סיבה להתלונן על קבלת הפלסטינים, מאחר שהיה מעורב בזה מחדל כחול־לבן תמוה: תקופה ארוכה למדי אחרי שהתקיים הדיון בפיב"א, ההתאחדות לספורט קיבלה בדואר דוח מהישיבה, בו הופיע הסעיף על החברה החדשה, החלטה שהתקבלה מבלי שנכח במקום נציג ישראלי. היום זה לא היה קורה, אבל לפני כמה עשורים ניתן היה לקבל החלטות במחתרת. היה מי שטען כי בעת קבלת ההחלטה הנציג הישראלי היה צריך לצאת לשירותים, וזה היה רק אחד מהתירוצים.

     

    עוד לפני מלחמת ששת הימים פירסם ג'ונס את חלומו למשחקי השלום, על אחת כמה וכמה אחריה. אבל בחייו לא הצליח לממש קיום אירוע כזה, וכאמור, וגם מחליפו הסרבי סטנקוביץ' נכשל בכך. אבל ג'ונס הותיר מורשת עצומה: הוא היה איש מיוחד מאוד, עם כוח בלתי רגיל. דוגמה מעניינת לאישיות שלו הייתה המיקום של משרדי פיב"א: ג'ונס העדיף לפעול מבניין עלוב ברובע זולן במינכן, ורק אחרי מותו המטה הועבר למשרדים מפוארים בשווייץ.

     

    ג'ונס ומזכירתו אורסולה פרנק שלטו בענף ביד רמה. אף אחד לא הורשה להתערב בהחלטות, ולפעמים פרנק אפילו קיבלה החלטות מעל ראשו של הבוס שלא העז להגיד לה מילה.... כעיתונאי, לא היה קל להשיג את המזכ"ל הכל־יכול. מזכירתו הייתה מסננת את האנשים, ולעתים שואלת אותו ומשיבה בשמו. לפעמים היא גם ענתה על דעת עצמה, הרי הבוס נתן לה יד חופשית. ההרגשה שקיבלו אלו שהיו איתה בקשר הייתה שהיא לא בדיוק החובבת הגדולה ביותר של ישראל, ואולי בניסיון לשפר את המצב, כל מי שהכיר אותה בארץ היה שולח לה – ולבוס – תיבות פרי הדר בחגים.

     

    הכתבה (ארכיון ידיעות אחרונות)
    (ארכיון ידיעות אחרונות)

     

    ג'ונס גם היה אחראי לאירוע מעורר מחלוקת. בגמר האולימפי במינכן 1972 ארה"ב הייתה טובה יותר מבריה"מ, אבל ג'ונס הפעיל את כוחו לטובת בריה"מ – ואולי גם לטובת אירופה – ובמו ידיו העניק לה את הניצחון. הוא פשוט הזיז את מחוגי שעון העצר עד שבריה"מ לקחה את המשחק. האמריקאים השתוללו, אבל דבר לא עזר להם והמשחק נרשם כשערורייה הגדולה בהיסטוריה של פיב"א והכדורסל.

     

    היו מספר פעמים בהם עליתי על הרכבת במרכז מינכן ונסעתי למשרדים ברובע זולן. לא פעם השכנים אמרו לי: "האדון והגברת כבר לא נמצאים זמן רב, המשרדים סגורים". אבל כאשר סוף־סוף הצלחתי להגיע אליו, הוא הסכים לדבר על הכל. על ההתערבות שלו בגמר במינכן: "האנשים במזכירות לא היו מיומנים, לכן התערבתי ובסופו של דבר הצדק ניצח". על קבלת פלסטין לפיב"א: "זו היתה החלטה דמוקרטית". על החרמת ישראל ע"י המדינות המזרח־אירופיות והמוסלמיות בארגון העולמי ובאסיה: "אני מנסה להיות נייטרלי". וכמובן, על משחק השלום: "זה יגיע, צריך סבלנות".

     

    בזמן שאסיה ומקומות אחרים לא קיבלו את ישראל, הצלחנו להתבסס בכל המסגרות של פיב"א אירופה – ולמרות כל הביקורות שנשמעו נגדו כאן, לג'ונס היה בכך חלק. ומשחק השלום? אחרי שנחתם הסכם השלום עם מצרים ב־1979 ג'ונס עוד חלם שבגין וסאדאת יהיו אורחי הכבוד.

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים